ביקורת

  • פינות של רכות בתוך הקו הגאומטרי

    "בכניסה לתערוכה של הילה טוני נבוק מכה בצופה תחושה של נוסטלגיה חמוצה. זה מפגש עם משהו מוכר, פמיליארי מאוד, אבל קצת מביך. יש בתערוכה הזאת הומור, אולי אפילו עוקצנות. ובכל זאת, זו ביקורת עצמית מבית, שיש בה גם חמלה והזדהות".דורי בן אלון על ״דרך החלון״, תערוכת היחיד של הילה טוני נבוק, זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה במוזיאון תל אביב

  • שלוש תערוכות שהן סיפור על התנגדות, תקווה וייצוגיה של חירות

    "לאפלה של טוטליטריזם הייצוגים נכנסות שלוש התערוכות שהוצגו כאן. שלוש תערוכות שחיבורן הוויזואלי החווייתי והרעיוני מייצר רגע נדיר, מרחב של השהייה והתנגדות המולידים חוויה של חירות לשמה. שלוש תערוכות שמייצרות אינדקס ייצוגים חדש־ישן, מתריס ומשחרר, שבהן ייצוגי זקנה, אלימות, ניוון, סופיות, פספוס, רישול ופריכות מקבלים כוח וזוהרים באור יקרות" אלי ברודרמן על התערוכות "קופסא שחורה"; "נא"; "דודות"

  • מבט וירטואלי על מרחב יהודי היסטורי

    "הסיור הווירטואלי הוא תנועה איטית בין חללי בית הכנסת המוצגים בשחור־לבן. המשתתפים בסיור נקרעים בין הווה ועבר ובין נוכחות פיזית ומדומה במקום. מצד אחד, המציאות המדומה יוצרת חוויית חלל מוחשית מאד, הנטועה בשפת התרבות העכשווית וניכרת ביכולת להניע את הראש ולבחון את החלל לפרטיו. מצד שני, מסלול הסיור הקבוע מראש מגביל את תנועת הצופה ומבליט את ההפרדה בין הגוף שבאולם התצוגה והמבט הנשלח לחלב". נעמי שמחוני על התערוכה "בחזרה לחלבּ: ביקור וירטואלי בבית הכנסת העתיק"

  • בין האיקונות והקיטש

    "דווקא ההפרדה ליחידות מובחנות, 'עבודות־אמנותיות', מזקקת את המופרעות והייחודיות שבאסתטיקה של רייכמן. ההפרדה הזו מאפשרת להתמקד בדמויות, בביחד ובלבד שלהן, ופחות בפשעי הסדום ועמורה שהן עסוקות בהם, כלומר בתוכן". קרן גולדברג על התערוכה ״שירת גיבורים״ של גיא ברנרד רייכמן

  • מכושפת. מכושפת. מכושפת.

    "במובן זה עבודת המיצב של נטו יכולה להתפרש גם כשרידים אותנטיים ועקבות ממשיות של טקס פולחני אמיתי וחי, ובכך לערער על ההפרדה, לכאורה, בין החיים לאמנות. ובמלים אחרות, לערער על ההבדלים המבחינים בין המציאות, החיים והממשות לבין הסימנים, המסמנים והדימויים האמורים לייצג אותם". ליאת ארלט סידס על התערוכה "אמנות מכושפת"

  • על צבוע פלסטיני קטן וצביעות ישראלית גדולה

    "אם נמשיל את חיות הבר לפלסטינים ואת המעברים הנמוכים למחסומים, תעלה מאליה המטאפורה שמגלמות המצלמות – שהוצבו על־ידי רשות הטבע והגנים מתוך תמימות(?) או הומניות (לכאורה?): בעלי־החיים חופשיים לנוע במרחב החומה כאילו אין חומה, אך נתונים לחסדיהם של הטורפים – וגם של אמצעי המעקב שלהם". יאיר ברק על תערוכתה של נטע לאופר בגלריה עינגא

  • שיגעון ותבונה על חורבות דיר יאסין

    "המבקרים ממשיכים הלאה, ליצירה הבאה, אבל בשבילי זה כבר יותר מדי. אני לא חייבת להמשיך בסיור עד תומו, אני חושבת, אני לא חייבת להיענות לכללים. מה המשמעות של ההליכה המסודרת, בתוואי ברור, בתוך תערוכה שכל עניינה כאוס נפשי?". יפעת שורץ בביקורת אישית מאוד על "אמנות בין המרחב הטיפול לציבורי", תערוכת אמנים (מאושפזים ושאינם מאושפזים) בכפר־שאול, ירושלים

  • הלחישה של ביאנלת איסטנבול ה־17

    "הסוגיות החברתיות והפוליטיות הרלוונטיות לחברה הטורקית מובאות כחלק אינטגרלי מהתצוגה הבינלאומית, מוצנעות, ללא הפניית זרקור אליהן, ובכך משקפות את תהליך צמצום המרחב החברתי־אזרחי בטורקיה של היום". שלי ליבוביץ קלאורה על הביאנלה ה־17 של איסטנבול

  • הקשר הסמוי בין הביתנים הלאומיים של גרמניה וישראל בביאנלה ה־59 של ונציה

    "כפי שפעולתה של אייכהורן מבצעת תיקון, או לפחות התערבות, במהלך ההיסטורי של הביתן הגרמני, כך פעולתה של אזולאי מבצעת התערבות במהלך ההיסטורי של המוצגים המתועדים בעבודתה, והיא עורכת בהם ומציעה דרכם טרנספורמציה". אורן קפלן על הביתנים הישראלי והגרמני בביאנלה ה־59 של ונציה

  • ״אקט של היפוך רבייתי״

    "לא פעם דובר על האופן הפרדוקסלי שבו התקדמות הטכנולוגיה בתחום התקשורת למעשה מסבכת את היכולת האנושית לתקשר. היום, נראה שהאפשרויות שמציע העולם הדיגיטלי מסרבלות גם את הרצון לדבר עם, או לזכור את, המתים". קרן גולדברג על "אבא שלי בענן" של רות פתיר במרכז לאמנות עכשווית

  • לזמן את מבשריי

    "מעת שבן ארי הכריזה על מבשריה, ובכך למעשה יצרה אותם, אי-אפשר שלא לזהות אותה באמצעותם". אורלי שבי על תערוכתה של הילה בן ארי "קול הקורא אל עצמו" בבית טיכו

  • לצלול לתהום ולהתעורר

    "מול ציורה של אילן הצופה מתקשה שלא לקשור בין ידיעתו את כוח המשיכה ובין האובייקטים הפזורים בין גלי הטורקיז, ומתעוררת בו ההכרה כי ייתכן שאינם משייטים בין גלי הים אלא שוקעים בו. וכך, לתוך אותה תחושה סטטית נינוחה של הציור המופשט, נכנסת באופן לא רצוני תנועה איטית, מלמעלה למטה, תנועה של שקיעה". שוע בן ארי על התערוכה "בגללי הים סוער"

  • האדם הקדמון ממעוֹנה: רשמים מביקור בהצבה של תכלת רם

    "דומה שהשאלות המדיומליות של הפיסול והמיצב – כמה מקום "צריך" פסל? מה הם המרחקים ויחסי הגובה והקומפוזיציה בין פסל לפסל? – הועתקו כאן לשפה האדריכלית, ונותרת התהייה: מה הייתה החברה מרוויחה אילו אמנים היו עסוקים גם בבניית המרחב הממשי". תומר דקל על "מעונות" של תכלת רם

  • התנגשות הגברויות

    "למודוס ההומו־אירוטי באמנות הישראלית ולמודלים אמנותיים של גבריות הומואית יש נציגים רבים מאוד, אולם דומה כי ייחודה של התערוכה הוא בעימות החזותי הישיר שהיא מחוללת, במיקום האינטימי שבו היא מצויה, ובדיאלוג הישיר שהיא מנסחת מול היצירות המקוריות של שמי". קציעה עלון על תערוכתו של יואב וינפלד "הנחות עורף" 

  • ברכות וקללות; ברכות

    "על פני השטח, ופני השטח הם קריטיים בציורים האלו, שתי דרכי האמונה, המשורטטות בתערוכה כנגדיות, כוזבות. קודם כל, הציורים עצמם, למרות שממבט רחוק נראים ״אמיתיים״, הם למעשה ציורים שקרניים". קרן גולדברג על "ברכות וקללות" של אלי פטל בגלריה דביר

  • עולמות אחרים? מחשבות על התערוכות "מעבר לאי־שם" ו"אמנות מכשפת"

    "התבוננות בעבודות המוצגות מגלה כיצד המיצבים והאובייקטים בשתי התערוכות מצמצמים פער של אלפי שנים, מקרבים בין מחוזות גיאוגרפיים מרוחקים ומטשטשים הבדל בין התייחסות לתיאוריה כנקודת מוצא לבין התייחסות לפרקטיקה כבסיס ליצירה". נעה מורדוך־סימונסון על התערוכות "מעבר לאי־שם" ו"אמנות מכשפת"

  • אקלקטיות חומרית

    "אני מציע לקרוא את החזית הזאת כקריאת כיוון לשאר התערוכה, כמו פונה לקהל המוזיאון ואומרת צאו קצת מהחילוניות המודרנית שלכם ובואו ניכנס יחד, דרך הדלת המקושתת, אל תוך עולם לקטני, יהודי מאוד, כאוטי כמעט, צופן סודות". דוד (דוכי) כהן על "שעון, שמש" של מעיין אליקים

  • השיטה פרחה, והשוחט שחט

    "ואם כך, רבינא לא מציע דרך אחרת להתבונן באמנות, תמיד וכל הזמן. הוא לא מבכר את עץ החיים על פני עץ הדעת. לא, הפרשנות שלו לחטא עץ הדעת קשורה לענייני כרונולוגיה: הבעיה אינה באכילה מן הדעת האפורה אלא בהקדמתה לחיים". ידידיה גזבר על התערוכה "אפורה כל שיטה"

  • הקאנון הישראלי בין ערעור לציטוט

    "ערעור על הקאנון משמעו להחיות, לא להנציח. נראה שבמקום לפתוח, לגוון, לערער ולהרהר על תולדות האמנות הישראלית, נשבה מזרחי בפיתוי המר של ההנצחה והאבל, המקבעים וחונטים… למעשה, מזרחי נפל במלכודת הקאנון הלאומי הישראלי ביותר: קידוש המוות על חשבון החיים והיצירה". קרן גולדברג על התערוכה "קינת הקאנון" במשכן לאמנות עין חרוד

  • אמנות הייצור

    "הפרעה היא התחושה המהדהדת בחלל, אם בעודף ובהגזמה ואם בהעדר ואיון. בכל אחת מהעבודות המוצגות בחלל יש סוג אחר של הפרעה, חוסר ציות לנורמות מסוימות, סירוב לעבודה, ניתוץ הסטנדרטים המקובלים, העדר נקודת פוקוס וכדומה". דידי כליפה על התערוכה "על הקצה"