ביקורת

  • סרט למקק ולמקהלה: על סרטו של רועי רוזן "קפקא לקטנים"

    "רועי רוזן לקח על עצמו תפקיד קשה במיוחד. הוא ניצב מול עשרות שנות הרגל וקבלה, מול אינספור מפרשים ומלומדים, הוא מתעמת באומץ עם ההצלחה המסרסת של קפקא, עם אבסורד הפופולריות שלו. באמצעים פופולריים הוא משמיד את הדיסקט, ומאפשר לקפקאיות חיים חדשים רוויי אבסורדים טריים". יאיר גרבוז על סרטו של רועי רוזן "קפקא לקטנים"

  • סולמות ונחשים

    "שלושה שחקנים גברים הציב האוצר אבי לובין על לוח המשחק: משה מירסקי, המבוגר שבחבורה, יוני גולד, האמצעי ביניהם, וגיא ניסנהויז, הצעיר בין השלושה. שלושה שחקנים שמוכנים לשחק אותה במגרש של הילדים: מירסקי מספק את הסולמות, גולד את המשבצות וניסנהויז את ראשי הכלבים". טלי תמיר על התערוכה "סולמות ונחשים" בגלריית המדרשה

  • שמעון פינטו – בעל החזיונות

    "אם מתקיים חיבור כלשהו בין פינטו לגוטמן הרי זה באהבתם לסיפורים ולמספרי סיפורים. פינטו לא מאייר סיפורים והוא אינו צייר דידקטי, אך הוא ספוג במשלים, חזיונות ועלילות מופלאות, שמשלבות יחד את דמיונו החזותי המפותח עם מדרשים וטקסטים פרשניים", טלי תמיר על "ציפור דעה" של שמעון פינטו במוזיאון נחום גוטמן

  • לפעמים סצנה אמנותית מתחילה במסדרון אחד חשוך

    מולדובה היא כרגע מדינת המסדרון של הפליטים האוקראינים הנמלטים מהמלחמה בארצם. התערוכה "מסדרון" (Corridor), המודבקת על קירותיו החשוכים של מסדרון בחלל אלטרנטיבי בבירה קישינב, היא תגובה יצירתית ונועזת של קבוצת אמנים מהמרחב הפוסט-סובייטי (ששניים מהם יופיעו גם בכנס האמנות הקרוב*) למלחמה באוקראינה. הצצה ראשונה לסצנת האמנות העכשווית החלוצית של מולדובה

  • מפלצות מצויות

    "המפלצות מפחידות אותנו ומקסימות אותנו, מפתות אותנו ודוחות אותנו. אם לפי פרויד האגו אינו השליט היחיד בביתו, האם ייתכן שהמפלצות שמושכות אותנו הן יצורים שהאגו שלהם נכנע מתוך פחד או עונג בפני התשוקה הסוערת שמשתלטת עליהם?". דניאל מילמן על "אוסף רטוב" של קרן גלר בגלריה RAW ART

  • הרהור אחד על סדקים, סאונד, הרי געש ואמנות

    "אד של אינטימיות רכה עולה מן התערוכה העדינה, שנבעה מתוך מסע אישי שעברה ויזל עם הולדת בנה הבכור ריף, וניסיונה למצוא "חריצי זמן" לעצמה, מה שהיא מכנה 'אתנחתא מינורית'". קציעה עלון על התערוכה הקבוצתית בגלריה נולובז

  • המעמדות העממיים מפציעים שוב במוזיאון חיפה

    "נדמה כי המשותף לאמנים.ות המציגים.ות הוא העניין האמיתי שלהן.ם בציבור על שלל מעמדותיו; לא כמושא ל'שחרור' או כסמן של יחסי כוח שיש לפרק, ולא כאינדיבידואל שמעמדו אינו רלוונטי, אלא כמי שהוא בו־זמנית ייחודי וטיפוסי, סובייקט חד־פעמי הנושא עימו מארג שלם של מאפיינים חברתיים ומעמדיים". מרב ירושלמי ועופר סיטבון כותבים על התערוכות המוצגות כעת במוזיאוני חיפה

  • כתב ציור ובדיחת החורבן

    "איך עומדים בלחץ הזה, הכפול, של בעיית הריבון הנוכחית שלצדה גם בעיית העתיקות הרודנית, אותו דטרמיניזם של העבר היהודי־מקראי, המתגלגל לפתחו של האמן בעיקר בתווך השפה". אורין מוריס על "דברו עיוורית", תערוכתו של יאיר גרבוז בגלריה גורדון

  • מעולם לא היינו מודרניסטים

    "לשיח שמציעה האוצרת יש פוטנציאל גדול לייצר סיפור חדש לאמנות המקומית, גם אם הוא ישמיע מעין מקהלה אקראית ויספר סיפור מקוטע ולא לינארי. אלא שהאתגר שהיא מציבה עדיין לא מומש במלא עוצמתו ומבחינה זו מדובר כאן בהצעה רדיקלית שעוד צריכה להתבהר בעתיד". דוד שפרבר על "דמיון חומרי" במוזיאון תל אביב לאמנות

  • על "האב הנסתר" (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    "הפמיניזם הדתי של רות קסטנבאום בן־דב, שניכר כבר מראשית דרכה, עובר כחוט השני ביצירתה לאורך השנים. לכן כה הופתעתי למשמע הדברים שאמרה בשיחה שניהלנו לאחרונה. התברר לי כי קסטנבאום בן־דב סיימה עבודת מ"א בתולדות האמנות על מחברות רישומי הסקיצות והמתווים של משה קופפרמן". קציעה עלון על תערוכתה של רות קסטנבאום בן־דב "הלוליינית"

  • הסך והחלק

    "התערוכה מציבה סימני שאלה סביב המשפט הזה, כמבקשת לדעת, במפגיע – מה לגבי חלקו של כל אדם בעולם הזה? חלקי התערוכה מצטרפים יחד לכדי חוויה מורכבת שהיא בה בעת אסתטית ומטרידה, הרמונית וצורמת, נדיבה ותובענית. בי היא הותירה תחושה של כאב הנפרס  למיליוני חלקיקים, המתעלה לפרקים לדרגת שלמות". ענת שולץ על תערוכתה של רעיה ברוקנטל "פרק חלק"

  • אמנות במרחב: על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" בחיפה

    "הדימוי האנושי הממסגר את הנוף מציע שנקודת המבט הכללית והציבורית על הים והנמל היא גם נקודת מבט פרטית, אישית. זהו לא רק נוף איקוני המוכר מגלויה או מערך אנציקלופדי, אלא גם נוף שהוא חלק מחיי היומיום של הגרים מולו". נעה מורדוך־סימונסון כותבת על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף"

  • שלושה צעדים ועוד קצת

    "התעלומה שבן צבי תר אחרי פתרונה היא מיקומו של טבור הארץ: הוא מחפש את המנהרה שמעידה שהדבר שנמצא לפנינו נולד פעם, שיש לו התחלה וגם סוף. הטבור אינו רק מה שמעיד על ההתחלה, אלא גם המקום שמעיד שיש קשר בין פנים לחוץ, בין פני השטח לבין הגוף, בין העיר המשתנה תמידית ובין קווי העומק שלה: בין המבט מלמעלה ובין להיות בפנים". ידידיה גזבר ודוד כהן על "טבור הארץ" של עמר בן צבי בגלריה 97

  • כיבושו של תל ארכיאולוגי

    האתגר הגדול של התערוכה ״דמיון חומרי״ הוא לשכנע שהרובד המיתולוגי רלבנטי. שהוא לא רק החייאה נוסטלגית של עבר מדומיין, אלא יצירת נקודת מבט חדשה, ולא רק על אמנות ישראל, אלא על הקוסמוס. לא פחות״. איתמר לוי מבקר בתערוכת האמנות הישראלית החדשה במוזיאון ת״א

  • החזרה של ג'ורג': על סרטו של רם לוי "המתים של יפו"

    "ההפרדה לעבר, הווה ועתיד אינה קיימת. הזמנים שוכנים זה לצד זה כמו הבית שלצד החורבה שמול המגדל, והם חלק מהוויה אחת, מזמן שהוא מקום. כי כמו אדם, גם מקום הוא סך כל זמניו". טלי זילברשטיין כותבת על סרטו של רם לוי "המתים של יפו"

  • שוטים ומלאכים: מחשכה לאורה ובחזרה

    "לעגור משנה פילוסופית יומרנית ומרשימה ביותר; אלא שמרגע שמעבירים רעיון זה מאובייקטים וחללים מופשטים אל אובייקטים סמליים, מתקבלים יותר ויותר ניגודים שמקשים לתפוס את הדבר מפנימו, או את הנשימה האוטופית המובהקת שלו". אלברט סוויסה על תערוכתה של נורית עגור בבית האמנים בת״א

  • תחינה

    "כך, הקרבה הגופנית המרבית שמייצרת תבורי בינה לבין הפסלים יכולה להיקרא גם כהיצמדות נואשת אל תפארת מורשת יוון הקלאסית, אל האמנות המערבית, אל האמנות באשר היא. הרצון להיאחז באמנות, ככוח מרפא, כצרי (תרופה), כדבר מה שמעלה ארוכה לפצעים, רלוונטי במיוחד בימי המגיפה הללו". קציעה עלון על התערוכה "הרעב הגדול" בגלריה מנשר

  • למוזיאון ארכיאולוגיה נכנסת תערוכת אמנות

    "בתערוכה הזו המוזיאון מכפיל את רמת הקושי של המשחק: לא רק שעלינו למצוא את החוט המקשר בין הגלריות, עלינו גם למצוא את האמנות המוטמנת בהן. חפירת המשמעות מתוך הרקע היא דימוי שנכון הן לאמנות והן לארכיאולוגיה, והוא יוצר חיבור יפה בין משל לנמשל וכך מחיה את כלל המוצגים של המוזיאון". ידידיה גזבר על התערוכה "חפירות" במוזיאון ארצות המקרא

  • אבא בוכה

    "אבא בוכה לאורך תקופה של חמש עשרה שנים, שוב ושוב לצלילי אותו השיר. אני לא חוזרת על המילים האלו סתם: אבא בוכה. אני חוזרת עליהן, משום שיש הקלה שמקופלת לתוך החזרה עליהן, בקול רם או במילה הכתובה שחור על גבי לבן". זהר אלמקייס על תערוכתה של אלהם רוקני "תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי" בגלריה דביר

  • קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

    "העריכה, פעולה בסיסית ביצירה של וידיאו וקולנוע, הופכת בידיה של וייס לכלי ליצירת קולאז'ים צילומיים. החיבורים המשחקיים שהיא יוצרת מרמזים על השיבוש באורח החיים שאנו חווים בשל התפשטות הקורונה, ומדגישים את ההשטחה של הסדר החברתי הממשי לדו־ממד". רותי גינזבורג על תערוכתה של הינדה וייס "פני מזרח מאדימין"