ביקורת

  • על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    על האקדח שבציור והשלד שמאחורי הצייר

    “על ידי פירוק ציורו של גרוס לפסלים העוסקים במושגי האמת, הייצוג, הראיה והרְאָיָה, והקפתם בציורים מתורגמים שנעשו מראש במדיום אנטי-ציורי, הצליחה גפני ליצור גוף עבודות קוהרנטי בתקופה בה עצם פעולת היצירה עומדת בסימן שאלה אל מול החיים (או המוות) עצמם”. קרן גולדברג על התערוכה של טל גפני בלובי מקום לאמנות

  • הגוף הוא קנה המידה

    הגוף הוא קנה המידה

    “ההצבה מובילה לשיטוט בין העבודות ונקודת המבט משתנה. הצופה נע בין עבודות המושכות את המבט מעלה, אל הרצפה, אל עבודות שנמצאות בגובה העיניים, ולעיתים ההתרחשות מצויה מתחת לפסל. הגוף כולו הוא שותף פעיל בתערוכה זו, לא רק המבט”. נועה רז מלמד על תערוכה של לימור צרור שהוצגה בגלריה מאיה

  • דפיציט

    דפיציט

    “השפה במהותה היא דפיציט; מחווה מרובת התפתלות לאין. חגיגת הריק. משהו הנעוץ שם לאלפיו ומתגלם מכוח התנועה היוצרת זיקות לאינסוף, אבל באופק – רגע המוות; המקום שבו משמעות המילה אבדה, כלתה, ולא נותר אלא הרחש הצורם של הרמיסה. ודווקא אז, שכשהמילה קרובה למוות – היא קמה לחיים”. עינת יקיר על התערוכה “מקראה” של אורנה קסטל ו”לבן” של רפי לביא בגלריה גבעון

  • מכאובים

    מכאובים

    “הכהן מכניס את הצופים ב’על נהרות’ אל חדר מראות שבו הם מוזמנים לשבת על גדר לבנים, כפי שהוא יושב עליה עם דמויותיו המשוכפלות. הם שרים בליפסינג את ‘שירת העבדים’, שיר קינה שבו טמונה גם תקווה לגאולה, לשיבה למולדת. התיאטרליות מגיעה לשיא שאינו ראוותני, גם בשל היותו רגעי, המשמש מפתח להבנת הווידאו כולו”. רותי גינזבורג על מיצב הווידאו ״על נהרות״ של אריאל הכהן במוזיאון תל אביב

  • האסתטיקה של העיניים העצומות

    האסתטיקה של העיניים העצומות

    “אצל חסיד אין את האגרסיביות השכלתנית של האופ־ארט; הגוונים קרובים ומתמוססים זה לתוך זה, והיא אינה מנסה להשפיע על אופי הראייה של הצופה או לייצר הלם תודעתי. השימוש שלה בכתמי צבע לא תוקף את העין, אלא מחזיר אותה בעדינות למקומה הטבעי, ומדגיש את נוכחותה הפעילה בתהליך ההתבוננות”. דורון פייסיק על תערוכתה של הדס חסיד

  • “גילוי והסתרה שאין לה התחלה או סוף”

    “גילוי והסתרה שאין לה התחלה או סוף”

    “המיצב בנוי כמבנה סטטי, קבוע, אך באותה עת מייצר תנועה. לא קל לפענח את המיצב, והוא מכוון את הצופה לפרשנות והתרשמות אישית: לחוויה, לזיכרון, למה שמוכר לו ולמה ששונה, כמו מעין מבחן כתמי רורשאך שמשאיר לצופה מרווח לגלות דרכו את עצמו או את השבר בזמן הנסתר, האישי”. בילו בליך על תערוכתו של נדב ויסמן במוזיאון פתח תקווה

  • אני מתבוננת בה

    אני מתבוננת בה

    “הרגע הנבחר הוא רגע הקשב היכן שעומד אדם בעולם, רגע שנושא עבר ועתיד ורואה את קווי המתאר של הקיום. הרישום הוא גם עיסוק בקווי המתאר של הקיום. גם החדר, המיטה המוצעת בהקפדה וברכות, החדר נזירי, נקי ושקט”. מזל קאופמן על תערוכתו של יוסי מרק במוזיאון תל אביב

  • מלאכת יד ומחוות אנושיות

    מלאכת יד ומחוות אנושיות

    “החלל חוצה גבולות ומשלב בין עבר לעתיד באמצעות מלאכת יד. כך קורה למשל בגופי הענק התלויים מהתקרה, עשויים פשתן וקנבס בעבודת יד, או בדימויי הרקמה ההיפר־ריאליסטיים. בעבר שכנו הרמקולים במועדונים שונים ברחבי ברלין. הם מאובקים. אני מתבוננת עליהם ומדמיינת רייבים בזריחה של שנות ה־90 המוקדמות”. גל חוברה ברגמן על תערוכתה של קרלה הוסנדלובה בהמבורגר בנהוף, ברלין

  • קו המשווה של הנשיות

    קו המשווה של הנשיות

    “כשחושבים על טקס חציית קו המשווה המקורי, הוא גברי במובהק. גם הצד ההיתולי, בואו נתבזה ביחד במקום להכיר באימה המשותפת שלנו, וגם הצד ה״זובורי״, המשפיל, שמזכיר לצעירים את מעמדם. לכן מעניין לראות מה קורה כשההשראה הגברית הזאת מתגלגלת לתוך אמנות של שתי נשים”. אירית שטרנברג על התערוכה “מעבר לקו המשווה” של דנה חרס ולילך ירון שהוצגה בגלריה P8

  • הנבואה ניתנה לשוטים

    הנבואה ניתנה לשוטים

    “האם גם הסיפור העכשווי שלנו, הרווי בכל כך הרבה פחד ואובדן, עתיד להתקטלג אל תוך מגירה מאורגנת להפליא? האם גם הכאב שלנו יהפוך, בבוא הזמן, לעדות אילמת ומסודרת, ממוספרת ובלתי נגישה? ואם אנו עומדים שוב על פני תהום, איזו מורשת תיוותר אחרינו, ומה משקל הכאב שכאבנו אם גם הסיפור הזה יישכח?”. יסמין כספין גואטה על דימויים ששרדו, טראומות שחוזרות, והבטחות דיגיטליות שהכזיבו בתערוכה “M other Land” של רות פתיר

  • גוף ראשון־יחידות

    גוף ראשון־יחידות

    “העבודה החדשה מציעה שינוי גם ביחס למרחב ולאופן שבו הרצף הסיפורי מפסיק להיות פעולה שמזיזה דבר ממקום למקום או בתוך עצמו, אלא מייצר טרנספורמציה. ב”משמר” יש סיפור שחותר לאינטגרציה, אם כי במקום התרת הקונפליקט הוא מציע להנכיח ולהביע אותו בקולן ובתנועותיהן של חמש נשים שונות”. יעל גילעת על תערוכתה של הילה בן ארי בגלריה אחד העם תשע

  • Still Around

    Still Around

    “מרכיב נוסף שמלווה את גוף היצירה הוא העץ, פעור עיניים, מרובה ורידים. מירי מספרת על המפגש שלה עם הדיקט במדרשה, ועל הפליאה מול החומר הזה שתמיד כבר נושא בחובו דימוי. אף מילה לא נאמרת על דלות החומר, אבל כל תולדות האמנות הישראלית נמצאות איתנו בחדר כשהיא מריעה לאיכויותיו של הדיקט”. דורי בן אלון על תערוכתה של מירי נשרי בבית החברה הפסיכואנליטית

  • שיחה בתוך שיחה בתוך שיחה

    שיחה בתוך שיחה בתוך שיחה

    “מחותן נותנת לאדמה לדבר, מנסה ללכוד את התחושה שלה, את הטקסטורה שלה, את הפיזיונומיה שלה, להביא מקטע אחד של אדמה שפותח שער אל השלם. והרי זה מה שעושות אבנים שאנחנו מאמצים ומניחים על המדף; אנחנו יודעים שכל אבן וכל ענף של עץ מספרים את הסיפור של השלם, הגדול”. מחשבות בעקבות התערוכה “אַחֲרֵי נוֹף: בעקבות חוה מחותן”

  • לעמוד מול האור

    לעמוד מול האור

    “רנחל, לעומת זאת, מתייצב אל מול המסורת הוויזואלית והחומרית הנוצרית ומבקש לחזור מהחומר אל האין־חומר, אל העמידה מול; קרינתו של משה היא אור, מה שאי אפשר לפסל אלא רק לבטא את השפעותיו על החומר. לא זו בלבד, רנחל מעניק לאור היבט קונספטואלי: האור אינו רק תוכן אלא גם צורה. זה אינו רק אור שמבוטא באמצעים חומריים ציוריים, אלא דבר מה המוחק את התמונה תוך שהוא יוצר אותה”. ידידיה גזבר על תערוכתו של עוזיאל רנחל בגלריה גאולה

  • 20×20: כיצד חוויתי את צייטלין 5

    20×20: כיצד חוויתי את צייטלין 5

    “עבודתה של צורי מתבוננת על בניין אחד, בניין מספר 5 ברחוב צייטלין, אך הוא מייצג רחוב שלם, שכונה, עיר וחברה. מדובר בניתוח לפני המוות, לפני פירוק והריסה, היוצר ארכיון אמנותי, צילומי, חומר בעל חשיבות היסטורית שיכול לשמש כרפרנס לשימור”. איתי לוין על תערוכתה של אילת צורי בגלריה אינדי

  • החיתוך והחתיכה – הערות על עבודתה של תמר שררה

    החיתוך והחתיכה – הערות על עבודתה של תמר שררה

    “הרבה שנים חלפו בין סיום הלימודים והתצוגה הראשונה, הנוכחית. במקרה הזה מדובר במרחק זמן מתגמל. פסל או אובייקט הרגליים הוא יצירה בוגרת ומורכבת שהתפתחה בפאזות שונות לאורך 12 שנים, עד הגילום הנוכחי שלה”. הערות על עבודתה של תמר שררה מתוך התערוכה הזוגית “בת עין, בן חור” שהוצגה בלובי – מקום לאמנות

  • כשהם רואים את עצמם

    כשהם רואים את עצמם

    “האם ציור שהוא בעליל מוצר נחשק של שוק האמנות, יכול להכיל ממד של רדיקליות ונגחנות רק באשר הדמויות המצוירות שחורות, והציירים עצמם שחורים? האם ציור שהוא מטבע עובר לסוחר יכול לשמר דחיפות ולהחזיק בגרעין של פוליטיות ורדיקליות? אולי רדיקליות, כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליה, שבויה בתבניות “מערביות””. רותי דירקטור על קויו קואו, ציור פיגורטיבי שחור, ומה הלאה

  • גופים מנותצים: עלי צ׳רי בבורס דה קומרס

    גופים מנותצים: עלי צ׳רי בבורס דה קומרס

    “ביצירתו הוא מזהה את ההיסטוריה של הארכיאולוגיה כסיפור של אלימות קולוניאלית. הוא טוען שאחרי האלימות מגיעה המפלצתיות, וכאמן הוא מבקש לא להוסיף לעולם עוד אלימות מיותרת אלא לדון במצב שאחרי־אלימות”. נעה ויסברג על עלי צ׳רי, מתוך התערוכה “Corps et âme” בבורס דה קומרס

  • “הביאנלה האוטונומית לאמנות” ומהפכת התמ”א – אוקסימורון

    “הביאנלה האוטונומית לאמנות” ומהפכת התמ”א – אוקסימורון

    “בבניינים החדשים מעצבים “גינות מורמות ומוקטנות” בתוך מעקות בטון, ללא קשר ישיר עם האדמה, והרחוב מקבל דופן כחומה הקוטעת את רצף הרחוב לבניין. הסביבה החדשה אנטי־אקולוגית, אינה ירוקה כפי שהייתה בעבר. זו בניה זולה שנועדה לעשיית רווח רב. ניתן לשפץ, לתחזק את הבניינים הקיימים, ובמקרה הרע להוסיף קומה אחת או שתיים, אבל למה להרוס?”. בילו בליך על התעלמותה של הביאנלה האוטונומית לאמנות מהמרקם העירוני שמקיף אותה

  • גן פסלים מדברים איתי

    גן פסלים מדברים איתי

    “הספרים מציבים עמדה מתחרה לשיח מוזיאלי מקובל: במקום לפגוש מדריכה שמקריאה לנו מידע על פעילותו של האמן וממקמת אותו על ציר הזמן העולמי כדי להסביר את החומר והטכניקה, במקום לפגוש אוצר שיספר לנו מה מושא הציור כך שלא נתבלבל, אנו נפגשים עם היצירות עצמן, וההדרכה מופיעה כדיאלוג מתוך מה שרואים”. ידידיה גזבר על ספרי האמן לילדים על יחיאל שמי ואורי ריזמן