ביקורת

  • מרחב נשימה: הנופים המצוירים של איריס סינטרה

    מרחב נשימה: הנופים המצוירים של איריס סינטרה

    “לפני שנים נתקלה איריס סינטרה בפיגמנט בגוון בזוקה, שהיה אז נדיר יחסית במחוזותינו. באחד הציורים שבהם השתמשה בפיגמנט – ציור של שביל הניבט מתוך נוף פראי – התחוורה לה ההבנה כי הופעתו של הוורוד כמעין נטע זר בין גוונים אחרים פועלת היטב בציור”. נעה מורדוך סימונסון על ציוריה של סינטרה, המוצגים בתערוכה הקבוצתית “האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציורי הנוף בשנות ה-70” במוזיאון חיפה לאמנות

  • יבשה באופק

    יבשה באופק

    “פיסול בישראל במאה העשרים’ הוא פרויקט כפול. המארז הגרפי שלו והצהרותיו הרשמיות בנויים כניסיון ליצור קאנון: להציע תזה אחת, להיות בעל בית על הידע. הספר עצמו הוא ניסיון להפליג אל הים תוך תיעוד המסע. אמנם בסופו של המסע יש מיפוי, אבל לא ברור של איזו טריטוריה ואיפה אורבים נחשי הים”. ידידיה גזבר סוקר את ספרו החדש של גדעון עפרת

  • על מה שחלף, או חולף, או יבוא 

    על מה שחלף, או חולף, או יבוא 

    “זוג או פרד הוא משחק ילדים שהוא משחק התערבות המבוסס על ניחוש מספר האצבעות שכל אחד מזוג המתחרים חושף. מספר האצבעות הכולל קובע מי המנצח – היחיד או הזוג. אם כך ואם כך, על אף התום המשחקי – שאלת הזוגיות נבחנת כאן, ואולי אף מהמרים עליה”. הדס עפרת על “זוג או פרד”, תערוכה זוגית של נעה ארד-יאירי ויובל יאירי

  • קפסולה פריפריאלית בבטן התל-אביבית

    קפסולה פריפריאלית בבטן התל-אביבית

    “על קצה התצלום הענק הניח פטל מסגרת עץ חלולה, מעין שאלה או תשובה על התהייה ‘היכן אתה בעולם’. בעיני המסגרת הזו היא לב לבו של המיצב כולו, כמין הערת שוליים הניצבת מול הצופה כל העת. השאלה הפשוטה והעמוקה מהדהדת בחלל ולא נותנת מנוח”. שמעון פינטו על תערוכתו של אלי פטל בגלריה לחם ושושנים

  • המרדף אחר הבית האבוד

    המרדף אחר הבית האבוד

    “המוכר כבר אינו מוכר אלא רחוק, אבסטרקטי וזר. ההגירה למקום אחר אינה פתרון אידילי אלא כניעה לאותה זרות, לחיים במצב של אי השתייכות, של אושר לא־לנו. נדמה שהסיפור שנטווה בתערוכה הוא של מבט רפלקטיבי על בית, מבט מרוחק שמנסה לנטרל את האיום והאלימות שמצויים בו תמיד כאופציה”. הדס דניאל על תערוכתה של אריאל גיל גרינוולד שהוצגה בגלריה תער

  • הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    “אכן, השיפוט קשה. ‘שמועה’ היא תערוכה נחשית, מתפתלת בין משמעויות מהוסות אך חומקת מהן, בדיוק כפי שהיא דורשת מן הצופה להתפתל לאורך הניירות ללא יכולות לחבר את שורות השיר אחת לשנייה. הכתיבה עליה מאתגרת במיוחד (בדומה לקריאת אפוריזמים), וזה סימן לאמנות טובה”. קרן גולדברג על התערוכה של אורי ניר, שהוצגה בבית מרס בתל אביב

  • על המרחב האפקטיבי של המציאות

    על המרחב האפקטיבי של המציאות

    “במובן זה הציור של פרל אינו מעמיד דימוי אלא מספר סיפור, מרחב שבו דברים קורים. אלה הדברים שפוערים מרחב, פורשים סביבה, מאפשרים את פעולת ההבחנה, ההתאמה וההרכבה, את פעולת הדמיון (שכידוע תלוי בניסיון). כך, כדי להיות לדבר הציור תלוי במקום, ועובדת היותו של הציור דבר מחוללת את המקום כספציפי”. דברים שנערכו מתוך שיח בתערוכה ״ימי בינתיים״ של פרל שניידר במוזיאון פתח תקווה

  • מחול הזהות של מיכאל בן אבו

    מחול הזהות של מיכאל בן אבו

    “הסחרור מערבל את השפות השונות המשמשות את בן אבו להבעה לכדי תנועות מחול מקודש הנשזר במדיום הכתיבה ובמדיום החזותי, שמחליפים תפקידים ומתמזגים לאנרגיה אקספרסיבית של יצירת דימויים וכתיבה, או להפך, ציור ותגובה מילולית. אך לעתים המילולי הוא גם ויזואלי, והוויזואלי שזור במילים משמעותיות, בקטעים מתוך טקסטים אחרים שכתב בן אבו. המילה הכתובה והדימוי שנוצר מתוכה בחומרים אמנותיים יוצרים שפה סמנטית והירוגליפית”. אתי אברג’ל על תערוכתו של מיכאל בן אבו בגלריית המעבדה

  • לְכִי לָךְ

    לְכִי לָךְ

    “בן אור עובדת בפחם ובשמן, ורבות מהדמויות בעבודותיה ישובות, רכונות על שולחן, שוכבות או נייחות. בעבודת הוידאו היא מוסיפה את אלמנט הזמן באופן פיזי, פיסולי ומאד נוכח. עם זאת, זה אינו זמן מדיד, לינארי שמתחיל בנקודה ומסתיים באחרת. זה זמן משוטט, מחפש, משתהה”. ד״ר חיה שפר על עבודתה של אן בן אור במוזיאון רמת גן

  • השקיעה כמבנה זיכרון

    השקיעה כמבנה זיכרון

    “השמש אינה ‘מוצגת’, היא נחווית. הכדורים האדומים נעשים נקודת משיכה ובה בעת מכשול שסביבו מתארגן המסלול. את השקיעה אי אפשר לעקוף. ללא קשר לעמדה, למסלול או לנקודת המבט, הצופה נשאב אל מצב הדעיכה. האובדן אוניברסלי אך אינו אחיד: כל אחד חווה אותו בדרכו, אך נוכחותו בלתי נמנעת”. אנה ימלין על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון

  • קולקטיב של אינדיבידואלים

    קולקטיב של אינדיבידואלים

    “העבודה של הכהן מצליחה לאסוף יפה את אירועי השנתיים האחרונות, שעיקר הקושי שבהם הוא התמשכותם הארוכה וחוסר היכולת לעבדם. כשהכהן מציג את עצמו בעשרות קינות הוא מהדהד את הטראומה המשנית והשלישונית, את הרגעים הרבים שבהם נוצר צורך לעכל ולעבד אך לא נותר זמן”. ידידיה גזבר על תערוכתו של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב לאמנות

  • ״אני חובשת את פצעיך״

    ״אני חובשת את פצעיך״

    “מן הקערות נולדת שפה. שפה שבה משיכות המכחול הן תחבושות. שפה של חבישה, שפה הנולדת מול פצע.
    ליטמן חובשת. היא נוגעת בפצע, מכירה בו, וממשיכה לחבוש גם כשהריפוי אינו מובטח.” דוד שפרבר על תערוכתה של אריאן ליטמן בגלריה אגריפס 12

  • עבודת שדה: צמחייה מפונטזת

    עבודת שדה: צמחייה מפונטזת

    “בבקשה של כץ מינרבו לעסוק בגן ולא בשדה, בבוטניקה ולא בחקלאות, בא לידי ביטוי הקשר השונה שלה לטבע, שמקורו בדרך כלל מיסטי יותר משהוא היסטורי או אידאולוגי. הקשר האינטימי עם האדמה שמציעה כץ מינרבו הוא חלק מזרם שצובר תאוצה בעשורים האחרונים, של אקו־פמיניזם, חיבור בין סוגיות מגדריות לסוגיות סביבתיות והבנה של הקשר ביניהם”. דורי בן אלון על תערוכתה של מיטל כץ מינרבו במוזיאון רמת גן

  • מינימליזם במקסימום

    מינימליזם במקסימום

    “ארגון היצירות בתערוכה משקף את בחירתה של מורגן לערער על התפיסה המקובלת, התוחמת את הסגנון המינימליסטי לאמנות אמריקאית של שנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת. למעשה, האוצרת מראה כיצד הפְּנייה אל הצמצום הצורני והחומריות התעשייתית, היו למגמה כלל עולמית במחצית השנייה של המאה ה־20, ובתערוכה ניתן לראות גם יצירות של אמני הארטה פוברה האיטלקים, אמנים יפנים ואמנים דרום אמריקאים”. נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה MINIMAL בבורס דה קומרס

  • חומרים יפים

    חומרים יפים

    “פעולת העיבוד או ההתערבות של הורוויץ בקביעת החומר הולכת אחורה כדי לחלץ ולקבוע את המגע האנושי כתשתית פיסולית. היא מאפשרת לפסלים להזכיר לנו שאנחנו לא מרגישים ונוגעים כי יש לנו גוף, אלא שיש לנו גוף כי אנחנו מרגישים ונוגעים”. מנחם גולדנברג על תערוכתה של שיראל הורוויץ במשכן האמנים, הרצליה

  • ציר ישראלי מבוזר: HIT, בצלאל ואמניות־עולות ב־The Wrong

    ציר ישראלי מבוזר: HIT, בצלאל ואמניות־עולות ב־The Wrong

    “לצד שפע הביאנלות הפיזיות – ובעיקר הביאנלה בוונציה – קיומה של The Wrong כביאנלה רשמית במרחב הדיגיטלי פותח שדה של פרשנויות ומחשבה: מה ההבדל בין חוויית השוטטות בגוף לבין ניווט מקוון דרך ביתנים, מפות וקישורים; מהי נגישות כשהיא אינה תלויה במקום, בזמן או בתקציב; וכיצד משתנים תפקידי הצופה, האמן/ית והאוצר/ת כאשר המדיום הוא רשת?”. ורה גייליס על הביאנלה הדיגיטלית “The Wrong”

  • על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    “על ידי פירוק ציורו של גרוס לפסלים העוסקים במושגי האמת, הייצוג, הראיה והרְאָיָה, והקפתם בציורים מתורגמים שנעשו מראש במדיום אנטי-ציורי, הצליחה גפני ליצור גוף עבודות קוהרנטי בתקופה בה עצם פעולת היצירה עומדת בסימן שאלה אל מול החיים (או המוות) עצמם”. קרן גולדברג על התערוכה של טל גפני בלובי מקום לאמנות

  • הגוף הוא קנה המידה

    הגוף הוא קנה המידה

    “ההצבה מובילה לשיטוט בין העבודות ונקודת המבט משתנה. הצופה נע בין עבודות המושכות את המבט מעלה, אל הרצפה, אל עבודות שנמצאות בגובה העיניים, ולעיתים ההתרחשות מצויה מתחת לפסל. הגוף כולו הוא שותף פעיל בתערוכה זו, לא רק המבט”. נועה רז מלמד על תערוכה של לימור צרור שהוצגה בגלריה מאיה

  • דפיציט

    דפיציט

    “השפה במהותה היא דפיציט; מחווה מרובת התפתלות לאין. חגיגת הריק. משהו הנעוץ שם לאלפיו ומתגלם מכוח התנועה היוצרת זיקות לאינסוף, אבל באופק – רגע המוות; המקום שבו משמעות המילה אבדה, כלתה, ולא נותר אלא הרחש הצורם של הרמיסה. ודווקא אז, שכשהמילה קרובה למוות – היא קמה לחיים”. עינת יקיר על התערוכה “מקראה” של אורנה קסטל ו”לבן” של רפי לביא בגלריה גבעון

  • מכאובים

    מכאובים

    “הכהן מכניס את הצופים ב’על נהרות’ אל חדר מראות שבו הם מוזמנים לשבת על גדר לבנים, כפי שהוא יושב עליה עם דמויותיו המשוכפלות. הם שרים בליפסינג את ‘שירת העבדים’, שיר קינה שבו טמונה גם תקווה לגאולה, לשיבה למולדת. התיאטרליות מגיעה לשיא שאינו ראוותני, גם בשל היותו רגעי, המשמש מפתח להבנת הווידאו כולו”. רותי גינזבורג על מיצב הווידאו ״על נהרות״ של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב