בקמפוס של הגימנסיה הרצליה בתל אביב הוצגה "הביאנלה האוטונומית לאמנות", ביוזמת ד"ר רועי ברנד, ציבי גבע ומנהל הגימנסיה ד"ר זאב דגני, והתערוכה המרכזית שלה זכתה לכותרת "לצד אותו הים – איך עושים שלום עם אמנות" (אוצר ראשי: ד"ר רועי ברנד, אוצרות־שותפות: סנדרה וייל, רולא ח’ורי). ביאנלות הן אירועים אמנותיים מורכבים ומגוונים, די שכיחים ופופולריים, שנערכים ברחבי הארץ והעולם ומושכים קהל רב. ביאנלות ופסטיבלים הפכו את האמנות הפלסטית לעוד מרכיב בידורי המוני, קל לעיכול, עוד תחנה באוסף התחנות שמאפשרות לצאת לרגע קט מהשגרה. אין בכוונתי לטעון דבר על איכות היצירות שנבחרו על ידי האוצרים ומוצגות באירוע המסוים הזה (זה תפקידם של מבקרי האמנות), אלא להראות שהביאנלה האוטונומית לאמנות, בהצהרתה ובאופן הסתגרותה במוסד חינוכי, מנתקת את עצמה בצורה בוטה מהסביבה הפיזית הסמוכה, שם מתרחשות פעולות שבעיני הן "פשע" אדריכלי.
תחילה אצטט מתוך הצהרת האוצרים:
[…] בדרכם השונה, האמנות והפעילויות הרבות מנסות לדמיין או להמציא מחדש את המושג שלום, שנעשה חלול או ריק מתוכן מוחשי […] הביאנלה מביאה קולות של אמנים ואמניות, אוצרות ואנשי רוח רבים ומגוונים המאמינים בכוחה של האמנות ליצור מרחב משותף של פעולה. מקום שבו האמפתיה מתגברת על האיבה והאפשרות של חיים משותפים היא מקור תקווה […] אנחנו שונים ואחרים, זרים זה לזה ולעצמנו, אבל אנחנו כולנו גם לצד אותו הים […] הפרויקט הזה נועד להחזיר אותנו חזרה לקרקע, להכיר במציאות, במורכבות, העושר והיופי שבחיים אלה לצד אלה […] תוך הכרה בפערים מהותיים, ולעיתים גם קונפליקטים – אך ללא אלימות […]".
זוהי הצהרה מנוסחת היטב, וכמובן שאני ועוד רבים אחרים בעד שלום, חיים זה לצד זה, הבנה, אמונה ועוד. עם זאת, צורם מאד לאוזני שאין בהצהרת האוצרים, וגם לא בתערוכה עצמה, כל התייחסות ביקורתית לפעולה האגרסיבית שנעשית במרקם העירוני הסמוך, ממש על גדר הקמפוס וברחובות המקיפים את הגימנסיה, מה שנקרא תמ"א לסוגיו. המוסד החינוכי גימנסיה הרצליה ממוקם במרכז מערבולת סביבתית של הרס ובניה לא איכותית, צפופה, יזמית, קפיטליסטית, נטולת מרכיבים חברתיים בעליל, אך הביאנלה בחרה בפעולה אמנותית של הסתגרות וניתוק מהמרחב "הרועש" סביבה, שבו מתרחשת פעולת הרס, מחיקה ושינוי של רחובות שלמים. הפגיעה חסרת תקדים. האזור (הצפון הישן ועוד אזורים בתל אביב), שנבנה בתבונה על סמך עקרונות "עיר גנים", מרחב המאופיין בגינות ותיקות שעטפו את הבניינים, ובדירות עם חדרים וחללים מוארים ומאווררים, בעלי תקרות גבוהות, ביצוע מושלם של האדריכלות החברתית המודרנית, נהרס.

צילום: בילו בליך
תוך הריסת בנין ברחוב רמז שוחחתי עם אחד היזמים, שהודה בפני שהבניינים שנהרסים איכותיים בהרבה מהחדשים שנבנים. מדובר על הבדלים, למשל, באיכות החומרים. הבניינים החדשים נבנים כיציקות בטון המצופות בחומרים קלים, מכילים דירות בחתך של תקרות נמוכות המונעות זרימת אור טבעי, ותוך חסימת כיווני אוויר. בבניינים החדשים מעצבים "גינות מורמות ומוקטנות" בתוך מעקות בטון, ללא קשר ישיר עם האדמה, והרחוב מקבל דופן כחומה הקוטעת את רצף הרחוב לבניין. הסביבה החדשה אנטי־אקולוגית, אינה ירוקה כפי שהייתה בעבר ואינה מתחשבת בשינויי האקלים. זו בניה זולה שנועדה לעשיית רווח רב. ניתן לשפץ, לתחזק את הבניינים הקיימים, ובמקרה הרע להוסיף קומה אחת או שתיים, אבל למה להרוס?
אחד ממארגני הביאנלה פירסם פוסט בפייסבוק (שנמחק בינתיים), שבו כתב כי הוא נגע במשפט אחד בתופעת הרס הבניינים, "בניין שהופל מול הגימנסיה", ומיד, בהמשך הטקסט, הזמין את הקהל להיכנס לגימנסיה ולחוות את עבודות תלמידי המדרשה לאמנות שחבויות באולם הספורט, במפלס התחתון. ובכך תם הדיון של הביאנלה בנושא הסביבה העירונית הסמוכה, ללא כל התייחסות להריסת הבניינים והסביבה העירונית (כולל גינות, מרחבים ציבוריים, רחובות ועוד). ההרס והבניה החדשה (בהם גורדי שחקים באיכות של שנות ה־70) הם ביטוי לחיסולם של ערכי חיי אנוש, תרבות, היסטוריה מקומית, מוסר, דמוקרטיה ועוד. אמנות שנסגרת בתוך אולם ספורט לא יכולה, לדעתי, לפתח מבט ביקורתי על הסביבה החיצונית. בעוד חברות הבניה עורכות "מסיבות" לכבוד הריסת בניינים בחוץ, הביאנלה בגימנסיה הרצליה בחרה להסתגר בתוך הבניין והחצרות הפנימיות, מתוך אדישות והתעלמות מהפעולות הוולגריות של היזמים. ברור שההון והפיתוי מעניקים רווח גבוה ואשליה לבעלי הדירות בבניינים האותנטיים, שברובם כבר לא גרים בהם. שוכרי הדירות, זוגות צעירים עם ילדים, צריכים מדי זמן קצוב לפנות את הדירה לפני ההריסה – ממש נדידת עמים ופגיעה מזיקה בקהילה.

צילום: בילו בליך
גילוי נאות ראשון: בשנה שעברה לימדתי (בהתנדבות) קורס לתלמידי כיתה י' במגמת אדריכלות בגימנסיה, שעסק בין השאר באוכלוסיות שזקוקות לחלל ומקום, ובו העברתי תכנים המחוברים לחיי אדם, קיימות, סביבה ספציפית, חברה, דמוקרטיה ועוד, וניסיתי להעניק לתלמידים כלים להתבוננות, יצירה וביקורת. נאלצתי לעזוב "בבושה" לקראת סוף הקורס, מפני שנלקחו מהקורס שיעורים חשובים לטובת לימוד תוכנה טיפשית לשרטוט, וזה בגיבוי של ד"ר דגני המנהל המיתולוגי של הגימנסיה.
יבואו בטענה שלאמנות אין את הכוחות לשנות ולהשפיע, ובעיקר שמגמת הרס הסביבה היא מחוץ לתחום "הקלאסי" שלה, והיא חלשה מול הכלכלה הקפיטליסטית העוצמתית, הדורסנית, שמציעה רווח קל ומהיר. עם זאת, מוכרות פעולות של קבוצות של אמנים, אירועים מתוך האמנות הפלסטית וגם של יחידים שהאירו, במבט ערכי, ביקורתי ורדיקלי, את הנעשה במחדל מסוג זה והשפיעו בפעולתם. בביאנלה האוטונומית בגימנסיה הרצליה הייתה הזדמנות לבטא התנגדות, היא לא נוצלה. איך יכול להיות שמנהל הגימנסיה ד"ר דגני, אחד המארגנים של הביאנלה, מגרש ובצדק מיסיונריים של דת מהגדר, ולא מואיל לתת מבט על הנעשה ברחוב ומעבר לכביש של בנייני הגימנסיה?
ומתוך הספר "אלומה של שקט" בעריכת חגי ליניק, ספר מאמרים שעוסק בקשר בין טבע לעיר ובו שזורים טורים שכתב עלי מוהר בשנות ה־90 בעיתון העיר, במדור "הנעשה בעירנו" (גילוי נאות שני: יש לי מאמר בספר, "עץ ועוד עץ"): "נשאלת השאלה מי נטע בחצרות תל אביב, בין הבתים שנבנו לפני 40 ו־50 ו־60 שנה, את כל העצים הללו. האמנם בעלי בתים תל אביביים בלתי חלוציים בעליל? בורגנים ציונים־כלליים קוני מגרשים ובוני דירות להשכרה בדמי מפתח? אין מנוס מהשערה שכן, והעץ היה חלק בלתי נפרד מן הבית. ייתכן כי נשתל עוד לפני שנכנסו ראשוני הדיירים". 1
השמאל בארץ מאוד קפיטליסטי, וכך גם האמנות לצערי. מכוונת אל העשיר. לא סתם עשיר חלילה! העשיר המצפוני, הנאור, הטכנולוגי הפוסט מודרני המודע לעצמו והרגיש ליוקרה.
הלואי והיה בנמצא שואב אותיות מספרים להעיד על הריקנות הזו. כבר עדיף הדוס המזוקן ממול הגמנסיה המנפנף בפצצת אטום בת חמשת אלפים שנה
קריסטיליה
| |אלמלא היה הכותב חושף בגילוי הנאות את הסכסוך שלו עם הגימנסיה, אפשר היה אולי להתייחס לטענותיו. שכן הביאנלה עסקה בנושא מסויים, היצירות הופנו לקהל מגוון ולא נמכרו לעשירים. מה גם שזמן קצר לפני כן ציירו תלמידי מגמת האמנות בנין שעמד להריסה מול הגימנסיה.
חיה הלר דגני
| |שיעור לתלמידי תיכון באי אמנות
"יבואו בטענה שלאמנות אין את הכוחות לשנות […] עם זאת, מוכרות פעולות של קבוצות של אמנים, אירועים מתוך האמנות הפלסטית וגם של יחידים שהאירו, במבט ערכי, ביקורתי ורדיקלי, את הנעשה במחדל מסוג זה והשפיעו בפעולתם".
עצם השימוש במילים "ערכי ביקורתי ורדיקלי" בהקשר של אמנות מעיד על הכותב שהוא סוג של בומר חביב ונוגע ללב, שעדיין ולמרות הכל מאמין בכוחה של האמנות – הרוח, לשנות, להשפיע ולחנך.
מילים נגמרות. המילים הללו ועוד אחרות חופפות ודומות להן הוצאו מזמן, יחד עם המודרניזם, משימוש, בטח בקרב קהל היעד של הביאנלה האוטונומית: תלמידי תיכון עכשוויים ומפונקים.
לפרק זמן מסוים הן אכן היוו תחליף, גרסאות לייט למילה הנשגבה, אוונגרד, אך לכשהפנים (לקח לו הרבה זמן) עולם האמנות שהאוונגרד החזיר נשמתו לבורא, השימוש ברדיקאלי, ביקורתי וחתרני הפך לפתטי יותר ויותר.
לצערי, כל עוד קיימות אקדמיות לאמנות, כמעט בלתי אפשרי שלא נשמע אותן, בטח אצל מרצים נעדרי יושרה שכוחם היצירתי תש וההוראה היא עיסוקם העיקרי, וגם בקרב הציניקנים שביניהם כחיזוק לעמדתם "הביקורתית".
האם קוראי "ערב רב" ותלמידי "גימנסיה הרצליה" זוכרים את הפעם האחרונה, אם בכלל, בה הם התבוננו, מבט מכוון ויזום, בחפץ יפה וחשו בדגדוגה של רוח? האם לא מדובר באוטוסוגסטיה? במשחק בנדמה לי? בקימוט מצח מלאכותי שמטרתו העיקרית, גם אם לעיתים לא מודעת, היא שימרו וביסוסו של השוק, יצור ותחזוק של מקורות פרנסה, עיסוקים ומשרות "רוח" מתגמלות?
האם במקום לחלוף על פני חפצים כלואים לא עדיף היה לתרגל יכולת של התבוננות בעולם עם פה סגור וללא מקלדת? אפילו במראות ההרס הפונקציונאלי שבליך מדבר עליו קיים פוטנציאל עונג ונירוונה או לסירוגין טריגר לדופק מואץ.
לאחר כמעט מאה שנה של תהיות והתפתלויות, לאחר ניסיונות ופעולות מעוררות השראה להרחבת גבולות האמנות והגדרתה מחדש, החל תהליך רדוקציה ("יד האמן" הפכה כמעט למיותרת) שהביא אותנו אל נקודת האין, לאמנות נטולת חומר ונעדרת פוטנציאל מסחור, הרעיון בלבד על נפלאותיו ותכונותיו המודולריות היווה את גופה.
רק לכאורה. זה היה רגע קצר מאד, רסיס היסטורי, לא יותר. ממש בו בזמן, מפאת חולשה אנושית מובנת, החלו אותם רדיקאליים של הרגע, האמנים הקונספטואליים, לייצר רפליקות אינסופיות לרעיונותיהם והוכיחו שגם עם רעיון אפשר לסגור חובות ולרכוש נדל"ן.
האמנות "המתקדמת", זאת של ציירי נחל הירקון, נאו אימפרסיוניסטיים, כן ציור וחומרי ציור בבגאז' וכובע קש רחב שוליים; זאת של אנשי הקונספט ושל האקטיביסטים הנועזים והזועמים – עובדים סוציאליים 'שובבים' עמוסים בכוונות טובות, איננה קיימת עוד, אלא בדמיונם של רומנטיקנים רדיקאליים (-: ועל לשונם של סוחרים חלקלקים מפוטמי הון.
היא נקברה מזמן תחת חדוות ההתבדלות, היוהרה, היומרה, ההתבשמות העצמית והציפיות שלה מעצמה. האמונה המודרניסטית בדבר התכנותן של מהפכה מתמדת ותנועה אינסופית קדימה, תוך כדי רצח אב סדרתי, היא חיידק טורף, מחלה אוטואימונית שחיסלה אותה בעקביות ובשיטתיות ראויות לציון.
אך לרוע מזלנו, עם נשימותיה האחרונות בשארית כוחה, מפרכסת ונואשת למנת חמצן, בקעה מתוך המודרנה – ממש כמו בסצנה האייקונית "בנוסע השמיני", בו פורץ היצור המבחיל מחזהו של הקצין קיין – הפוסט מודרנה.
זוהי חומצה רטורית עוצמתית, שהצליחה באמצעות פרשנות גמישה, פטפטת וגרפומניה לאכל ולמוסס, לתחמן ולעקר את כל החומר, החפצים היפים והרעיונות שהכרנו, ובו בזמן להחזיר אותם לחיים שלאחר המוות, בוהקים כמו חדשים.
על פי מראם לפחות דמו החפצים והרעיונות החדשים לאלה הקודמים, אך הם היו רק קישוטים אפתיים מנוטרלים מנשמת אפם. נסמכים על יכולת הכחשה והדחקה שלנו וכבולים לרצועה ולקולר הקונטקסט, מאולפים ומנותבים על ידו.
לכן, קל היה לסוחרים לתמרן את האמנים ואת המשענת הרטורית התומכת בהם, לעצב ולעדכן אותם עד בלי די, לעשות בהם מעשים מגונים ככל העולה על רוחם; להכשיר אותם להצבה עכשווית מפתה על מדפי החנויות, אלה שנקראו פעם גלריות לאמנות, כל חנות על פי סגנונה וטעמה, ובחללי המרכולים הגדולים, הירידים והביאנלה של פעם.
שם הם עומדים על אותו מישור ובגובה אחיד, מוטציות עיצוביות מופרכות. מיליוני אנשים סבירים, נהרות של תיירי "תרבות" חולפים על פניהם, מהנהנים בראשם מידי פעם ומאחורי הקלעים, בחדרים הפנימיים מתבצעות בדיסקרטיות מהוגנת העברות בנקאיות.
בקיצור: לא כל כך הבנתי מדוע נטפל בילו בליך לתערוכה הילדותית ("ביאנלה האוטונומית לאמנות" חחח..חח) בגימנסיה הרצליה. האם ייתכן ש"בושתו" על כי נאלץ לעזוב אותה עדיין מציקה לו? האם זה בגלל התכונות הפדגוגיות שנצרבו בו לאחר עשורים של הוראה?
דבריו הם דברים ראויים אך מיותר לגמרי היה להצמיד אותם בתפרים מגושמים ל"אמנות". הרי "הפשע" האדריכלי מתבצע יום יום, מדן ועד אילת, והיום גם מהחרמון הסורי ועד לציר פילדלפי.
בליך כפי הנראה מאמין באמונה שלמה בחינוך לטוב.
ליאורה
| |תרגיל: צייר בניין שעומד להריסה.
יש שאלות?
ארנון
| |בילו, אני באמת רוצה תשובה
למה שתלמיד אמנות יגיב ל"הרס" סביבו ולא לכתמי השמש על פרצופן של הנשים בקפה דאלל? -גם בית הקפה, בדיוק כמו הבתים הנהרסים, נמצא סמוך לבית הספר והתלמידים חולפים על פניו יום-יום.
הבנתי שאתה אדריכל ואותך הנושא מעסיק ואני קוסמטיקאית. נו?
דורית
| |