ביקורת

  • כיצד נאמר משהו על משהו

    "כהמשך למהלך זה הוצבה התערוכה באופן בלתי קונבנציונלי, כשעבודות מסוימות מוצמדות זו לזו, תלויות לגובה ויוצרות התכתבות פואטית צורנית עם עבודת החלונות. זוהי מעין קתדרלה חילונית ארעית שכמו הציורים עצמם נבנתה באמצעות הטלאות, השתלות, צירופים מפתיעים ובניה מאולתרת, מרובדת ורב שכבתית". מזל קאופמן על תערוכתו של ציבי גבע, 21-20, בגלריה הראל

  • יחי הבורגנות!

    "הקול שעולה מתערוכתה של זרחיה אינו מבקש לחתור תחת סגנון שלם שהשתרש בארץ במשך מאה שלמה, אלא לבטא את יחסה האישי כלפי ההשתקה וההדרה שהביא עמו סגנון כזה בשם המודרניזציה והישראליות החדשה. הייחוד בעבודתה הוא הזיהוי של מושא המחיקה התרבותית והחיפוש האמנותי לביטוי עקבות הרפאים שלו". הדרה שפלן קצב על התערוכה "ידיים טובות" של דליה זרחיה

  • אחד צופה ואחד נצפה

    "עבודות הוידאו של שי איגנץ מאפשרות הרבה יותר מהצצה למתרחש בין אמן ומודל, בעיקר משום שהן מציעות להתבונן במודל כשותף אקטיבי, לא כאובייקט אלא כסובייקט". דליה מנור על התערוכה של שי איגנץ במשכן לאמנים בהרצליה

  • וידרגוטמאכונג – מול מי?

    "העבודה היא משל לכישלון פרויקט ההרכבה מחדש של הזהות הגרמנית אחרי השואה, אך בעיקר סרטון הדרכה: כך תכשירו את הפנטזיות הרצחניות שלכם". תומר דותן-דרייפוס בקריאה בעבודתה של יעל ברתנא, "מלכה גרמאניה", המוצגת כעת במוזיאון היהודי בברלין במסגרת תערוכת היחיד "!Redemption Now"

  • "שמחתו של היש השב ונמצא"

    "התערוכה מציגה בעיקר התבוננויות בעולם, רגע שבו משהו זז קצת או נעצר, מציג את עצמו. ה"משהו" יכולה להיות זברה, קונכייה, אבל גם פניה של הציירת, שנראים לה פתאום כקומקום. ברגנר היא גם משוררת וסופרת, והתבוננותה בעולם היא פואטית". דרור בורשטיין על תערוכה של אודרי ברגנר בבית האמנים תל אביב

  • נפש חיה בכולנו

    "זו לא הייתה כוונתה המקורית כשנסעה לדרום, אבל המפגש עם זרחי, ובעקבותיו עם הכלבים, הוביל את האמנית לאזורים בעיר שגם תושבי ערד, שגדשו את שיח הגלריה בנוכחותם, לא הכירו". גלעד רייך על התערוכה "נפש חיה בי" של דנה דרויש

  • לגדל דומם במוזיאון

    "הרטוריקה שהתערוכה משתמשת בה, וגם מציעה כתצורת קריאה, קשורה לטיפול בבית ומתייחסת לחומרי העבודה של עקרת הבית שמשמשים כחומרי התערוכה. את האוצרות זה לוקח ל'אמנות התחזוקה' ולמתח בין ה'אמנות' לבין הצורך להכניס כלים למדיח, אם בפירוש ואם ברמז". ידידה גזבר על תערוכתה של ענבל הופמן בבית אנה טיכו

  • הוא היה ונשאר

    ״כץ דיבר דרך קו וצייר דרך מילה, הגבולות וההגדרות האלו התערבבות ונמחקו בעבודותיו כמעט לחלוטין. בחלל הנוכחי, כץ לוקח אותנו יד ביד ומעביר אותנו תהליך של התבוננות פנימית דרך פרויקט הדיוקנאות, תהליך של זיכרונות דרך הרישומים והטקסטים המוצגים במרכז החלל וחשיבה על זקנה בעקבות העבודות התלויות על הקירות הנוספים״. דידי כליפה על תערוכתו של אבנר כץ ״אני כבר הייתי״

  • ממני/חוץ/בתוך/ביחד

    ״כל יצירה, בדרכה, משרטטת את דיוקן העצמי בתקופה בה האפשרות להיות מחוץ לעצמינו משתקפת אלינו מן המסך, מחוץ לטווח התפיסה, ואילו היכולת להיות בתוך עצמנו עומדת למבחן״. קרן גולדברג על מופע המחול ״מתרגלים אמפתיה # 2על2״ ועל התערוכות ״קוראים לנו לבוא, עלמה יצחקי מארחת״ ו״חוץ ממני״

  • לא למבוגרים בלבד

    ״מלאכת התפירה, האריגה, החיבור, הפרימה, ההפרדה, הקיטוע, הבנייה, הפירוק וההרכבה מחדש נובעים כמו מתוך ערבוביה של השעטנז הקיומי המתארגן לאסתטיציזם של פעולות בלתי רצוניות ואובססיות הנעשות בדחיפות בלתי נשלטת. התוצאה היא פרץ של אקלקטיזם אינטואיטיבי אורגני ומלאכותי״. ליאת ארלט סידס על התערוכה ״משחקי אצבעות״

  • תיקון אמנותי

    "אופנה אינה (רק) השקפה אסתטית, ודת אינה (רק) השקפה תאולוגית. שתיהן מהוות אוסף של פרקטיקות. התערוכה הופכת קביעה זו לטבעית ולמובנת מאליה". עמוס נוי על התערוכה "פרסטיז'" של אניעם דרעי ומרסל תהילה ביטון בבית האמנים בירושלים

  • התחדשות בין קודש לחול

    ״הקדושה שיכולה להופיע בחומר מאפשרת לנו להביט על כל חומר כפוטנציאל למשהו שייצא ממנו, אבל בעיקר להבין שהקידוש של החומר עשוי גם לרוקן אותו ולהשאיר אותו מת מבפנים, רק עצים ואבנים. אולי מאחורי הפרגוד אין שום דבר, אולי הפרגוד מסתיר רק חלון״. ידידיה גזבר על תערוכתו של דוד (דוכי) כהן

  • העוקץ את העקוץ (אינו) פטור

    חיסול עקבות העוקץ (ובכלל זה מכתב ההזמנה לרזידנסי), אינו טיפוסי לעוקץ אמיתי. יפה היו עושים האמנים אם היו משאירים עקבות טובים יותר של מעשה הפשע, ומפרידים בין עקיצה לגניבה. חוקרת העוקץ הניגרי גליה ינושבסקי מסבירה איך צריך לעשות את זה

  • אדם בתוך ארגז הוא גר

    ״נדיר שאמן חוזר לאחור שלא במסגרת פרספקטיבה יזומה ומאורגנת. נשאלת השאלה מדוע בחר נוישטיין לחזור דווקא לנקודה הזו בעבודתו, לצילומי הארגזים מ׳מיצג 76׳? ייתכן שמרחב התנועה המצומצם שנכפה על הגוף בתוך החלל הביתי, האינטימי אך בו זמנית מלחיץ, הוא שהוביל את נוישטיין לחזרתיות של היציאה-כניסה לאותו חלל שמשתכפל כל הזמן״. טלי תמיר על ״תערוכה מיוחדת״ של יהושע נוישטיין בגלריה המדרשה

  • בין ניאון לברזל: רטרוספקטיבה לברוס נאומן

    רם אהרונוב כותב על הרטרוספקטיבה לברוס נאומן, המוצגת בטייט מודרן, לונדון

  • אוטו המתנות

    יהונתן ה. משעל משתף מחוויותיו מאירוע הפתיחה של הפרפורמנס ״אוטו המתנות״ של האמנית דפנה טלמון

  • על ענקים ומיניאטורות: מחשבות בעקבות מיצב יחודי-למקום

    "המיניאטורי והגיגנטי כאחד מאלצים את הצופה לשנות את עמדתו, להתכופף לאחור על מנת לתפוס את מלוא מידתו של הגיגנטי, או לרכון קדימה על מנת לבחון במבט אינטימי את המיניאטורי. לכן, הן המיניאטורי והן הגיגנטי מעוררים את הבלתי-מושג והזר, ועם זאת, את הדומה וכמעט בר-השליטה, אך המופלא". אסף פינקוס על תערוכתה של אילת זהר בגלריה הלובי

  • על צניעות ויופי, או: על התשוקה הבלתי נגמרת לבתוליות מאוחרת

    ״קירות ׳האם והבת׳ כמו משתקפים זה בזה, משוחחים ביניהם, מטעימים אפשרויות חדשות של קירבה והיכרות. דומה כי רבים משמות ספריה של נורית זרחי יכולים היו להתאים ככותרות לציוריה של רוני טהרלב: ׳בצל גבירתנו׳, ׳אמן המסכות׳, ׳נערות הפרובינציה השאפתניות והעצובות׳, ׳משחקי בדידות׳״

  • "הדחפים התת מודעים הסתנוורו מהשמש הקופחת"

    ״התערוכה מצליחה להפוך את המרכז לאמנות עכשווית למה שהוא – חלל ישראלי-תל אביבי-מקומי, זוהר בעליבותו, מונמך בתקרתו, מהבהב בתאורתו״. קרן גולדברג על ״זיכרון חרבות״, המרכז לאמנות עכשווית

  • על מה שישנו

    ״במלים אחרות, ׳גוף ראשון. טבע שני׳ היא מסוג התערוכות המוכיחות שהדרך ל"שחרורו" של הדימוי מהכלא של עצמיותו, מבסיס הווייתו הראשונית, החומרית, לכאורה, אינה בהכרח קיומו הדיגיטלי, כלומר, ריקונו מממשותו והופעתו כמצבור של נתונים, כאובייקט מדעי ומידעי, אלא דווקא השבתו לעולמות האסתטיים של הריאלייה, הממשי״. קציעה עלון וליאת ארלט סידס על הביאנלה לאמנויות ולעיצוב

המלצות מרחבי הרשת