ביקורת

  • צורות של מפגש

    צורות של מפגש

    “לעתים נדמה כי צורה, צבע או מחווה ציורית היגרו ממילונו של קאדרי אל זה של אברמסון, ובפעמים אחרות מחווה ציורית, מבנה קומפוזיציוני או מרקם זלגו ממילונו של אברמסון אל זה של קאדרי”. נעה מורדוך סימונסון על “נפגשים בצורות”, התערוכה הזוגית של זוהדי קאדרי ולארי אברמסון בגלריה איבדאע, כפר יאסיף

  • זה היה שם?

    זה היה שם?

    “ברגע הראשון נדמה שמדובר בתערוכה הקוראת להתנגדות, האדם מול המכונה. אלא שהתערוכה מסרבת בתוקף לקריאה כזאת. היא אינה מציגה את הבינה המלאכותית כאיום חיצוני על האמנות, אלא חושפת כיצד האמנות עצמה כבר פועלת מתוך לוגיקה של רמיקס, ציטוט ומחזור”. אופק קנפו על “Mean Images”, תערוכתם של כרמי דרור ובועז פרנס שהוצגה בגלריה החיצונית, בצלאל, ירושלים

  • הדרמה של המימד החסר

    הדרמה של המימד החסר

    “רישומי הציפורים של רומאנו הם חוליה בשרשרת מפוארת של ציפורים בתולדות האמנות. מהציפורים בכלוב שליאונרדו היה קונה בשוק – ומשחרר, דרך החוחית האלמותית של קארל פבריציוס, ועד היונה של פיקאסו. הם מזכירים לנו שההתבוננות בעולם היא אמונה במבט, אמונה בעולם, אמונה באדם, כי האלטרנטיבה היא פנייה לסמכות”. יונתן הירשפלד על “גלויות מארצ לא לי”, תערוכתו של אסף רומאנו בגלריה בזל, תל-אביב

  • מחר כבר לא אהיה כאן

    מחר כבר לא אהיה כאן

    “עם שורת ביוגרפיה כמו ‘נולדה באיראן, היגרה בילדותה לברלין’, הפסלים שלה מעמידים מראה מול התניות הפרשנות שלנו. בגרמיאן היא מקרה בוחן מרתק להתבוננות באמנות בעידן שבו זהות, ביוגרפיה ומוצא הולכים לפני האמן. היא, שהחלה לפעול בשיא התגבשותה של פוליטיקת הזהויות, חורגת באלגנטיות מהתכתיב”. רותי דירקטור על “Nameless”, תערוכתה של ניירי בגרמיאן במוזיאון וילס שבבריסל

  • הגיבורה השקטה של הסיפור

    הגיבורה השקטה של הסיפור

    “צימבליסטה מעניק ל-GIF אפיון סיזיפי עכשווי: לא עוד סלע שמתגלגל מטה ואז מועלה שוב, אלא פריים שחוזר על עצמו שוב ושוב, בלי שהמאמץ מוביל לשום מקום ובלי שאפשר לעצור. מחשבה מורכבת המסתתרת תחת בדיחה.” אליק מישורי על “לך תראה אולי אני שם”, אליק מישורי על התערוכה של ינעם צימבליסטה שהוצגה בגלריה חדר-בתדר בתל-אביב

  • להטוטן הגילוי והכיסוי

    להטוטן הגילוי והכיסוי

    “קריספל מלהטט בין טכניקות שונות ומבצע ניסויים בחומרים ובאופני ביצוע, בוחן שוב ושוב כיוונים חדשים ובתוך כך חוזר אל מוטיבים שכבר טיפל בהם. ציורו מהדהד מגמות עולמיות בציור של המאה ה-21 ונבדל במובהק ממסורות מקומיות של ציור ישראלי”. דליה מנור על גוף העבודה של יוסף קריספל

  • מרחב נשימה: הנופים המצוירים של איריס סינטרה

    מרחב נשימה: הנופים המצוירים של איריס סינטרה

    “לפני שנים נתקלה איריס סינטרה בפיגמנט בגוון בזוקה, שהיה אז נדיר יחסית במחוזותינו. באחד הציורים שבהם השתמשה בפיגמנט – ציור של שביל הניבט מתוך נוף פראי – התחוורה לה ההבנה כי הופעתו של הוורוד כמעין נטע זר בין גוונים אחרים פועלת היטב בציור”. נעה מורדוך סימונסון על ציוריה של סינטרה, המוצגים בתערוכה הקבוצתית “האופק הצפוני: צוהר לאסכולת ציורי הנוף בשנות ה-70” במוזיאון חיפה לאמנות

  • יבשה באופק

    יבשה באופק

    “פיסול בישראל במאה העשרים’ הוא פרויקט כפול. המארז הגרפי שלו והצהרותיו הרשמיות בנויים כניסיון ליצור קאנון: להציע תזה אחת, להיות בעל בית על הידע. הספר עצמו הוא ניסיון להפליג אל הים תוך תיעוד המסע. אמנם בסופו של המסע יש מיפוי, אבל לא ברור של איזו טריטוריה ואיפה אורבים נחשי הים”. ידידיה גזבר סוקר את ספרו החדש של גדעון עפרת

  • על מה שחלף, או חולף, או יבוא 

    על מה שחלף, או חולף, או יבוא 

    “זוג או פרד הוא משחק ילדים שהוא משחק התערבות המבוסס על ניחוש מספר האצבעות שכל אחד מזוג המתחרים חושף. מספר האצבעות הכולל קובע מי המנצח – היחיד או הזוג. אם כך ואם כך, על אף התום המשחקי – שאלת הזוגיות נבחנת כאן, ואולי אף מהמרים עליה”. הדס עפרת על “זוג או פרד”, תערוכה זוגית של נעה ארד-יאירי ויובל יאירי

  • קפסולה פריפריאלית בבטן התל-אביבית

    קפסולה פריפריאלית בבטן התל-אביבית

    “על קצה התצלום הענק הניח פטל מסגרת עץ חלולה, מעין שאלה או תשובה על התהייה ‘היכן אתה בעולם’. בעיני המסגרת הזו היא לב לבו של המיצב כולו, כמין הערת שוליים הניצבת מול הצופה כל העת. השאלה הפשוטה והעמוקה מהדהדת בחלל ולא נותנת מנוח”. שמעון פינטו על תערוכתו של אלי פטל בגלריה לחם ושושנים

  • המרדף אחר הבית האבוד

    המרדף אחר הבית האבוד

    “המוכר כבר אינו מוכר אלא רחוק, אבסטרקטי וזר. ההגירה למקום אחר אינה פתרון אידילי אלא כניעה לאותה זרות, לחיים במצב של אי השתייכות, של אושר לא־לנו. נדמה שהסיפור שנטווה בתערוכה הוא של מבט רפלקטיבי על בית, מבט מרוחק שמנסה לנטרל את האיום והאלימות שמצויים בו תמיד כאופציה”. הדס דניאל על תערוכתה של אריאל גיל גרינוולד שהוצגה בגלריה תער

  • הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    הניסיון מסוכן והשיפוט קשה

    “אכן, השיפוט קשה. ‘שמועה’ היא תערוכה נחשית, מתפתלת בין משמעויות מהוסות אך חומקת מהן, בדיוק כפי שהיא דורשת מן הצופה להתפתל לאורך הניירות ללא יכולות לחבר את שורות השיר אחת לשנייה. הכתיבה עליה מאתגרת במיוחד (בדומה לקריאת אפוריזמים), וזה סימן לאמנות טובה”. קרן גולדברג על התערוכה של אורי ניר, שהוצגה בבית מרס בתל אביב

  • על המרחב האפקטיבי של המציאות

    על המרחב האפקטיבי של המציאות

    “במובן זה הציור של פרל אינו מעמיד דימוי אלא מספר סיפור, מרחב שבו דברים קורים. אלה הדברים שפוערים מרחב, פורשים סביבה, מאפשרים את פעולת ההבחנה, ההתאמה וההרכבה, את פעולת הדמיון (שכידוע תלוי בניסיון). כך, כדי להיות לדבר הציור תלוי במקום, ועובדת היותו של הציור דבר מחוללת את המקום כספציפי”. דברים שנערכו מתוך שיח בתערוכה ״ימי בינתיים״ של פרל שניידר במוזיאון פתח תקווה

  • מחול הזהות של מיכאל בן אבו

    מחול הזהות של מיכאל בן אבו

    “הסחרור מערבל את השפות השונות המשמשות את בן אבו להבעה לכדי תנועות מחול מקודש הנשזר במדיום הכתיבה ובמדיום החזותי, שמחליפים תפקידים ומתמזגים לאנרגיה אקספרסיבית של יצירת דימויים וכתיבה, או להפך, ציור ותגובה מילולית. אך לעתים המילולי הוא גם ויזואלי, והוויזואלי שזור במילים משמעותיות, בקטעים מתוך טקסטים אחרים שכתב בן אבו. המילה הכתובה והדימוי שנוצר מתוכה בחומרים אמנותיים יוצרים שפה סמנטית והירוגליפית”. אתי אברג’ל על תערוכתו של מיכאל בן אבו בגלריית המעבדה

  • לְכִי לָךְ

    לְכִי לָךְ

    “בן אור עובדת בפחם ובשמן, ורבות מהדמויות בעבודותיה ישובות, רכונות על שולחן, שוכבות או נייחות. בעבודת הוידאו היא מוסיפה את אלמנט הזמן באופן פיזי, פיסולי ומאד נוכח. עם זאת, זה אינו זמן מדיד, לינארי שמתחיל בנקודה ומסתיים באחרת. זה זמן משוטט, מחפש, משתהה”. ד״ר חיה שפר על עבודתה של אן בן אור במוזיאון רמת גן

  • השקיעה כמבנה זיכרון

    השקיעה כמבנה זיכרון

    “השמש אינה ‘מוצגת’, היא נחווית. הכדורים האדומים נעשים נקודת משיכה ובה בעת מכשול שסביבו מתארגן המסלול. את השקיעה אי אפשר לעקוף. ללא קשר לעמדה, למסלול או לנקודת המבט, הצופה נשאב אל מצב הדעיכה. האובדן אוניברסלי אך אינו אחיד: כל אחד חווה אותו בדרכו, אך נוכחותו בלתי נמנעת”. אנה ימלין על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון

  • קולקטיב של אינדיבידואלים

    קולקטיב של אינדיבידואלים

    “העבודה של הכהן מצליחה לאסוף יפה את אירועי השנתיים האחרונות, שעיקר הקושי שבהם הוא התמשכותם הארוכה וחוסר היכולת לעבדם. כשהכהן מציג את עצמו בעשרות קינות הוא מהדהד את הטראומה המשנית והשלישונית, את הרגעים הרבים שבהם נוצר צורך לעכל ולעבד אך לא נותר זמן”. ידידיה גזבר על תערוכתו של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב לאמנות

  • ״אני חובשת את פצעיך״

    ״אני חובשת את פצעיך״

    “מן הקערות נולדת שפה. שפה שבה משיכות המכחול הן תחבושות. שפה של חבישה, שפה הנולדת מול פצע.
    ליטמן חובשת. היא נוגעת בפצע, מכירה בו, וממשיכה לחבוש גם כשהריפוי אינו מובטח.” דוד שפרבר על תערוכתה של אריאן ליטמן בגלריה אגריפס 12

  • עבודת שדה: צמחייה מפונטזת

    עבודת שדה: צמחייה מפונטזת

    “בבקשה של כץ מינרבו לעסוק בגן ולא בשדה, בבוטניקה ולא בחקלאות, בא לידי ביטוי הקשר השונה שלה לטבע, שמקורו בדרך כלל מיסטי יותר משהוא היסטורי או אידאולוגי. הקשר האינטימי עם האדמה שמציעה כץ מינרבו הוא חלק מזרם שצובר תאוצה בעשורים האחרונים, של אקו־פמיניזם, חיבור בין סוגיות מגדריות לסוגיות סביבתיות והבנה של הקשר ביניהם”. דורי בן אלון על תערוכתה של מיטל כץ מינרבו במוזיאון רמת גן

  • מינימליזם במקסימום

    מינימליזם במקסימום

    “ארגון היצירות בתערוכה משקף את בחירתה של מורגן לערער על התפיסה המקובלת, התוחמת את הסגנון המינימליסטי לאמנות אמריקאית של שנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת. למעשה, האוצרת מראה כיצד הפְּנייה אל הצמצום הצורני והחומריות התעשייתית, היו למגמה כלל עולמית במחצית השנייה של המאה ה־20, ובתערוכה ניתן לראות גם יצירות של אמני הארטה פוברה האיטלקים, אמנים יפנים ואמנים דרום אמריקאים”. נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה MINIMAL בבורס דה קומרס