ביקורת

  • תא מס' 245

    ״במידה רבה, היציקות כמו מבקשות להחזיר את הצופה לעולם החומרי, ולאזן בין ההטרוטופי, הסוטה, המדומיין, החריג וההיפר-ממשי לכאן-ועכשיו, לממשי, לחומרי, לדבר הדומה ביותר לדבר שהוא מבקש לייצג: למוות המשועתק והמשוכפל של הדבורים״. ליאת ארלט סידס על תערוכתה של אנה פרומצ'נקו, תא מס׳ 245

  • אמנות במעגל סגור

    ״בסופו של עניין, סיפור המסגרת של התערוכה נשאר סיפור, ואינו מוסיף דבר לצפייה בה. מנגד, התערוכה אינה מוסיפה דבר להרהור בסיפור. מעבר לכך, המלאכותיות של אותה תשתית תיאורטית שורה על התערוכה כולה״. קרן גולדברג על תערוכתה של מיכל הלפמן, Dear A.S.A./P

  • ביאנלה בזמן קוביד: סקירת הביאנלה ה-11 בברלין

    ״הצופה מוצא את עצמו לעיתים קרובות מתבונן בעדות קלושה וחיוורת לדיונים או תהליכים שהתקיימו בזמן ובמקום אחר. חווית הצפייה, התשוקה שבמפגש הבלתי אמצעי בין הצופה לעבודת האמנות, מאבדת מכוחה״. נועה גור על הביאנלה ה-11 בברלין

  • בזות טהורה: אודות התערוכה 'עירום' של לאה אביטל

    ״האמנית ציינה שבכוונתה היה ליצור דימוי שהוא כקליפה של הגוף או מעין מסכת מוות, ואכן דימויים אלו נדמים כקליפות ששרדו מגוף שאינו חי עוד, מה גם שהם מוצגים בתוך תיבות עץ המעוררות אצל הצופה אסוציאציה לקברים״. נאוה סביליה שדה על תערוכתה של לאה אביטל, ״עירום״

  • מי שנמדדו ומי שלא

    ״התערוכה מציבה מעין ׳גריד אופוזיציוני׳ ומנעד רחב של קודים אסתטיים: ממרחב הדעת של האמנות ההגמונית והמערבית לתערוכות המזרחיות המיליטנטיות ה׳חמות׳ וה׳צבעוניות׳. היא משדרת ריחוק, איפוק, שכלתנות ותחכום, ויש בה הברקות אינטלקטואליות שמתחפרות בתוך יצירת האמנות, המכנסת את המציאות לסובטיליות חזותית״. קציעה עלון וליאת ארלט סידס על התערוכה ״מאז החלו המדידות״

  • רשמים מן המופע "אמפי" מאת עומר קריגר

    ״יש ציפיה באויר וזוהי תחושה שתמשיך ללוות את הקהל גם כאשר יעלו הרקדנים על במת האבן. הציפיה היא אחת מאבני היסוד של העבודה העיקשת הזו: עיקשות על פשטות וחוקיות וסדר, ומרווחים מדודים של זמן ומרחב״. גבי אלדור על המופע ״אמפי״ של עומר קריגר

  • אוויר בדביר

    "התערוכה מכנסת עבודות של אלהם רוקני ושל נלי אגסי סביב שיר שפורץ אחת לכמה דקות לחלל הנפלא ומנסה להתחרות בו, לחטוף את תשומת הלב של המבקר ולהסיטה מהשקט של החלל אל הקול". מאיה קציר על "פרח לב זהב" בגלריה דביר

  • בין פנים לחוץ, בין חומר לחלל

    ״רובם הגדול של האמנים המשתתפים בתערוכה הם אמני מיצב ובתערוכה מוצגות חתיכות קטנות מתוך מרחבים גדולים וכוללים יותר. דבר זה מאפשר לנו לבחון את מקומו של מוזיאון ישראל כמוזיאון קנוני ואת הצלחתן של חתיכות מיצבים לתפקד כיצירות עצמאיות״. דוכי כהן על התערוכה ״אמות וספים – אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית״ במוזיאון ישראל

  • מקוריות בעידן האמנות הדיגיטלית

    ״רעיון המקור באמנות דיגיטלית הוא עניין לא פשוט, הוא חמקמק, מתועב. היצירה הדיגיטלית משועתקת מטבעה, מתנגדת מראשיתה לרעיון המקוריות כפי שהוא מנוסח כעת. אין ספק שהדמיה נכללת גם היא בתוך הקטגוריה הדיגיטלית, והאמצעים שברשותה טכנולוגיים לחלוטין. אך עם זאת, בהדמיה של אטקינס משהו בכל זאת שונה״. שחר קרמר על תערוכת היחיד השנייה של אד אטקינס

  • כשהאמנות מתייתרת

    ״השלמות וההרמטיות המאפיינות את האסתטיקה ״הגדולה מהחיים״ של ברתנא מגיעות לשיא, ותוך כדי כך אוטמות את הבדיון והופכות אותו למרוחק ולא רלוונטי. הדמיון הפוליטי הופך לדמיון אסתטי, ומפני שדמיון מראש מניח אסתטיקה, יש בכך מן ההפסד״. קרן גולדברג על תערוכתה של יעל ברתנא ״הקברנים״ בגלריה זומר

  • צבעוניות של פליטות

    הים זוכר ומשלם על מה שבני האדם מנסים לשכוח. עבודותיה של עריף-גלנטי לא מותירות את אפשרות השכחה הקלה. הדסה גולדויכט על התערוכות ״סאנשיין״ ו״זריחה״

  • חוויה אסתטית הרמטית

    ״התערוכה מזמינה את הצופה לחוויה אסתטית הרמטית, תוך כדי תנועה. גם אם תזמוני התאורה והווידאו מונעים מהצופה לחוות את כל העבודות במלואן, התערוכה חיה, נעה וזעה ביחס לחושיו, ועבורם״. קרן גולדברג על התערוכה ״חי״ במוזיאון פתח תקווה לאמנות

  • ארבע עונות ומאיה של שלו

    ״היא אינה נאיבית אך גם לא מתחכמת. כאישה רווקה החיה בעולם החרדי, הפרשנות שהיא מעניקה לחיבור של עולם הסמלים הדתי-רוחני ולזה המיני-חומרי מעידה על החירות האמיצה ויוצאת הדופן שללא ספק נדרשה ממנה על מנת להתעסק בכך״. מרסל תהילה ביטון כותבת בעקבות שיחה עם האמנית מאיה שלו בתערוכה "ארבע עונות"

  • המהות הקווירית היא המהות האמנותית

    ״לעיסוק האמנותי בקוויר משמעות מעבר לעיסוק 'בתוכן' מסוים. זאת מפני שהמהות הקווירית זהה למהות האמנותית, שמבקשת לערער, וזאת לא על מנת להידרש למסרים או להבנות אסתטיקה מובחנת, אלא בכדי להישאר לא מזוהה או לא מפוענחת״. קרן גולדברג על האיכויות הקוויריות בתערוכותיהם של אורי הולבן ודניאל צאל

  • צבע הכסף

    ״כפי שחזה וולטר, כל כסף מזומן חוזר בסוף לערכו המהותי האמיתי: אפס. הצהרה זו מתגשמת כיום במדיניות המוניטרית המרחיבה, המאפשרת הדפסת כסף זול. נקודת החוזק של התערוכה היא בדיוק אותה חשיפה, או תזכורת, למנגנון הפועל מאחורי עמדות הכספומט״. שחר קרמר על תערוכתו של מייקל רידל, "Riedels"

  • "בית חולים שדה X": הצעה לחיים בשדה של "זמנים מעניינים"

    "האם תצעקו? אנחנו צעקנו. האם צעקתנו נבעה מכאב אמיתי או מדומה? האם אכן חשנו הקלה? האם אכן אף אחד לא הקשיב לנו? האם נצא מן החדר ונהיה מאולצות לצפות בעצמנו צועקות משום שמישהו הקליט וצילם אותנו?". ליאת סידס וקציעה עלון על עבודתה של איה בן רון בביאנלה בונציה 2019

  • היבשת השביעית

    ״בוריו מציין בבהירות כי 'פרוטוקולים של דחייה, הדרך בה חברה מייצרת פסולת, נראים כחוליה קריטית בקשר בין אסתטיקה לפוליטיקה'. הביאנלה מלאה באסתטיקה ובפוליטיקה, אך אותה חוליה מקשרת מפציעה לעיתים רחוקות מידי״. קרן גולדברג על הביאנלה ה-16 באיסטנבול

  • הלחם, העיגול, השמן והחוט – חומרי הקיום הבסיסיים והחיים בין העולמות של אבו-חוסיין

    ״כך הופכת אבו-חוסיין לסוג של רופאה עממית, שמאנית המבקשת, בזכות יכולתה המזהירה לשלוט בכמה שפות ובכמה הוויות, לרפא את שני העמים או את שתי הישויות ואולי יותר״. ליאת סידס וקציעה עלון על יצירתה של חנאן אבו-חוסיין

  • אורח בביתו שלו

    ״החלל עצמו רחוק מלהותיר בצופה תחושה של חמימות ואירוח ואולי כאן טמון כוחה של התערוכה. מהכניסה ועד היציאה מרחפת מעל הצופה עננת אי נוחות, חוסר אונים וזרות עמוקה של אדם שהוא אורח בביתו שלו ואף בעולמו״. גילי סיטון על התערוכה הקבוצתית ״קבלת פנים״ במרכז לאמנות עכשווית, ערד

  • ביאנלה 2019: אפשר שאתם חיים בראשיתה של אפוקליפסה

    ״הביאנלה שאצר רוגוף מהנה, משחקית ומאתגרת את המחשבה, כפי שלטענתו אמנות אמורה להיות. זהו מפגן של עוצמה אמנותית גלובלית, הנענית במידה רבה למתרחש בעולם בימים מעוררי מחשבה ודאגה אלו; זמנים מעניינים בהחלט״. יאיר ברק ברשמים מהביאנלה ה-58 לאמנות בונציה