בתערוכת היחידה של עדי ארגוב, "ראי את הקו, שאת והזמן עושים יחד" (אוצרת: הדסה כהן), שנפתחה בחודש מרץ בבית האמנים בירושלים, מערך אקלקטי של חלקי גוף ממתין לצופים בקומה העליונה של הגלריה. האיברים השונים, שארגוב רושמת בעטים כחולים, שחורים ואדומים, מרקדים על גבי שמונה ניירות לא ממוסגרים שמרחפים במרחק מה מהקירות, כמו רקדנים המבקשים לנוע החוצה מהם. קשה להתיק את המבט מסדרת הגופים המפורקים, אך בה בעת יש בניסיון להביט בהם ישירות מעין אינטימיות מזמינה ומביכה, מפני שהניירות כולם גדולים באופן יוצא דופן, ומי שעומד בסמוך אליהם מקבל רושם שהוא ניצב אל מול גופים עירומים.
העירום שארגוב מתעניינת בו, זה שהיא מציבה בגודל טבעי אל מול עינינו, אינו העירום האירוטי והמזמין של הציור הריאליסטי בן זמננו, שמתחקה אחר אמנות הרנסנס וטוען אותה בפרשנות עכשווית, ושבישראל מזוהים איתו ציירים וציירות כמו נירית טקלה, רן טננבאום, ארם גרשוני וצוקי גרביאן. העירום של ארגוב מפתה כשם שהוא מבעית דווקא מפני שהוא מימטי אך א־פרסונלי, כמעט חף מכל סגנון. האמנית פוטרת אותנו מראש מהסוגיות הקלאסיות שיש לקחת בחשבון בבואנו לדון בגוף המצויר כמו כתם וצבע, אור וצל או מבע אנושי. במקום, היא מציגה לנו את הגוף המנושל מעור, מרקמות ומשרירים, זה שרק העין הסורקת של מכונת רנטגן יכולה לזהות. אם תרצו, האדם הוויטרובי של לאונרדו דה וינצ'י בגרסת הפוסט־מורטם.
עדי ארגוב, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: דניאל חנוך, באדיבות בית האמנים ירושלים
חלקי הגוף נראים כאילו נמלטו מספרי אנטומיה רפואיים ונפלטו אל הבדים העשויים נייר קוזו יפני בעבודת יד, והעין נמשכת אליהם שוב ושוב, מתאמצת לאתרם ולנסות להבין מה מסמל שרטוטם המדוקדק, ומה תפקידם במערך הרישומי הסבוך שמתפרש על פני כל אחד מן הבדים. כשם שארגוב מוותרת על קישוטים ועיטורים ובוחרת לערטל את הגוף ולפשטו למרכיביו הבסיסיים ביותר, כך היא נוהגת במעשה הרישום עצמו: הקווים שלה רזים ומינימליסטיים. על אף שהניירות שהיא מציגה עמוסים תרשימים שונים, הדומים למפות או לפריטוטורות תנועתיות, חלקים גדולים מהבדים נותרים חשופים ולבנים, מה שמעצים את התחושה שכל אלמנט המקודד בנייר צופן משמעות סימבולית מכוונת.
ב"השמלה הגדולה" (2024) 12 צלעות חשופות, רשומות בעט אדום בפירוט ובדיוק עמלניים, צפות כאילו נתלשו מהטורסו ומבית החזה שאליהם היו מחוברות; ב"הלימה" (2024), חמש אצבעות שחורות של כף יד גרומה ושלדית משתלשלות מזרוע ארוכה שנשלחת מטה, כבדה אך מנותקת מהגוף שאליו היא שייכת; ב"טבע דומם", רישום מאותה הסדרה, כבר ניתן לזהות את כל קווי המתאר של שלד אדם כחלחל, כולל גולגולת שעיניה חלולות ופיה הפעור חושף, למרבה ההפתעה, שני טורי שיניים שלמים. מבט נוסף מגלה כי זוג עצמות אגן שחורות מונחות בשלמותן על גבי צלעות השלד, ובסמוך להן חוצה את הנייר עצם ירך אחת אדומה, שלמה וארוכה באופן לא פרופורציונלי. האם מדובר בשלד מבותר שחלקיו השונים נערמו זה על גבי זה, או שמא אלו שלדים שונים שמצאו את דרכם אל אותו הנייר? ב"Tree of Hands", ארגוב כבר מוותרת על הדיוק המכני ובמקומו מציפה את הנייר באינספור כפות ידיים שחורות, אדומות וכחולות, שמונחות זו על גבי זו, זו לצד זו וזו כנגד זו; חלקן כן מונות את כל המפרקים והעצמות האופיינים, בעוד אחרות מסומנות כרעיון בלבד, מפל של קווים שמזדקרים לכל עבר, כמו ענפים שבורים או עלוות של עץ הרוטט ברוח.
עדי ארגוב, השמלה הגדולה, עטים אקרילים ודיו על נייר קוזו בעבודת יד , 180X130 ס״מ, 2024
משרטטת את חוטי הגורל
הגופים של ארגוב מכמירי לב במופעם השלדי, החשוף, אך קשה להאמין שבחירתה להנציח אותם כך נובעת מעיסוק מורבידי גרידא. מספיק מבט אחד ברישום כמו "Three Sisters", שיצרה ארגוב ב־2023, כדי לראות שהתעקשותה להפשיט את הגוף מסממניו החיצוניים ולהתמקד באבני הבניין שלו היא אמצעי מושכל שמאפשר לה לחקור התנהגויות אנושיות, סוגיות כמו גורל מוכתב מראש לעומת נטיות נפשיות שניתן לשנות במהלך החיים, וייתכן שאף את הייצוג של הזהות הנשית שלה עצמה. בעבודה זו, שלושה שלדים נשיים נטולי ראשים נראים מושהים זה לצד זה בחלל הנייר בפוזיציות בלתי אפשריות, כאילו קפאו באוויר או הצליחו בדרך פלא לחמוק מחוקי המשיכה. לרגע נדמה שהדימוי מסמל ארכיטיפ של שלוש נשים שונות, אולי מעין אינטרפרטציה של ארגוב לדמותן של המוירות, שלוש האחיות שמייצגות את הגורל במיתולוגיה היוונית. על פי המיתוס, האחיות (קלותו, לאכסיס ואטרופוס) שלטו בגורל כל חי, וגורלו של האדם נקבע על ידי חוט החיים, שמייצג את משך הזמן שהוא זוכה לו. אחות אחת טוותה את החוט, השנייה קבעה את אורכו והשלישית החליטה על אופן מותו של האדם, וגזרה את החוט בהתאם לאורך שנקבע לו, כאשר גזירת החוט הביאה למוות. נשות השלד־מוירות של ארגוב אכן מחוברות זו לזו בשלל חוטים־קווים דקיקים, אדומים ושחורים, שכדי להיטיב לראותם יש לבחון את העבודה מקרוב. רשת הקווים הזו קושרת אותן זו לזו ולמערך הרישומי הכולל, שאת גורלו קובעת האמנית.
ארגוב עצמה אולי תסתייג מקביעה זו, שכן היא הצהירה בפני לא אחת ששיטת הרישום שהיא מפתחת החל משנת 2016, ותוצאותיה ניכרות בגוף העבודות שהיא מציגה בתערוכה זו, מבוססת במידה רבה על עיקרון "היד החופשית": האמנית לא מחליטה מראש אילו דימויים תיצור, אלא נותנת לידה לשוטט על פני הנייר כרצונה, כמו מאליה. הדימויים הנוצרים, אם כן, הם תולדה של תוכן המצטבר בלא מודע ומבקש להיפלט החוצה. בהמשך, כשהיא מזהה תמות ותנועות משמעותיות, היא לעיתים משעתקת ומעבדת מחדש את הדימויים, שנוצרים על גבי ניירות הכנה קטנים בסטודיו, ומעבירה אותם אל הניירות הגדולים מהסוג שהיא מציגה כעת.1
עדי ארגוב, Three sisters, עטים אקרילים ודיו על נייר קוזו בעבודת יד, 130X180 ס״מ, 2023, צילום: ארטסקאן
היכרות עם מתודת היצירה הזו של ארגוב מעלה את הסברה כי את הרישום "Three Sisters" אפשר לקרוא לא רק כביטוי חזותי לרעיון הדטרמיניסטי הגורס כי ישנם כוחות הפועלים על האדם מרגע היוולדו ועד מותו, אלא גם כמחקר על אודות תנודתם המתנגדת והמשלימה של הכוחות המנטליים הרוחשים בתוככי האדם. אני מביטה בשלוש האחיות התלויות בין שמיים וארץ באמצעות וקטור מאזן נסתר מעין ורואה בהן גם שלושה ייצוגים שונים של האמנית עצמה, פורטרטים עצמיים המתכנסים אל אותו נייר ומציגים מצבי צבירה שונים של אותה אישה, או במילים אחרות: את שלושת חלקי האישיות של האדם אליבא דפרויד, אבי הפסיכואנליזה: האיד, האגו, והסופר אגו.
שלד אחד, שרשום כמעט כולו בכחול, נתמך על ידי שלוש רגליים אדומות שמזדקרות מעצמות הירך שלו והוא יציב יותר מהאחרים, נטוע היטב בתנוחתו, כמו מרמז על קיום שורשי עמוק. שני השלדים האחרים, האחד שחור והשני אדום, נראים מעורערים יותר, כאילו יש להם רק רגל מתפקדת אחת, כמו שתי לולייניות או רקדניות שמאזנות את משקלן באוויר רגע לפני שיזנקו וינתרו להן הלאה. מה שמאפשר להן לעמוד יציב הוא המנח של האגנים המשוכלים שלהן, הרשומים בפרטי פרטים, כולל סימון של מערכות הרבייה המשתרגות זו בזו. לא ברור אם שני חלקי העצמי נתמכים זה בזה, נעזרים זה בזה כדי להתקיים ולהתקדם או דוחפים זה את זה במאבקם להשיג שיווי משקל ולתפוס מקום במרחב הרישום.
רוח סערה נושבת
אחד הדימויים הדומיננטיים שלוכדים את העין בעבודה "Tree of Hands 2" הוא מארג של קווים המתחברים לכדי דימוי של עץ אדמדם, נטול שורשים. ענפיו מתפרשים לצדדים, כשתי זרועות מושטות. לרגע, העץ נראה כמלאך מכונף הצופה ביתר ההתרחשות שמתחוללת על גבי הבד: מערך מורכב של עצמות ידיים שמתפרשות לכל עבר ונלפתות זו בזו בשלל מבוכים. התבוננות ממושכת במלאך העצי של ארגוב מעלה בזיכרוני את "אנגלוס נובוס" (1920), ציורו האיקוני של האמן הסוריאליסטי השוויצרי פאול קלה. בציור זה צורתו של המלאך מופשטת למדי, אך פניו האקספרסיביות ועיניו הפעורות לרווחה העניקו השראה לפילוסוף הגרמני ולטר בנימין לכתוב את מאמרו המפורסם, "תזות על מושג ההיסטוריה".
עדי ארגוב, Tree of hands, עטים אקרילים ודיו על נייר קוזו בעבודת יד, 130X180 ס״מ, 2022, צילום ארטסקאן
בנימין רכש את הציור מקלה בשנת 1921, והוא היה תלוי בביתו וליווה את כתיבתו במשך שנים רבות. הוא ראה ביצור המכונף של קלה את "מלאך ההיסטוריה", הזוכר את העבר וחרד מעתיד הגזע האנושי. עיניו של המלאך, מציין בנימין במאמרו, "קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך בהכרח נראה מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר […] בלי ספק היה רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן העדן נסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו בהתמדה אל העתיד". 2 אחרי מותו של בנימין נודע כי בשנת 1939 הוא ניסה למכור את הציור, שהיה רכושו היחיד, כדי לממן נסיעה לארה"ב. ניסיון זה לא צלח, ושנה מאוחר יותר, בטרם יצא למסע הבריחה שלו מפני הנאצים, בנימין מסר את הציור לידידו, הפילוסוף ז'ורז' בטאיי. במהלך מנוסתו הבין בנימין שלא יצליח לחמוק מהצוררים הגרמנים, והתאבד.
לא סתם עלה בדעתי המלאך של קלה, שכן ארגוב מציינת אותו בבירור כמקור השראה לעבודתה.3 מעניין לחשוב על אותו מלאך ההיסטוריה, המסמל ידע פנימי אינהרנטי, במערך הרישומי של ארגוב, משום שאצלה, בניגוד לבנימין, נדמה שהידיעה משרתת מהלך אחר. אם בנימין ביקש להזהיר את האנושות מפני דעיכתה של הציוויליזציה לאור מאורעות המלחמה שחווה על בשרו, נדמה שארגוב משתמשת במלאך כבמעין קמע שמרחף מעל הרישום שלה, כמו אומר "רוחות סכנה אכן נשבו בעבר, אבל ההיכרות שלי עימן, הידיעה הפנימית שלי על אודותיהן, היא שמניעה אותי אל עבר עתיד שבהכרח חייב להיות טוב יותר".
השקפה זו מהדהדת גם בשם שבחרה ארגוב להעניק לתערוכה. "ראי את הקו, שאת והזמן עושים יחד" הוא היגד שמשמש כמחווה לאחד מעשרות ההיגדים שניסח האמן הישראלי־אמריקאי פסח סלבוסקי (1947–2019) בספרו "ההשראה החוזרת לתיקונה". סלבוסקי היה צייר שעבודתו התאפיינה במשיכות מכחול חופשיות, שימוש עז ונדיב בצבע וגם בחפצים כמצע לציוריו. הוא נודע בעיקר בזכות פועלו כמרצה באקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל וגם בזכות הספר הזה, אותו כתב כמדריך פרקטי ורוחני עבור אמנים הפועלים בכל מדיום. ספרו של סלבוסקי מזכיר בסגנונו מדריכי זן: בכל עמוד מופיע בדרך כלל משפט אחד או לכל היותר פסקה. מרבית המשפטים בספר מתחילים בעצה "ראה ודע", שני פעלים שסלבוסקי התעקש לקשור יחדיו, כמו רומז שהראייה החיצונית של האמן בהכרח כרוכה בראייה הפנימית שלו. "ראה ודע כי, בעוד החול של הזמן יורד ואוזל בשפופרת־הזכוכית, האנרגיות הבלתי־מפורקות, הלא־נחרצות של עבודותיך הרגעיות יבואו לשכון ביצירה גמורה", כותב סלבוסקי באותו הפרק שממנו לקוח המשפט שארגוב אימצה ככותרת.4 יש באמירה זו מעין ניגוד לחרדתו של בנימין מפני הזמן, כזו שארגוב אולי מביעה בעבודתה, כשהיא מחליטה לסמוך על גופה שלה שיוביל את תנועת הרישום באופן ספונטני. האמנית אולי יודעת שהגוף נתון לגחמות הזמן ולאתגרים חיצוניים, אך פעולת הרישום מעניקה לו חירות, עצמאות והחלטיות.
להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי
ב"Flux", עבודה מ־2024, הגוף כבר לא אנכי אלא אופקי, ואף שגם כאן מדובר בשלד יש ליצור האדום שרשמה ארגוב התנהגות אנושית מובחנת והתנהלות על פי סכמה תנועתית ברורה, אשר נעדרות מהרישומים האחרים: הוא שרוע על גבו, ברכיו כפופות, זרועותיו פשוטות מעלה והלאה ממנו וראשו עוקב אחר תנועת הידיים, מנסה להתרומם לאט בכיוונן, כאילו מדובר באיור של אדם בעיצומו של שיעור התעמלות. לרגע נדמה שהשלד הוא פעוט קטן או אפילו עובר ברחם, ספון בתנוחת מנוחה מגוננת ומנסה למצוא דרך להתרומם ולצאת אל העולם. אך השלד/ילד לא מעורסל ברחם של שלד נשי, אלא נטוע בצמרת עץ אימתני שקווי המתאר שלו תופסים כמעט את כל הנייר. אמנם השלד הזה שלם, בניגוד לחלק ניכר מהגופים שרושמת ארגוב, אך כאן אלו לא איבריו שנדמים תלושים אלא עצם מיקומו והקשרו: מה עושה הגוף המתאמץ, חסר האונים, בסצינת טבע דומם?
עדי ארגוב, Flux, עטים אקרילים ודיו על נייר קוזו בעבודת יד, 180X130 ס״מ, 2024, צילום: דניאל חנוך
על אף שהוא מתעתע ומסתורי זהו הרישום הנרטיבי ביותר בסדרה, וממצה כמעט עשור של מחקר אמנותי ואישי שאת פירותיו ניתן לראות גם ב"לו הייתי גוף", תערוכה קבוצתית במוזיאון פתח תקווה לאמנות באוצרותה של אירנה גורדון שנפתחה בפברואר 2025, שבה ארגוב מציגה מספר רישומים מהעת האחרונה. הריבוי של דימויי הגוף בעבודותיה, העושר והתנופה של סדרת רישומים זו בפרט, וכן תזמון התצוגה אינם מקריים. בשנים האחרונות מחקרה של ארגוב הבשיל לכדי שפה אישית קוהרנטית וייחודית לה, וההבשלה הזו נובעת, בין היתר, מהחלטה פרסונלית להסכים להביע ביצירתה את אדוות ההתמודדות הפרטית של האמנית עם כשל הגוף, בגידתו והניסיון להפיח בו חיים חדשים, לנוע עימו בחופשיות על אף מגבלותיו.
בשנת 2016 אובחנה ארגוב כחולה במחלת הזאבת, מחלה אוטואימונית שעלולה לפגוע בכל מערכות הגוף. המחלה התפרצה בהפתעה, ובעקבות התפרצותה התאשפזה ואף הייתה מורדמת ומונשמת במשך שבוע שלם, תלויה בין החיים למוות. כשהתעוררה מצאה עצמה מתמודדת עם מציאות חדשה ומורכבת, בה היה עליה ללמוד מחדש כיצד ללכת ולהניע את גופה. עד היום ארגוב מתמודדת עם השלכות המחלה ועם הכאבים הכרוניים שהתעוררו בה בעקבות הטיפול התרופתי שקיבלה.
מאז שחלתה, ארגוב מתנסה בשלל שיטות טיפול בתנועה אלטרנטיביות, שהדים לעקרונותיהן אני מזהה בחלק מהרישומים. הילד המתגונן/האדם המתעמל ב"Flux" נראה כמי שמתנסה בתרגיל כפיפה קדימה של בית החזה שנפוץ בשיעורי פלנדקרייז, שיטת התנועה שהמציא הד"ר לפיזיקה והג'ודוקא משה פלדנקרייז, שמטרתה לשכלל את יכולת האדם ולאפשר לו טווח תנועה מקסימלי תוך מאמץ מינימלי, באמצעות שינוי הרגלים הטבועים במערכת העצבים ודרך חוויתן של קונפיגורציות תנועה מגוונות שפלדנקרייז המציא. ארגוב מתרגלת שיטה זו בקביעות, ומעידה כי השפיעה על תפיסתה את פעולת היצירה בכלל ואת פעולת הרישום בפרט.
כוחן של עבודותיה של ארגוב טמון בכך שהן מהלכות רושם רב על מי שמתבונן בהן, בשל העושר החזותי ומנעד הדימויים המהפנטים, גם בלי שיכיר את סיפורה האישי של האמנית. עם זאת, סיפור זה הוא נקודת מוצא המשרתת אותי בהבנת חזרתו של הגוף הגרמי ביצירותיה. אחת האמירות המזוהות ביותר עם ד"ר פלדנקרייז היא המשאלה לאפשר לתלמידיו ולמטופליו "להפוך את הבלתי אפשרי לקשה, את הקשה לקל ואת הקל לנעים ונוח" באמצעות תנועה. אפשר לזהות את העיקרון הזה בהחלטתה של ארגוב להמיר את התפנית האוטוביוגרפית הכאובה בחייה לשאלות חפצות חיים, שהן אמנותיות כשם שהן אישיות: איך אפשר להציג את הגוף, נושא שחוק לעייפה שמוכר לכל, בדרכים חדשות? איזו תנועה יכול לייצר הגוף המוגבל, האחר, זה שהשתנה ללא היכר? והאם בזכות התנועה החופשית, האינטואיטיבית – של היד הרושמת, של הגוף השרוי במעשה האמנות, של הגוף המסומן ביצירה – יכול הגוף (הגשמי והרוחני כאחד) להחלים? איזה סיפור הגוף הזה יודע לספר?
עדי ארגוב, חלומות צלולים (טריפטיך), עטים אקרילים, גיר ועפרונות צבעוניים על נייר, 102X216 ס״מ, 2024, צילום: דניאל חנוך, באדיבות בית האמנים ירושלים
"הנה אני מביא בכם רוח וחייתם"
תשובה אפשרית לכך ניתן למצוא בספר יחזקאל, ב"חזון העצמות היבשות", שנגלה לנביא כחלום המתואר באופן נטורליסטי. בחזון, הנביא ניצב בבקעה מלאה בעצמות אדם יבשות. הוא מצווה לשאת נבואה, ולנגד עיניו עולות על העצמות רקמות, גידים, בשר ועור. בהמשך, מגלה מלאך אלוהים לנביא כי אלו בני ישראל בגלות ומצווה על יחזקאל לשאת נבואה נוספת שתפיח בדמויות רוח, תחייה אותם ותעלה אותם לארץ ישראל. יחזקאל מספר את עדותו בגוף ראשון:
הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד […] ויאמר עלי: הינבא על העצמות האלה ואמרת אליהם: העצמות היבשות שמעו דבר ה'. כה אמר אדוני לעצמות האלה: הנה אני מביא בכם רוח וחייתם". 5
הרב יעקב ליינר, פרשן חסידי בן המאה ה־19, נתן לחזון יחזקאל פרשנות נוספת, שלפיה העצמות המתות הזקוקות לתחייה הן החלומות והמאווים שהיו באדם והתיישנו, אבדו במשך הזמן. ליינר גורס כי יש להבין את הנבואה כמשל לכך שדבר לא אובד או מת: תמיד ישנה תקווה שהגוף, שנתפס לעיתים כמגביל וככובל, יוכל למצוא גאולה וחיוניות מחודשת.
אם בחזון יחזקאל ההיגד, המילה המדוברת, הם שמעוררים לתחייה את העצמות היבשות, אצל ארגוב הניסיונות להחיות את הגוף ולדובב אותו, או למצוא באמצעותו תקווה כפי שמפרש ליינר, מתרחשים בשני אופנים שאמנם מנותקים מפונקציית הדיבור אך כרוכים שניהם בשפה. האופן הראשון והמילולי ביותר הוא שפת התנועה: דרך הנעה של הגוף, הן באמצעות פעולת הרישום החולמנית והמדיטטיבית שבה היד נעה באופן רפלקסיבי, והן באמצעות ייצוג הגוף המתנועע ברישום עצמו, ארגוב יוצרת לעצמה אפשרות חזותית של ריפוי. מוטיבציה זו ניכרת בעבודה "מרבה ידיים" (2025), יצירת וידאו־אנימציה מתוך סדרה שלמה המכונה "Convergence". העבודה, המוקרנת על גבי מסך על הקיר הימני הקיצוני בחלל הגלריה, מופרדת מהרישומים התלויים על הקירות אך שייכת לאותו עולם צורני שממנו הגיעו. אינספור זרועות – שמהן מידלדלות כפות ידיים שלדיות ועציות־משהו, רשומות בעט שחור בעבודת יד – נערמות זו על גבי זו במעגלים שמתפרקים ומורכבים מחדש באמצעות סופראימפוזיציה, המעניקה רושם שהידיים המצוירות מתעוררות לחיים ונושמות זו לתוך זו.
עדי ארגוב, מרבה ידיים, סטילס מתוך וידאו, אנימציה, מתוך הסדרה convergence
המעגלים הנוצרים בווידאו מזכירים את המנדלה, הסמל הגיאומטרי הסימטרי שנפוץ בתרבות ההודית ובמזרח אסיה, בין השאר בתפקידים מיסטיים ומדיטטיביים. בבודהיזם הטיבטי, המנדלה בעלת צורת הגלגל מייצגת את הסמסרה (מילה בסנסקריט שמשמעותה "תנועה מתמשכת"), המחזור האינסופי של לידה ולידה מחדש שהאדם יכול להיחלץ ממנו רק דרך השגת הארה. אצל ארגוב, ההארה לא מוגשת לצופה על מגש של כסף; היא מראה לנו את הנפש לכודה בעיצומו של המעגל, אוספת ומקרבת את חלקיה השבורים רק כדי לפרקם שוב. בהתבוננות נוספת, הצורות המורכבות שנוצרות ממפגש הידיים מזכירות את מבנה האגן הנשי, מרכז הכובד הקיומי שנהוג לומר עליו שבו אגורות העוצמה והתשוקה הנשיות, האיבר שאליו מחוברות הרגליים שנושאות את משקל האדם ומאפשרות לו לנוע בחופשיות. אלו האיברים בגופה של ארגוב שספגו את הפגיעה המשמעותית ביותר בשל מחלתה.
שפה ללא קוראים
האופן הנוסף שבו ארגוב משתמשת בשפה כדי להחיות את הגוף הוא באמצעות השפה הכתובה. עד כה, הזכרתי בעיקר את תצורות הגוף ברישומיה של ארגוב, אך העצמות והאיברים השונים שהיא רושמת הם רק חלק ממערך רישומי נרחב שמשופע במופעים טקסטואליים. למשל, ברישום "דרך עצים" (2024), ארגוב שותלת בדימויים קוויים ומופשטים של סבך עצים אינספור שורות של כתב בלתי קריא שהיא עצמה המציאה.
הכתב של ארגוב, שמזכיר בצורתו כתב יתדות – שיטת הכתב הקדומה שהייתה נפוצה באזור מסופוטמיה, סוריה וממלכת פרס, וסימניה הורכבו מטביעות בצורת יתד – מבוסס על כתב הברייל העברי.6 ארגוב למדה כתב זה ובשנים האחרונות היא משתמשת בו כבסיס צורני לשפת סתרים שרק היא יודעת לקרוא. הכתב הזה מוטמן ברבות מהעבודות האחרות בסדרה, כמו Flux”, “Three Sisters”" ו"Tree of Hands" שהוזכרו לעיל. לעיתים הוא ממשיך את מפרקי הגוף הקטועים שארגוב רושמת, משתלשל מרגליים ארוכות או טמון בין בית החזה לצלעות; לפעמים הוא פשוט מופיע בינות לעשרות מעגלים וצורות קוויות מופשטות אחרות, כמו צופן לא מפוענח או קריאה סודית לעזרה, עדות שאולי רק בלשן מומחה יוכל לפרש בעתיד, כשם שכיום פליאוגרפים מתאמצים לבאר את שרידי הניבים העתיקים שמתגלים על גבי אובייקטים שונים בחפירות ארכיאולוגיות.
עדי ארגוב, דרך עצים, עטים אקרילים ודיו על נייר קוזו בעבודת יד, 180X130 ס״מ, 2024, צילום: דניאל חנוך
אם בתחילת דבריי טענתי כי ארגוב נבדלת בבירור מציירים אחרים המתמקדים בייצוג ריאליסטי של הגוף, אפשר לומר שהמצאת הכתב שלה, דיאלקט נטול שם, משייכת אותה לשושלת חזותית של אמנים, שבדומה לה ביקשו להמציא שפה חדשה. אפשר להזכיר בהקשר זה את אורי קצנשטיין המנוח, ששתל בעבודותיו סוגים שונים של שפות צלילים ואותיות מומצאות, הירוגליפים קדומים ושפות סימנים; האמנית הרב תחומית הילה לולו לינ פרח כפר בירעים, יוצרת שפיתחה גופן ייחודי לה, "לולו"; והאוצרת, האמנית והכותבת מורן שוב, שכותבת בהרחבה בספרה "אני דוברת שבע שפות וכולן עברית" על אודות הכתב המדומיין "רל מטר ורון מטר".
האחרונה היא אולי מי שהיטיבה יותר מכל לתאר את ההתעלות הרוחנית שמתאפשרת ברגע יצירתה של השפה, אותה התעלות שעליה מדווחת ארגוב כאשר היא מתארת את החופש שהיא משיגה דרך היד הרושמת, שיודעת את הדימוי עוד לפני שהוא מתגלה לה עצמה: "שמאלי נשלחת אל עט, ואלי מפליגה מחברת. בעיני עצומות המחברת חלון למראות משעה אחרת. דיו נרדם על נייר; נרדם ומספיג בו אגם […] שעת שחר. שפת אגם כהה כחול. אני טובעת למשות המילים. אלא ששקעו לפי משקלן הסגולי, וכעת אינני יודעת מי ראשונה, מי אחרונה. אינני יודעת דבר על תחביר השפה. אהבת מילים אהבה".7
אך יותר מכל, מתבקשת ההשוואה לאירמה בלאנק (Blank), האמנית הגרמנייה־איטלקיה ילידת 1934, שנפטרה לפני שנתיים. גוף העבודות העצום של בלאנק מבוסס על טקסטים מודפסים שהיא תימללה בדיו ותוארו כשפות רישומיות נטולות מילים. על אף שיצירתה הוצגה בדוקומנטה בקאסל ב־1977 ובביאנלה לאמנות בוונציה ב־1978, בלאנק נשכחה והחלה להתגלות מחדש רק החל ב־2010. שנתיים אחר כך, רטרוספקטיבה של יצירתה הפכה לתערוכה מתגלגלת ברחבי העולם, שהוצגה גם כאן בישראל, ב־CCA – המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, בשנת 2020.8
בלאנק, ילידת צפון גרמניה, הכירה את בעלה האיטלקי ב־1955 ועברה עימו לסיציליה. קשיי ההגירה הובילו אותה לתהות אם תוכל אי פעם להביע דבר מה אמיתי בשפתה המאומצת, ובהמשך להטיל ספק ביכולתה של כל שפה לבטא רגש פנימי. המשבר הזה העניק לבלאנק את ההשראה ליצור סדרות של עבודות המבוססות על שפה ועל ספרות: בחלקן היא יצרה סוגה משלה של כתיבה לא מילולית, א־סמנטית, כמו בסדרה "Eigenschriften" (בתרגום מילולי מגרמנית: Self-Writings); בעבודות אחרות היא רוקנה ספרים מתוכנם ורשמה קווים על גביהם. על אף שיצירתה נבעה מהצורך העז להצליח לתקשר, היא הפכה לשיח במעגל סגור, לאלפבית אוטופי שרק בלאנק הכירה את שורשיו.
אחת מנקודות הדמיון הרבות בין ארגוב ובלאנק היא המשיכה העזה לצבע הכחול, שנוכח בסדרות רבות של בלאנק ועובר כחוט השני בכל רישומיה של ארגוב. מהו אותו כחול ששתי האמניות כה מתאוות אליו, שבלאנק השתמשה בו עשרות פעמים כדי להטביע את הדף בדיו ולמחוק את שורות המילים שנכתבו בספרים שאימצה, שארגוב רושמת בו את אותיות הסתר שלה ומשרטטת בו את קווי המתאר של גופים חסרים, מתהווים, מיטלטלים בחלל?
עדי ארגוב, מראה הצבה מתוך התערוכה, צילום: דניאל חנוך, באדיבות בית האמנים ירושלים
במאמרה "The Blue of Distance" ("הכחול של המרחק"), הציעה הסופרת האמריקאית רבקה סולניט לקרוא את הכחול כסמל לאופק של הנפש, הדבר שלעולם חומק מאיתנו, אך עצם המצאותו במרחק מאפשר לנו להושיט את ידנו קדימה, לנסות לתפסו, ואגב כך להמשיג לעצמנו אל מה אנחנו מתגעגעים ועבור מה אנחנו פועלים ויגעים:
העולם כחול בקצותיו ובמעמקיו. הכחול הזה הוא האור שנעלם. אור בקצה הכחול של הספקטרום לא מטייל את כל המרחק מהשמש אלינו. הוא מתפזר במולקולות של האוויר, מתנדף במים […] הכחול באופק, הכחול של ארץ שנדמה שהיא מתמוססת לתוך השמיים, הוא כחול עמוק יותר, חולמני יותר, כחול מלנכולי, כחול בקצוות הרחוקים ביותר של מקומות שבהם את רואה במשך מיילים רבים, הכחול של המרחק […] הצבע של המרחק הזה הוא צבע של רגש, הצבע של בדידות וכמיהה, הצבע של שם שנראה מכאן, הצבע של היכן שאת לא נמצאת. וגם הצבע של המקום שאליו לעולם לא תוכלי להגיע". 9
אמנם ארגוב אינה מהגרת, אך נדמה שבכל זאת היא חולקת עם בלאנק את חווית ההגירה. האמנית מצאה עצמה מהגרת ממציאות אחת, שבה החוויה הגופנית והרגשית שלה דומה לשל רבים סביבה, למציאות אחרת, של חווית דחק טראומטית שבה כמעט מתה, של התמודדות ארוכת שנים עם נכות שקטה ושקופה בעקבות מחלתה. בעולמה של ארגוב, לא ניתן לתמלל את חווית הכאב הסובייקטיבית אלא באמצעות יצירה. בדומה לבלאנק, ארגוב יצרה קוד לשוני בלתי חדיר, אך כזה שאולי ממיר את הבדידות ליחידנות עצמאית ועוצמתית בעלת מופע ויזואלי מובהק, כתב יד אישי לא רק כביטוי הנועד לשבח אמן או אמנית שהצליחו לפתח סגנון המזוהה עימם, אלא פשוטו כמשמעו. ארגוב מנסחת שפה שמספרת את הסיפור השקט של הגוף בנחישות, חוצבת אותו לתוך הנייר קו אחר קו, תנועה אחר תנועה.
*
ראי את הקו, שאת והזמן עושים יחד / עדי ארגוב
אוצרות: הדסה כהן
בית האמנים, שמואל הנגיד 12 ירושלים
נעילה: 24.5.25
