ביקורת

  • פליטי אמנות

    ״הפעולה החשופה של בר-און אולי מציגה תודעה מתכווצת, חסרת תוחלת, חזרתית, סט של אפשרויות שמשתנות רק מעט עם הזמן, אבל הקצב פותח מרחב פעיל של התבוננות על המֵיכל, התגובות שאנחנו. קראתי, ואכן גם הרגשתי, שבר-און מציעה אימון בהתבוננות עצמית״. אפי בת-אילן כותבת על המופע ״בין לבין״ של האמנית עדינה בר-און

  • נא לקחת מספר

    ״קורות חייה של בן רון מעידות על ניסיון ארוך בשטחי הרפואה והאמנות כאחד. ניכרת בעבודה רצינות רבה והתעמקות בתמצית האתיקה הרפואית, והאמנית מעמידה בעיני במבחן גם את יחסי המטפל והמטופל לעומת יחסי האמן והמבקר בתערוכה״. נעמי תרזה שלמון על תערוכתה של איה בן רון בביאנלה בוונציה

  • צילום כמעשה ידיו של קוסם אכזר

    ״ה׳גוף ללא איברים׳ הופך אצל זלוף נמיר ל׳איברים ללא גוף׳. ראש העומד לבדו על מפה התלויה באוויר, צילום הנדמה כפרי מעשה ידיו של קוסם אכזר, שד המוקף עיגול שיער, רגליו השמנמנות של התינוק המציצות מבעד לחרכי מיטת הלול ונדמות כעצמאיות״. קציעה עלון על תערוכתה של שגית זלוף נמיר, ״חג׳יבדה״, בגלריה מנשר

  • צל עץ תמר

    ״אם אפשר להסתכן ולהגיד שהתערוכה הזאת עוסקת במשהו, המשהו הזה יהיה, אולי יותר מכל דבר אחר, הרגע בו השקרים שלנו נחשפים לעיני כל. הכנות הברוטלית של הירשפלד חושפת כמה זיוף יש בנו עצמנו. זהו רגע חמקמק בו לא שמנו לב שפינוקיו התמים מקבל פני פאלוס זקוף״. נטלי לוין על תערוכתה של תמר הירשפלד בביתן הלנה רובינשטיין

  • הגעת הביתה

    "אדר בכר אף אינה מפתה אותך בממתקים. כלומר בצבעים. איטס נוט פור סייל. מונכרום על מונוכרום על מונוכרום, כל צבעי קשת הלבן-מראה-אפור-שחור". יואב שמואלי על התערוכה "Leg Type, תערוכה בחמש מערכות" של אורית אדר בכר, הלובי תל-אביב

  • גשר 235

    ״ואולם, מעבר ל״קול״ ו״זמן הווה״, בסיס השיחה הספציפית בין פסח לקריכלי הם דברים שאמר פסח לגבי קריכלי דווקא ולא לאדם אחר. לא כסוד שהוא מפקיד בידי קריכלי לבדו אלא מתוך הייחודיות הקיימת, וראוי שתתקיים, בין משוחחים. עם אדם אחר הייתה השיחה לבטח גם אחרת״. אלברט סוויסה על תערוכתו של גבי קריכלי, ״חדר 235: אין לי מושג אם אתה מבין אותי נכון״, בבית הנסן

  • ערב רב מדיומלי ורעיוני

    "הפרויקטים השנה שאפתניים במיוחד מבחינה טכנית וביניהם ניתן למצוא ערב רב מדיומלי ורעיוני המסמן תערוכה חזקה ומרשימה". גילי סיטון כותבת על תערוכתם של בוגרי התואר השני בבצלאל

  • הברחת עננים

    ״במיצבים מסוימים היא משחזרת זיכרון עמום מתקופת הילדות, אך לא כולם יוכלו לתפוס את הנוף המסתתר בין קפלי הבד. היא מאתגרת את הצופה ומזמינה אותו למצוא את "קבוצת השייכות" שלו, והדבר המאחד את הקבוצה הזו אינו שפה או לאום משותפים אלא אופן התפיסה״. אניה ליכטיקמן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד

  • התחת, הנוצה והראש

    ״ההלחמה של כל עולמות התוכן מקריסה אותם זה אל תוך זה, בערבול צורני השומר באופן מעורר התפעלות על אלגנטיות רבה ויופי בלתי מעורער״. קציעה עלון על תערוכתה של איילת עמרני נבון, ברבור אילם, בגלריה מנשר

  • סוגימוטו בתל אביב: אור, מים וחלודה

    אילת זהר על היבטים של חלל, זמניות, היסטוריות והתפוררות בצילומיו של הירושי סוגימוטו, בעקבות תערוכתו של האמן במוזיאון תל אביב

  • המלצת השבוע: ״המאמינים״ במוזיאון בת-ים

    ״התערוכה מציעה לחשוב על אמנות כפורעת החוק של הסדר הדתי, אך גם כמי שאינה עושה את מעשיה מתוך עמדה רציונליסטית ומרוחקת אלא מבפנים, כשותפה וכגורם עויין גם יחד״. יונתן אמיר על התערוכה הקבוצתית ״המאמינים״ במוזיאון בת-ים

  • הבדלה, או: איך מצלמים רוח?

    ״עבודותיה מבקשות ללכוד את הנשגב כפי שהוא מופיע דווקא בחדרי חדרים ולא, בניגוד להופעותיו המקובלות במרחב הטבעי, במובנו הבראשיתי. זוהי רומנטיקה שונה מזו של המאה ה-19. אם שם האלוהי מגולם בים ובפסגות ההרים, כאן, אצל גרינברג, השכינה שוכנת בבתים, על המיטות, בינות לסדינים״. יאיר ברק על תערוכתה של נגה גרינברג, ״עד שייאסף החול״

  • מולדת – לקסיקון

    "הצילום של ירדן אמנם עוסק בשינויים ויזואליים במראה המציאות, אך אינו מתמקד בתיעוד ומיון, אלא בדיבוב ובהחייאה, ובדומה לפעולת השוטטות, שהיא הבסיס לעבודתה של ירדן, זמנו הוא זמן עכשיו". גליה בר אור על התערוכה "מולדת" במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • להתבונן במה שאי אפשר לחוות

    ״גולדשטיין עוסקת ביופי המוחלט ובפנטזיות, ואולי יותר מכל בציפייה הדרוכה אליהם. עיסוק כזה מאופיין בכמיהה שיכולה להתקיים כלפי עבר אמתי או מדומיין או כמיהה לעתיד. החיפוש אחר העבר והעתיד מתרחש דרך העין שהיא ההווה, הרגע שבו המתבונן מציץ אחורה או קדימה״. שלומית שסק על התערוכה Splendor של דינה גולדשטיין בגלריה נווה שכטר

  • מעשה יומיום כמעשה אמנות

    ״למרות המיתאר לכאורה של אדריכלות קלאסית המאפיין את מקדש המעט שיצרה מורג, נדמה שדווקא הפשטות היא הדומיננטית. מעשה היומיום המגולם בשקי היוטה, הוא שהפך למעשה האמנות ולא להיפך״. נאוה סביליה שדה כותבת על תערוכתה של דבורה מורג, ״מעשייה מקומית״, בגלריה בית חנקין

  • על אמנות ואריגה

    רם אהרונוב כותב על אנני אלברס, ועל התערוכה שהוקדשה לה וליצירתה בטייט מודרן, לונדון

  • החיים עצמם בסבך האמנות

    ״בכל פינה מתגלות מילים ושאלות נוקבות, שעות אינספור של לולאות ולוליינות שפופת גו, קרעים ותפרים, זיכרונות מעיקים של מישהו שמתחברים לתת מודע קולקטיבי. כל אלו מפתים את הצופים לקטלג את הפרטים המרובבים ומושכים אותם למשש את הרכות המצולקת״. גילי סיטון על התערוכה ״דמעות אדומות ופצעים לבנים״ של אדווה דרורי בגלריה נולובז

  • אמריקה זה כאן

    ״המסננת האסתטית הייחודית שפיתחו חברות הברביזון החדש היא פרפרזה פוסט-סובייטית עם ניחוח של התחנה המרכזית בתל אביב, של פליטות הפרסטרויקה שנחבטו באבק ובלחות הלבנטינית. העבודות שלהן מצליחות באורח קסום להיות בה בעת נאמנות לקונסטרוקטיביזם הרוסי אבל גם לבטא מן ריאליזם סוציאליסטי חריף״, רביד רובנר על התערוכה ״אמריקה״ של חברות הברביזון החדש בגלריה המדרשה

  • מנקודת המבט של עפיפון

    ״הווידאו של איצקוביץ נמנע מאסטרטגיות כאלו ו״פשוט״ מביט על שדה מלמעלה. די במעשה זה, לטענתי, כדי ליצור התנגדות״. רועי בושי על תערוכתו של גסטון צבי איצקוביץ במוזיאון הרצליה

  • משא החמור

    "במקום ניסיון לשלוט בפרשנות של הדימוי, הציעה התערוכה יחסים בין משמעויות מתהוות וקורסות במעגל אינסופי הנוצר מתוך מפגש ייחודי בין צופה ליצירה". מאיה קציר על התערוכה "ערבה בוכיה" בגלריה רוזנפלד