בצדו השני של השיר

"אמנות היא הרגע שבו השפה מוצאת את גופה,

והגוף – את נשמתו."

ז'ורז' בטאיי

במוזיאון וילפריד מציגות כעת שלוש תערוכות יחיד העוסקות בשירה, באוצרותה של שיר מלר־ימגוצ'י. אחת מהן היא התערוכה "בגלל" של נדיה עדינה רוז. רוז, ילידת מוסקבה החיה בישראל מאז לימודיה בבצלאל, היא תופעה ייחודית באמנות הישראלית העכשווית. היא משלבת שירה ואמנות חזותית, מאחדת ביצירותיה הקשרים תרבותיים שונים המתכתבים עם העולם הסוריאליסטי של אגדות ועם המעבר בין מדינות ושפות, ונוגעים באובדן ובמוות. בתערוכה "בגלל" בולטת במיוחד האינטראקציה בין החזותי והטקסטואלי: הטקסט הופך לחלק מהרובד הוויזואלי, והדימויים להמשך השיר. כתוצאה מכך נולדת אמנות סינסתטית, והצופה לא רק רואה אלא גם שומע וקורא את העבודות.

בכניסה לתערוכה שלושה בדים לבנים התלויים מהתקרה, ומפרידים בין חלל התצוגה לצופה. עליהם מתחוללות כמו־מצוירות במכחול צלליות של האובייקטים הנמצאים מעברו השני של הבד, ומוקרנות עליהם מילות השיר שכתבה רוז. כל שורת שיר מתחילה במילה "בגלל", ונעה בקצב איטי מבד לבד. יחד עם השורות שטים יצורי כלאיים מונפשים, המזכירים חיות, הירוגליפים או סימני פיסוק. לפעמים הם עוקפים את המילים, לפעמים מתעכבים אחריהן, כאילו מכינים את הצופה למה שקורה מאחורי המסך.

נדיה עדינה רוז, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: אנה ימלין

דקים ורופפים, הבדים מתנועעים עם תנועות האוויר, אך בו בזמן משמשים כקירות שביניהם עובר הצופה מבלי להפר את ההרמוניה והשלמות של חלל התצוגה. כניסה כזו היא כמעט כמו טקס חניכה: לא רק מעבר פיזי אלא גם סמלי, האדם עובר דרך המילים, כמו דרך שער לתפיסת עולם אחרת, ומוצא את עצמו בתוך השיר. שורות השיר מופיעות גם בצדם השני של הבדים, אך כאן הן תמונת ראי ונעות בכיוון ההפוך. כך נוצרת תחושה של הימצאות בצדו השני של הדף, מעבר דרך הדו־ממדיות שלו לעולם התלת־ממדי של הדימויים. הצופה כמו נכנס לארץ המראה, וחווה את העולם בצדו השני של השיר.

הצורות שיוצרת רוז מתאפיינות לעתים בתכונות אנטומיות: הן מזכירות איברים פנימיים, חלקי גוף או פקעות. כך גם האובייקטים התלויים מהתקרה וממוקמים מיד מאחורי הבדים. לצד הממד הגופני הם יוצרים גם מתח בין הטבעי והתרבותי, מתכתבים עם הירוגליפים ומפנים את הצופה לנושא המילים, השירה והחיפוש אחר שפה אמנותית חדשה. האובייקטים כמו שייכים לשפה קדם־לשונית ששכחנו, אך אנחנו עדיין מרגישים אותה באופן אינטואיטיבי, גופני. רוז נמצאת בחיפוש אחר שפה אוניברסלית חדשה, המאחדת אמנות חזותית ושירה. לכן המעבר מהתחום הרגשי לתחום החומרי הוא נושא מרכזי ביצירותיה.

נדיה עדינה רוז, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: אנה ימלין

עיקר התצוגה הוא עשרות אובייקטים תפורים מקטיפה בצבע כחול כהה. פסלים אלה אינם עומדים אלא צומחים מהקירות הלבנים יש מאין. הצופה הוא היחיד בחלל התצוגה שנוגע באדמה. חלק מהאובייקטים מזכירים ענפים, אחד מהסמלים הארכיטיפיים המצויים בבסיס יצירותיה של רוז. האמנית רואה בענפים סמל אוניברסלי להעברת מידע, שלעתים נשאר מחוץ לתשומת לבנו ולעתים נדמה שהוא מופיע משום מקום. אם מתבוננים מקרוב יותר או משנים את זווית הראייה, נדמה כי הפסלים האלה כלל אינם ענפים אלא להקת ציפורים עם צווארים ארוכים הנישאות באוויר. להקה זו הופכת את הסביבה לדינמית: נדמה שהציפורים פורצות את גבול המרחב, נחלצות מהאין שנמצא מחוץ לתצוגה.

קירות לבנים הם "דפים" קבועים ביצירותיה של רוז, אך בתערוכה זו לא רק הקירות הפכו לדף אלא המרחב כולו: אובייקטים אופקיים היוצאים מהקירות מקבילים לשורות השיר, וגם הם במידה מסוימת שורות התלויות באוויר. הצופה מוצא עצמו בתוך טקסט, שנכתב בשפה שנוצרת תוך כדי תנועתו בחלל, ונקראת פעם מימין לשמאל ופעם משמאל לימין. כך מקבלת השפה תפקיד חשוב בקומפוזיציה ובמבנה התערוכה. שפה, כתיבה ומילים לא רק מלוות דימויים חזותיים, אלא הופכות לחלק בלתי נפרד מהם. אינטראקציה זו בין טקסט לאובייקט יוצרת ממד אמנותי חדש, שבו המילה חיה בתוך הצורה. בצורות הצומחות מהקירות ניתן לראות גם תווים, ווים וחכות. לצופה מספיק פשוט לטייל ביניהם, להתבונן עליהם מזוויות שונות.

נדיה עדינה רוז, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: אנה ימלין

במרכז התערוכה נמצא אובייקט־פסל נוסף: דמות של כלב שתלוי גם הוא במרחב. בניגוד לשאר הדימויים בתצוגה, דימוי הכלב חד משמעי, מזוהה ודומה לדבר האמיתי, למעט פרט אחד: הבטן של כלב זה היא מעגל גדול וחלול. אובייקטים באותו קוטר ממוקמים לפני הכלב ואחריו. הם מזכירים חישוקים שדרכם קופצות חיות מאולפות בקרקס, אבל כאן החישוקים האלה מגדירים ריק בגופו של הכלב עצמו. אי אפשר לקפוץ דרכם, ואין לאן לברוח מהריק הזה. הדפנות הפנימיות של כל האובייקטים העגולים האלה מצופות במראות. הקטיפה הרכה של הפסלים יוצרת קשר מפתיע עם המשטח הקר והחלק של המראות, שמשמשות ככניסה למרחב מטאפיזי, למציאות שונה, שבה האובייקטים המשתקפים בהן מקבלים משמעויות אחרות.

בעבודותיה של רוז, גם בשירה ובמיצבים, חוזר דימוי של זאב, כמו למשל בשיר "בבטן הזאב", שהפך למרכזי בספר השירים הנושא את אותו השם. בטנו של הזאב היא סמל טרנסצנדנטי של חיים ומוות ושל המרחב ביניהם. האמנית לקחה אותו מהאגדה "כיפה אדומה", שבה הסבתא שנאכלה על ידי הזאב יצאה מבטנו בחיים. כך, בטנו של הזאב הופכת למרחב ייחודי, בדומה לניסוי החתול של שרדינגר. כמו שלעולם לא נדע אם החתול בקופסה חי או מת, כך גם כשמדובר בבטנו של הזאב, שהופכת למרחב קסום המחבר בין החיים והמוות ומגלם את השבריריות של עולמנו. גם במיצב "חלמתי לעמוד באלומת אור" מופיע דימוי של זאב, תושב היער המסתורי עם בטנו הריקה, שבה נדלק הירח.

נדיה עדינה רוז, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: אנה ימלין

נדמה לי שהופעתו של הכלב בתערוכה "בגלל" אינה מקרית, ושדימוי זה מחליף את דימוי הזאב. ייתכן שרוז בכל זאת ביייתה, אילפה את המציאות הזו שבה היא מהרהרת על העבר, על המוות, מעבדת טראומות מאובדן אנשים קרובים. הזאב הוא סמל של פחד ראשוני ופראות, הכלב הוא פחד מאולף שהפך לבן ברית. יתר על כן, הכלב הוא חיית מחמד, בן לוויה, ודמותו משמשת כמעין מדריך לעולם השירה והדימויים של רוז.

בתצוגה יש אלמנט אינטראקטיבי. האמנית מציעה לצופה לכוון את פנס הטלפון הנייד למרכז בטנו של הכלב וברגע זה מתרחש קסם. האור המשתקף במראות מחולל פלאים על הקיר ומזכיר את המפץ הגדול. הצופה כמו יוצר יקום, מדליק כוכבים, מגלה נקודת ביפורקציה שבה נולדים חיים חדשים. כדי לחוש את כל רובד המשמעויות של הדימויים בתצוגה, מתבקש הצופה להפוך לאובייקט בתוך יצירת האמנות, למשתתף פעיל המתקשר עם הסביבה בתוך מרחב התערוכה.

פסליה של רוז, העשויים מבדים רכים, נראים מונומנטליים, כאילו נוצקו ממתכת. אפקט זה של הפיכת קיפולי בד המשתנים תמידית לצורה מונומנטלית דומה למעשה השירה, המנסה להגדיר דברים שאין להם מושגים, לחשוף משמעות חמקמקה היכן שאין היגיון, כמו בשיר "בגלל", הארוג מסדרה ארוכה של סיבות ותוצאות שאין להסבירן:

בִּגְלַל אוֹתִיּוֹת פֶּרֶא הַשּׁוֹלְטוֹת עַל הַבְּרִיאָה

בִּגְלַל אוֹתִיּוֹת מְבֻיָּתוֹת הַחוֹרְשׁוֹת שׁוּרוֹת בִּזְמַן קְרִיאָה

בִּגְלַל סִימָנֵי קְרִיאָה הַמְּאוֹתְתִים עַל שְׁנַת שְׁמִטָּה

*

בִּגְלַל שֶׁלֹּא מֻחְזָק בִּרְצוּעַת הַזְּמַן

בִּגְלַל סִימָנֵי הַזִּהוּי עַל הַקּוֹלָר

בִּגְלַל נְבִיחוֹת הַנֶּצַח הַמְּרוֹקְנוֹת אֶת הַיּוֹמָן

*

בִּגְלַל נִוּוּט לָשׁוֹן אַחַר דָּבָר עָלוּם

בִּגְלַל שֶׁבַּגָּרוֹן תָּקוּעַ עֶצֶם הַקִּיּוּם

 

(קטע מתוך השיר "בגלל")

לעתים קרובות מעניקה השירה משמעויות חדשות למילים. אותו דבר קורה גם באמנות חזותית, שבה דימויים מקבלים משמעויות מרובות בהתאם לנקודת המבט או להשקפת העולם של הצופה, למצב רוחו ברגע מסוים, למיקומו בחלל התערוכה. כך מתקרבת אמנות המילה לאמנות החזותית. רוז מאחדת בין שני סוגי המחשבה היצירתית ובוראת אזורי משמעות חדשים, עולם שנראה מחוץ לזמן. העולם הזה יכול להיות גם חלום, גם זיכרון, גם פנטזיה, וגם חלק מהמציאות הפנימית. זהו מרחב שבו הגבולות בין פנימי וחיצוני, אישי ואוניברסלי, מטושטשים. הזמן בו אינו ליניארי, הוא נושם כמו אורגניזם חי: מתכווץ, מתרחב, קופא. הצופה נכנס לקצב הנשימה הזו ומאבד את תחושת הרצף. וכשיוצאים מהמוזיאון, המילים עדיין שטות אי שם בצדם האחר של הבדים, ממסגרות את המציאות שלך.

ד"ר אנה ימלין, חוקרת אמנות

*

"בגלל" / נדיה עדינה רוז

אוצרת: שיר מלר־ימגוצ'י

מוזיאון וילפריד, קיבוץ הזורע

נעילה: 5.7.25