בגיליון הראשון 01, שנקרא ״מסילת ישרים״, מופיעים מאמרים החוזרים לאמנים וקבוצות אמנות אשר ביקשו תיקון למעשה האמנותי, לדרך הפעולה ולשדה בו היא נוצרת.
בין האמנים: פסח סלבוסקי, אורי קצנשטיין, אתי אברג׳יל, יגאל תומרקין, קבוצת המחול תמ”ר, קבוצת האמנות משקוף ויוצרי פנזינים אנונימיים.
הכותבים: אלברט סוויסה, חנה פרוינד-שרתוק, איתמר ב״ז, דנה שלו, נועה אברון ברק, יונתן אמיר ויגאל צלמונה.
בגיליון השני 02, שנקרא ״שיבת ציון״, מופיעים מאמרים מארכיון האתר שמציעים מבטים ופרשנויות חדשות על אמנות שנות ה-70 בישראל.
בין האמנים: יהושע נוישטיין, יוכבד וינפלד, אפרת נתן, יצחק דנצינגר, אביטל גבע ומשה גרשוני.
הכותבים: דליה מנור, טלי תמיר, אירית סגולי, מרב ירושלמי ויונתן אמיר.
בגיליון השלישי 03 מופיעים מאמרים מאת בארי שוובסקי, חנה פרוינד שרתוק, עלמה יצחקי, נעה מורדוך-סימונסון, קרן גולדברג וגליה יהב, ויצירות של מיכל בר-אור, ורד נסים, אסף גרובר, אדגר דגה, חביב קפצון ומערכת ערב רב בעזרת תוכנת הבינה המלאכותית DALL-E
בגיליון הרביעי 04 מופיעים מאמרים מאת רות מרקוס ורותי חינסקי אמיתי, יונתן אמיר, יהושע סימון, סלבה גרינברג ורונן אידלמן, ויצירות של אריאלה שביד, רועי ויקטוריה חפץ, איתמר ג׳ובני, רמי מימון, רועי רוזן, אריאל קליינר, נועה צאושו, מיכל היימן, רעיה ברוקנטל ומערכת ערב רב בעזרת תוכנת הבינה המלאכותית DALL-E
בגיליון החמישי 05 מופיעים מאמרים מאת יונתן אמיר, ידידיה גזבר, יהושע סימון, דורי בן אלון, רונן אידלמן ודניאל לויק, ויצירות של אסי משולם, עדן בנט, יוליאן רוזנפלדט, עומר קריגר, גליה עופרי ועוד.
הגיליון השישי 06 נכתב בשיתוף מרצות ומרצי בית לאמנות ישראלית, והוא יוקדש לעיון מחודש בתערוכות מיתולוגיות בתולדות האמנות בישראל.
המאמרים חוברו על ידי כמה מן הקולות הבכירים בתחום האוצרות וחקר האמנות בישראל: טלי תמיר, אסנת צוקרמן רכטר, גדעון עפרת, הילה כהן שניידרמן, בתיה דונר, תמי כץ פרימן, דליה מנור ואילנה
גיליון 07 נכתב ונערך במהלך שנה שהתחילה במחאה חסרת תקדים נגד צעדי ממשלת ישראל, המשיכה בטבח חסר תקדים באזרחי ישראל ומסתיימת במלחמה בהיקף חסר תקדים ברצועת עזה. אי לכך ובהתאם לזאת, הגיליון עוסק בעיצוב הדימויים של התקופה, במעמדה של אמנות במצבים קיצוניים, ביחסים בין עולם האמנות המקומי לעולם שבחוץ ובתגובות בינלאומיות של עולם האמנות והאקדמיה לנעשה פה.
גיליון 08 של “ערב רב” מוקדש להצעות ארכיוניות שהוגשו לביאנלה בוונציה ולא התקבלו, ולהצעות מגירה עתידיות, לצד מאמרים מקיפים על ההיסטוריה של נוכחותה של ישראל בביאנלה בוונציה, על ההווה ועל עתידים אפשריים שלה.
תקופה זו מאפשרת לעצור כדי לחשוב על הנוכחות הישראלית בביאנלה בוונציה בעבר, בהווה ובעתיד, וכן על מוסד תערוכות הענק באופן כללי.
גיליונות 09-10 – הגיליונות מוקדשים לנושא “בית ספר לאמנות”, וכוללים מאמרים מחקריים, ראיונות, טקסטים ויצירות מאת מובילי השדה בישראל ובעולם – שני גיליונות נפרדים, שונים זה מזה, משלימים זה את זה, וביחד יוצרים שיעור אחד גדול.


הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
