ביקורת

  • לצלול לתהום ולהתעורר

    "מול ציורה של אילן הצופה מתקשה שלא לקשור בין ידיעתו את כוח המשיכה ובין האובייקטים הפזורים בין גלי הטורקיז, ומתעוררת בו ההכרה כי ייתכן שאינם משייטים בין גלי הים אלא שוקעים בו. וכך, לתוך אותה תחושה סטטית נינוחה של הציור המופשט, נכנסת באופן לא רצוני תנועה איטית, מלמעלה למטה, תנועה של שקיעה". שוע בן ארי על התערוכה "בגללי הים סוער"

  • האדם הקדמון ממעוֹנה: רשמים מביקור בהצבה של תכלת רם

    "דומה שהשאלות המדיומליות של הפיסול והמיצב – כמה מקום "צריך" פסל? מה הם המרחקים ויחסי הגובה והקומפוזיציה בין פסל לפסל? – הועתקו כאן לשפה האדריכלית, ונותרת התהייה: מה הייתה החברה מרוויחה אילו אמנים היו עסוקים גם בבניית המרחב הממשי". תומר דקל על "מעונות" של תכלת רם

  • התנגשות הגברויות

    "למודוס ההומו־אירוטי באמנות הישראלית ולמודלים אמנותיים של גבריות הומואית יש נציגים רבים מאוד, אולם דומה כי ייחודה של התערוכה הוא בעימות החזותי הישיר שהיא מחוללת, במיקום האינטימי שבו היא מצויה, ובדיאלוג הישיר שהיא מנסחת מול היצירות המקוריות של שמי". קציעה עלון על תערוכתו של יואב וינפלד "הנחות עורף" 

  • ברכות וקללות; ברכות

    "על פני השטח, ופני השטח הם קריטיים בציורים האלו, שתי דרכי האמונה, המשורטטות בתערוכה כנגדיות, כוזבות. קודם כל, הציורים עצמם, למרות שממבט רחוק נראים ״אמיתיים״, הם למעשה ציורים שקרניים". קרן גולדברג על "ברכות וקללות" של אלי פטל בגלריה דביר

  • עולמות אחרים? מחשבות על התערוכות "מעבר לאי־שם" ו"אמנות מכשפת"

    "התבוננות בעבודות המוצגות מגלה כיצד המיצבים והאובייקטים בשתי התערוכות מצמצמים פער של אלפי שנים, מקרבים בין מחוזות גיאוגרפיים מרוחקים ומטשטשים הבדל בין התייחסות לתיאוריה כנקודת מוצא לבין התייחסות לפרקטיקה כבסיס ליצירה". נעה מורדוך־סימונסון על התערוכות "מעבר לאי־שם" ו"אמנות מכשפת"

  • אקלקטיות חומרית

    "אני מציע לקרוא את החזית הזאת כקריאת כיוון לשאר התערוכה, כמו פונה לקהל המוזיאון ואומרת צאו קצת מהחילוניות המודרנית שלכם ובואו ניכנס יחד, דרך הדלת המקושתת, אל תוך עולם לקטני, יהודי מאוד, כאוטי כמעט, צופן סודות". דוד (דוכי) כהן על "שעון, שמש" של מעיין אליקים

  • השיטה פרחה, והשוחט שחט

    "ואם כך, רבינא לא מציע דרך אחרת להתבונן באמנות, תמיד וכל הזמן. הוא לא מבכר את עץ החיים על פני עץ הדעת. לא, הפרשנות שלו לחטא עץ הדעת קשורה לענייני כרונולוגיה: הבעיה אינה באכילה מן הדעת האפורה אלא בהקדמתה לחיים". ידידיה גזבר על התערוכה "אפורה כל שיטה"

  • הקאנון הישראלי בין ערעור לציטוט

    "ערעור על הקאנון משמעו להחיות, לא להנציח. נראה שבמקום לפתוח, לגוון, לערער ולהרהר על תולדות האמנות הישראלית, נשבה מזרחי בפיתוי המר של ההנצחה והאבל, המקבעים וחונטים… למעשה, מזרחי נפל במלכודת הקאנון הלאומי הישראלי ביותר: קידוש המוות על חשבון החיים והיצירה". קרן גולדברג על התערוכה "קינת הקאנון" במשכן לאמנות עין חרוד

  • אמנות הייצור

    "הפרעה היא התחושה המהדהדת בחלל, אם בעודף ובהגזמה ואם בהעדר ואיון. בכל אחת מהעבודות המוצגות בחלל יש סוג אחר של הפרעה, חוסר ציות לנורמות מסוימות, סירוב לעבודה, ניתוץ הסטנדרטים המקובלים, העדר נקודת פוקוס וכדומה". דידי כליפה על התערוכה "על הקצה"

  • סרט למקק ולמקהלה: על סרטו של רועי רוזן "קפקא לקטנים"

    "רועי רוזן לקח על עצמו תפקיד קשה במיוחד. הוא ניצב מול עשרות שנות הרגל וקבלה, מול אינספור מפרשים ומלומדים, הוא מתעמת באומץ עם ההצלחה המסרסת של קפקא, עם אבסורד הפופולריות שלו. באמצעים פופולריים הוא משמיד את הדיסקט, ומאפשר לקפקאיות חיים חדשים רוויי אבסורדים טריים". יאיר גרבוז על סרטו של רועי רוזן "קפקא לקטנים"

  • סולמות ונחשים

    "שלושה שחקנים גברים הציב האוצר אבי לובין על לוח המשחק: משה מירסקי, המבוגר שבחבורה, יוני גולד, האמצעי ביניהם, וגיא ניסנהויז, הצעיר בין השלושה. שלושה שחקנים שמוכנים לשחק אותה במגרש של הילדים: מירסקי מספק את הסולמות, גולד את המשבצות וניסנהויז את ראשי הכלבים". טלי תמיר על התערוכה "סולמות ונחשים" בגלריית המדרשה

  • שמעון פינטו – בעל החזיונות

    "אם מתקיים חיבור כלשהו בין פינטו לגוטמן הרי זה באהבתם לסיפורים ולמספרי סיפורים. פינטו לא מאייר סיפורים והוא אינו צייר דידקטי, אך הוא ספוג במשלים, חזיונות ועלילות מופלאות, שמשלבות יחד את דמיונו החזותי המפותח עם מדרשים וטקסטים פרשניים", טלי תמיר על "ציפור דעה" של שמעון פינטו במוזיאון נחום גוטמן

  • לפעמים סצנה אמנותית מתחילה במסדרון אחד חשוך

    מולדובה היא כרגע מדינת המסדרון של הפליטים האוקראינים הנמלטים מהמלחמה בארצם. התערוכה "מסדרון" (Corridor), המודבקת על קירותיו החשוכים של מסדרון בחלל אלטרנטיבי בבירה קישינב, היא תגובה יצירתית ונועזת של קבוצת אמנים מהמרחב הפוסט-סובייטי (ששניים מהם יופיעו גם בכנס האמנות הקרוב*) למלחמה באוקראינה. הצצה ראשונה לסצנת האמנות העכשווית החלוצית של מולדובה

  • מפלצות מצויות

    "המפלצות מפחידות אותנו ומקסימות אותנו, מפתות אותנו ודוחות אותנו. אם לפי פרויד האגו אינו השליט היחיד בביתו, האם ייתכן שהמפלצות שמושכות אותנו הן יצורים שהאגו שלהם נכנע מתוך פחד או עונג בפני התשוקה הסוערת שמשתלטת עליהם?". דניאל מילמן על "אוסף רטוב" של קרן גלר בגלריה RAW ART

  • הרהור אחד על סדקים, סאונד, הרי געש ואמנות

    "אד של אינטימיות רכה עולה מן התערוכה העדינה, שנבעה מתוך מסע אישי שעברה ויזל עם הולדת בנה הבכור ריף, וניסיונה למצוא "חריצי זמן" לעצמה, מה שהיא מכנה 'אתנחתא מינורית'". קציעה עלון על התערוכה הקבוצתית בגלריה נולובז

  • המעמדות העממיים מפציעים שוב במוזיאון חיפה

    "נדמה כי המשותף לאמנים.ות המציגים.ות הוא העניין האמיתי שלהן.ם בציבור על שלל מעמדותיו; לא כמושא ל'שחרור' או כסמן של יחסי כוח שיש לפרק, ולא כאינדיבידואל שמעמדו אינו רלוונטי, אלא כמי שהוא בו־זמנית ייחודי וטיפוסי, סובייקט חד־פעמי הנושא עימו מארג שלם של מאפיינים חברתיים ומעמדיים". מרב ירושלמי ועופר סיטבון כותבים על התערוכות המוצגות כעת במוזיאוני חיפה

  • כתב ציור ובדיחת החורבן

    "איך עומדים בלחץ הזה, הכפול, של בעיית הריבון הנוכחית שלצדה גם בעיית העתיקות הרודנית, אותו דטרמיניזם של העבר היהודי־מקראי, המתגלגל לפתחו של האמן בעיקר בתווך השפה". אורין מוריס על "דברו עיוורית", תערוכתו של יאיר גרבוז בגלריה גורדון

  • מעולם לא היינו מודרניסטים

    "לשיח שמציעה האוצרת יש פוטנציאל גדול לייצר סיפור חדש לאמנות המקומית, גם אם הוא ישמיע מעין מקהלה אקראית ויספר סיפור מקוטע ולא לינארי. אלא שהאתגר שהיא מציבה עדיין לא מומש במלא עוצמתו ומבחינה זו מדובר כאן בהצעה רדיקלית שעוד צריכה להתבהר בעתיד". דוד שפרבר על "דמיון חומרי" במוזיאון תל אביב לאמנות

  • על "האב הנסתר" (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    "הפמיניזם הדתי של רות קסטנבאום בן־דב, שניכר כבר מראשית דרכה, עובר כחוט השני ביצירתה לאורך השנים. לכן כה הופתעתי למשמע הדברים שאמרה בשיחה שניהלנו לאחרונה. התברר לי כי קסטנבאום בן־דב סיימה עבודת מ"א בתולדות האמנות על מחברות רישומי הסקיצות והמתווים של משה קופפרמן". קציעה עלון על תערוכתה של רות קסטנבאום בן־דב "הלוליינית"

  • הסך והחלק

    "התערוכה מציבה סימני שאלה סביב המשפט הזה, כמבקשת לדעת, במפגיע – מה לגבי חלקו של כל אדם בעולם הזה? חלקי התערוכה מצטרפים יחד לכדי חוויה מורכבת שהיא בה בעת אסתטית ומטרידה, הרמונית וצורמת, נדיבה ותובענית. בי היא הותירה תחושה של כאב הנפרס  למיליוני חלקיקים, המתעלה לפרקים לדרגת שלמות". ענת שולץ על תערוכתה של רעיה ברוקנטל "פרק חלק"