ביקורת

  • עבודה לפנתיאון

    "מעבר לעובדה שברגעי האמת האלה האישי אכן נמזג לתוך הציבורי ומאהביה של האמנית משתלטים על הדמות הפוליטית, הם גם חושפים את תהליך העבודה: ה'סשן' הפרטי והכנראה מביך שבו ביקשה מהאקסים להירתם ליצירת עבודתה שלה. יצירת האמנות, כמעשה האהבה, מתגלה כמעשה פרטי בהווייתו, אך ציבורי בהתגלמותו". על "מכתבי אהבה לרות" של רות פתיר

  • חסמב"ה בצהלה

    אמש נחשף "החלל הסודי" של התערוכה הקבוצתית "קדם-קודם-קדימה" ב"משכן פרטי בצפון תל-אביב". העבודות, 15 במספר, הוצגו רק בפני קומץ נבחר של אמנים, אוצרים ואנשי עסקים, ורק במהלך ערב אחד. אוצר המרכז לאמנות עכשווית, ניקולה טרצי, דווקא מרוצה מהקונספט. קרן גולדברג פחות

  • ניחוח חו"ל מובהק

    "המפגן האוצרותי של 'קדם-קודם-קדימה' מצליח לפרקים לשרטט קשרים אינטליגנטיים ורגישים בין העבודות ולזקק הוויה מזרח-תיכונית מתוחה בין הכאן ועכשיו לעול האדמה ההיסטורי. אלו מסתייעים רק כאשר הוא משתחרר מהשאיפה הבולמוסית של עולם האמנות הגלובלי לעכל הכול, עכשיו ומהר". קרן גולדברג על "קדם–קודם–קדימה"

  • וייטנאם. צילום מלחמה

    אילת זהר סוקרת את ייצוגיה השונים של מלחמת וייטנאם במוזיאון ההיסטורי, במוזיאוני השלטון, במוזיאונים הפרטיים, בתערוכות יחיד עכשוויות, בתערוכות קבוצתיות החוגגות את הדמוקרטיה ובתערוכות שלטוניות ממוקדות מסר ותעמולה

  • הזמן האבוד של מתן אורן

    "חשיבות הפעולה הציורית במקרה הזה היא בדיוק בעובדה שמדובר בלא-אירוע. אורן מצליח למצוא לציור מקום ראוי בעולם של זרימת מידע עצומה וסוחפת ותיעוד בלתי פוסק. הוא מכריח את המציאות להתכופף לקצב אחר". עומר אבן-פז על "Momlove", יצירתו של מתן אורן, המוצגת בימים אלו בתערוכה הקבוצתית "מקרב לב" בגלריה 19, רחובות

  • איש שהוא גדוד של 5,000 שדים

    "בעוד שכץ-מינרבו מתמקדת באובייקט החי-אילם, גברים קקטוסיים חסרי הבעה או קול וקולאז'ים בלתי מתכלים – כהן מעניק את הדהודה העמום של שאגת ההסתערות באמצעות אובייקטים מצולקי מלחמה". גילי סיטון על "שמי לגיון, כי רבים אנחנו", תערוכתם של ניב כהן ומיטל כץ-מינרבו בגלריה אידריס, תל-אביב

  • עוצרת את המציאות מלהיות מובנת מאליה

    "ברוב העבודות שיצרה בעבר היה אפשר לזהות את מקורו של האלמנט האדריכלי שממנו צמחו. בעבודות הנוכחיות קשה לזהות מקור כזה. הפיתול והטיפול שהחומרים עוברים בידיה מובילים אותם אל עבר הפיסול המינימליסטי המופשט, האלגנטי ביותר". רם אהרונוב על תערוכתה של מוניקה סוסנובסקה בלונדון

  • טריפ טוב שהופך לטריפ רע

    "'סכר פרפר' מצליחה להיות מרשימה ווירטואוזית; להציג חומרים שבושלו והותכו זה בזה במשך זמן רב, אך להיחוות כהרהור יוקד של רגעים אחדים, שנחצב והפך לעולם. טריפ מתוזמר במקצב של מחשבה חולפת המגיעה לקצוות ונפרמת". טל אנגלשטיין על "סכר פרפר", תערוכתו של אורי ניר במשכן לאמנות עין-חרוד

  • למלומי תינוקות, רחשי פרפרים

    "סימני הקין שעל גוף הבכור, הילדיות התמימה שהופכת למנוכרת, הילדה חסרת האונים אל מול הגיבור חורש המזימות, החרדות הקיומיות של אב-אמן-יוצר – כל זה סופר כבר, ובתערוכה הנוכחית לא נוצק לכך כל תוכן ייחודי". קרן גולדברג על "סכר פרפר", תערוכתו של אורי ניר במשכן לאמנות עין-חרוד

  • בעיות השפה

    ״בעיות השעה״ היא תערוכה שמכירה בבעיותיו של הדיון האמנותי הפנימי, אך תובעת את הלגיטימציה להמשיך לפתחו. עניינה אינו שאלת הדימוי הפוליטי מול הדימוי הלא-פוליטי, אלא האופן שבו המערכות הפוליטיות והאמנותיות יוצרות חסימה הדדית

  • היה היה פליט

    "בימים אלו כל דיון ביצירה אמנותית עלול להיראות תפל, חלש ומנותק. אך דווקא משום כך תערוכתה של אלהם רוקני, המציעה זווית רעננה והומוריסטית על יחסי האמן-פליט, חשובה במיוחד". קרן גולדברג על תערוכתה של אלהם רוקני, "שבעה עבד אל-כרימים", במרכז לאמנות עכשווית, תל-אביב

  • חדר הפלאות של בית הגפן

    "מסר מציעה מבט נטול יומרות או גימיקים פוליטיים, המציג את מעשה האמנות כמהרהר, משוטט, מלקט וממפה, בלי לחרוץ דין. זו גם חולשתה של התערוכה". גילי סיטון על התערוכה הקבוצתית "איסוף עצמי" בגלריה בית הגפן, חיפה

  • הרצליה של פרטים

    "עברון משתמש בפרטי הבניין ההרצליאניים כחומרי עבודה לאוצרות שמארגנת את הלקסיקון העיצובי העירוני ומסרבת להותיר אותו במישור הדקורטיבי. התערוכה מזמינה מחקר מחודש, שייתן מקום של כבוד לפרטי המרחב, ולא רק לאלו שאיתנו כבר מאות שנים". ביקור ב"רחוב בזל 54", תערוכתו של אסף עברון במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • סודו האפל של הציור האחרון

    "צריך ללכת דרך כל התערוכה המפוארת הזאת כדי להגיע, ממש לפני הסוף, לציור יוצא דופן, 'דיוקנה של ז'אן היבוטרן' מ-1919. אוצרי התערוכה לא תרמו כל הסבר לעבודה הזו, אבל אפשר לחוש את חדוות החיים והעצב של הצעירה בהריון". רם אהרונוב ביקר ברטרוספקטיבה של מודיליאני בטייט-מודרן

  • הדיבוק הבא

    "מה שבטוח, המופע על 'הדיבוק' הוא דיבוק בעצמו, החייאה של עולם, שפה ומסרים שכביכול מתו, שבאים להגיד לנו כמה דברים דחופים על עצמנו בכלל ועל היחס בין תרבויות שהושארו מאחור והתרבות העכשווית". אפי בת-אילן על "הדיבוק 1937–2017", יצירתם של עדי קפלן, שחר כרמל וקבוצת סלה-מנקה

  • לא תעשה לך דימוי ישיר

    "מדאיג לחשוב כי 'הבהילות האופיינית לרגע העכשווי' היא למעשה הבהילות לאוורר את המחסנים ולערסל את הסחורות באור השוק המנומנם, ובו בזמן לגדר סביבו את הטעם החדש בשכונה". רועי זנדר על "בעיות השעה", תערוכה קבוצתית שאצר דורון רבינא בביתן הלנה רובינשטיין, תל-אביב

  • כן בבית-ספרנו

    "הפרפורמרים נדמים כמי שכפאם שד. מבטיהם החודרים אל תוך עיני הקהל מתגבשים לכדי מבע מבעית ואל-ביתי, שכמו מבקש לחשוף את תהום היצרים והחרדות המתחבאת מתחת למעטה היומיומי של הטקסטים השגורים במערכת החינוך". אדם יודפת על "בעיות מילוליות", אופרה שכתב אורי עגנון

  • הקלות הבלתי נסבלת של הרכבת הקלה

    "ניתן להגדיר את האסתטיקה של עוזיאל כ'דלות החומר גרסת המאה ה-21', אך עוזיאל אינו משתמש בחומרים דלים מתוך רצון עז לביקורת חברתית, אלא מוצא בהם פתח למשחק על הווי היומיום". קרן גולדברג על "רכבת תחתית", תערוכתו של שי-לי עוזיאל בבית האמנים בתל-אביב

  • הגשר הצר מאוד של שי-לי הורודי

    "טווח הפעולה של עבודות 'בוגדניות' מסוג זה מתגלה רק כאשר בוחנים אותן בהקשר שבו נוצרו. במקרה של הורודי מדובר ראשית בהקשר העשייה שלה, שכלל גם פרסום ביקורת על תערוכה פיקטיבית במגזין 'תוהו', כמו גם השתלטות על פרופיל הפייסבוק של סתר". קרן גולדברג על "מדוע המצאתי את שאול סתר"

  • ניסיון לרצח המונים שנגמר בירייה ברגל

    "הורודי לא הסתפקה בחשיפת המהלך והתעקשה לפרסם את המכתב המדובר, שהפך לבמה לשורה ארוכה של הטפות מוסר שחצניות ויהירות, המזלזלות באינטליגנציה של הקוראים והאמנים". גילי סיטון מגיבה לאקט ההתחזות למתחזה למבקר האמנות שאול סתר שעליו הכריזה שי-לי הורודי במכתב למגזין "תוהו"