קרב חיטין לא היה אחד הקרבות הגדולים באמנות המלחמה של העולם, קובע היסטוריון המלחמה הנס דלבריק, ובכל זאת נוכחותו כמיתוס ישראלי מכונן ודאית ומרשימה.1 התערוכה "חיטין" של הצלם ציקי אייזנברג היא הוכחה כואבת לכך: במרכז התצוגה עומדים הדימוי והאסתטיקה הצלבניים, והאופן שבו הם משפיעים על עיצוב התודעה הישראלית. 2
ארבעה ביולי, 1187, חמישה קילומטרים מערבה מטבריה, צבאו של סלאח א־דין פותח במלחמת ג'יהאד נגד הכופרים הנוצרים (הפרנקים), הממלאים בנוכחותם הטמאה את מסגד אל אקצה הקדוש בירושלים. הצלבנים נוחלים תבוסה אדירה: מותשים מן החום, קורבנות לשריפות ענק שמציתים המוסלמים, כושלים במאמציהם להשתלט על מקורות המים שחיוניים לצבאם, הם מבינים כי חלומם לצעוד לעבר טבריה הנצורה ולכבוש אותה מחדש כבר לא יתגשם. מצביאי הלגיון הצלבני נופלים בשבי. ראשו של אחד מהם נערף על ידי חרבו נוטפת הדם של סלאח א־דין עצמו.
ציקי אייזנברג, מראה הצבה מתוך התערוכה, באדיבות האמן
זה הסיפור הבסיסי, וגם על פרטים אלו היסטוריונים לא מצליחים להסכים. מתברר כי חשיבותו של האירוע לא טמונה בעובדות, בתכתובות ובתיעודים השנויים במחלוקת של התקופה, אלא בזיכרון הקולקטיבי החי של הצדדים. בעיניי הפלסטינים, קרב חיטין הוא משל לגורלם המר של הקולוניאליסטים הציונים, שסופם תבוסה וחזרה משפילה אל ארץ מוצאם. בעיניי הציונים, האנלוגיה בין גורל ממלכת הצלבנים וגורל המדינה הישראלית היא אנלוגיה גרועה ומטעה: שלא כצלבנים – כך הם מתריסים – איננו זרים למקום, איננו מסתגרים במצודותינו, אנו מתהלכים בארץ לאורכה ולרוחבה, יוצרים חקלאות פורחת, חוזרים אל בורות המים, אל כיכר השוק הריקה וכו'.
כמעט כל ההנחות האפולוגטיות הללו נדחות על ידי המחקר ההיסטורי האובייקטיבי (ראו למשל את עבודותיו של ההיסטוריון של התקופה הצלבנית פרופ' בנימין זאב קדר 3 ), אך זהו לא לב העניין. לב העניין הוא החרדה הישראלית, הממשית והמתמשכת, המלווה את המיתוס בחילופי העיתים. חרדה זו נובעת מהידיעה שממלכות נופלות, גם אם הן נראות איתנות ושורדות כ־200 שנה, כפי ששרדה ממלכת הצלבנים.
החרדה מתגברת, כמובן, בעקבות האירועים הטראומטיים של השבעה באוקטובר. אירועי הטבח מביאים את ישראל אל סיפה של קריסה תודעתית ואל תחושת "הלכה לנו המדינה": זה קרה למדינה הצלבנית החזקה שהופתעה על ידי המצביא הבינוני סלאח א־דין, וזה כמעט קרה לאימפריה הישראלית החזקה שהופתעה על ידי 5,000 אנשי נוחבה באותו יום שבת ארור.
ציקי אייזנברג, מלוכה (1), הדפסת דיו על נייר ארכיבי, 150X200 ס"מ, 2022
החרדה המיתית, הנוגעת לאחיזתנו במקום ולמחיר הדמים שאנו משלמים עליה, מחלחלת עמוק אל תוך התרבות הישראלית, ואת סימניה אנו מוצאים במקומות רבים. דליה רביקוביץ כותבת על כך בשירה "קרני חיטין". 4 בשיר בולט יחסה האמביוולנטי של הדוברת אל הכובשים הצלבנים. בדמיונה, נושאי הצלב, השודדים והמאמינים שהגיעו אל חופיה של ארץ הקודש אכזריים אך גם יפים. הם מציגים תיאטרון מרומם של הנפש, מחזה תוגה אסתטי ממכר: "השמש הציתה בהם להבות נפלאות / יערות דולקים"; "על עכו עלו הגדודים היפים כמחושמלים". ההערצה הפרדוקסלית לצלבנים בולטת בדימוי אובססיבי, שחוזר על עצמו כל העת: "כמה אכזרים ותמימים היו הצלבנים / הכול שדדו". התמימות, שגורמת לאדם לדבוק במטרה מבלי לבדוק בציציותיה, מזוהה כאן עם אלימות ומוות. היופי, האלימות והתמימות שחוברו להם יחדיו, יוצרים עוצמה מטאפיזית חדשה, המבקשת להיאחז בגאולה ולהצדיק את האלימות שנעשית בשמה.
מרתק לראות כי גם הצד שכנגד, סלאח א־דין, זוכה למבט אסתטי דומה: "רומח עקום פרץ ממזרח כמטה ליצנים / סלאח א־דין לבוש צבעונין בא מן המזרח". התיאור כאילו נלקח מאגדות אלף לילה ולילה. כלי המוות, הרומח היפה, זוכה למסגור ליצני מטריד. את הסיבה יש לחפש ברומנטיזציה של היופי האלים, בערגה הרומנטית אל המוות, במשיכה המאגית הקטלנית אל האסון היפה, האסון המצטיין בהדרת מוות. האסון האפוקליפטי הזה, אותו מביאים הצלבנים, עומד בניגוד בולט להווייה השטוחה של החולין הישראלי, המתרחק מן היפה ומתמקד באפשרי.
ציקי אייזנברג, כד תצוגה, הזרקת דיו על נייר ארכיבי, 50X37ס"מ , 2022
התערוכה "חיטין" של הצלם ציקי אייזנברג סוגרת את מעגל החרדה הישנה, כולל האקטואליזציה החדשה שלה בעקבות מלחמת אוקטובר. גם אצל אייזנברג הארכיאולוגיה של המוות מגיעה כחבילה צרורה בצרור היופי, והופכת את המוות למסוגנן, למעובד, ל"יושב טוב" בתוך הקומפוזיציה הצילומית; גם אצלו זוכה המוות ליחס של כבוד ולמסגור "אמנותי" באמצעות שפות מוכרות של אמנות, שאותן מנכס לעצמו האמן. דומה כי הוא מודע מאד לכושר הפיתוי של המיתוס, לקסם שמהלכת האסתטיקה הנקרופילית על הקליינטים שלה, ולכן הוא שותף גם לחרדה הגדולה מן היופי שאותה מביעה רביקוביץ'.
אך כיצד קורה הדבר? הצלם מכוון את "הפונקטום" שלו, את עינית המצלמה, את המחט הדוקרת של הכאב, 5 אל היסטוריות שונות בתולדות הצילום או בתולדות האמנות, שמאפשרות לו להתרחק קמעה מן הכאב הישיר, וכך להפוך את הייאוש לסנסציוני יותר, לנוח יותר (למשל, סדרת הצילומים "הצצות"). האמן מכוון אפוא את נשק העינית אל שכבות הסלע השונות, המספרות את סיפורן האילם של החורבות הרומנטיות, שאילו יכלו לדבר היו מעידות על הדם הפולחני שנשפך בהן כדי לכבוש, ואחר כך לכבוש מחדש, את המבצרים המתפוררים העוברים מיד ליד במהלך ההיסטוריה.
ציקי אייזנברג, הצצה 23 (צוק 1), הזרקת דיו על נייר ארכיבי, 40X53 ס"מ, 2021
ההיסטוריה כולה, לא רק קרב חיטין, ניבטת אלינו עכשיו כמרשם הפשעים, השגעונות והמזל הרע של האנושות. 6 היא רצופה בני אדם שהקריבו את עצמם למען הגשמתן של אוטופיות משיחיות: אוטופיה נוצרית בדמותם של נושאי הצלב, אוטופיה משיחית יהודית, אוטופיה איסלמיסטית של ההווה, כל אוטופיה היא טוטאלית וטרוריסטית מטבעה, עיניה עצומות לרווחה משום שהיא מאמינה בצדקתה.
המצלמה של אייזנברג מתעכבת כך על השפות ההיסטוריות השונות שבהן דובר המוות אל נתיניו. היא חושפת את השיטות שבאמצעותן הוא מפתה אותם להתקרב אליו ולשתף עמו פעולה. תפקידה לחשוף את התחבולה המטאפיזית שבגינה מוכנים אנשים למות: זו ההבטחה החגיגית הניתנת להם, ולפיה קורבנות אדם הם הביטוי העילאי של רוח האדם. פעם הקריבו קורבנות למולך, כעת מקריבים קורבנות ללאום או לדת. וקיימת ידיעה נוספת, וגם אותה מגלה האמן למי שמוכן להתבונן: תרבות ההמונים מנכסת לעצמה את הרטוריקה של המוות והופכת אותו למוצר צריכה פרסומי, כמו למשל בצילומי התאונות הסנסציוניים ובצילומי הכיסא החשמלי של אנדי וורהול.
ציקי אייזנברג, מראה הצבה
בדרך זו הופך המוות לבריקולאז' של חומרים זמינים מן היומיום שאותם מתקין האמן מחדש בדרך מאולתרת, זה לצד זה. המוות מוחדר כעת אל המסלול המסחרי/פתייני והופך לקיטש יפיפה ובלתי מזיק, דימוי של כאב נעים, "אסתטי". שתי עבודות, "מלוכה 1" ו"מלוכה 2", העומדות זו כנגד זו, מדגימות זאת היטב: בעבודה הראשונה אנו רואים תצלום של שריון חזה אבירי שנחתך מתוך צילום והוצב כנגזרת נייר על קלקר צבוע באדום שמדמה חתיכת בשר. האמן מפגיש בין הצילום המוגדל של השריון ובין תלת הממדיות של הבשר, הלב המדמם. מה שמדהים כאן הוא תיאורה של האלימות (מגן תקוע בבשר) כרגע מלכותי, מרומם נפש, אולי אף מקודש.
העבודה המקבילה, "מלוכה 2", היא הנגטיב של התצלום הראשון. אנו רואים שוב את השריון, אבל הפעם את צלליתו השחורה, המדגישה אבל ושקיעה. השקיעה האפלה, המעוטרת אדום ירוק, יוצרת תחושה של מגזין כרומו, אולי פרסומת אפשרית לאתר נופש (שקיעה) או ליין איכותי, אך איפה המוות?
באותו הקיר, ליד "מלכות 2", מוצגת העבודה "המעגל": תצלום של כפפת ענק העומדת בחלל ונמצאת בטווח שבין הדו ממד לתלת ממד. התצלום, המוגדל לממדים גרוטסקיים, משעתק "פריט" מתוך קרבות השריון של קרני חיטין. אצבעה של כפפת הברזל הענקית ננעצת בספר פתוח משנות ה־70 בהוצאת משרד הבטחון, שם מופיעים איורים של ראשי חץ עשויים אבני צור מהתקופה הפרהיסטורית. חץ האלימות השלוח מן העבר הפרהיסטורי פוגש את האלימות של כפפת השריון מן המאה ה־15. המעגל נסגר.
ציקי אייזנברג, אפוקליפסה 1, גרפיט ודיו על נייר, 15X21ס"מ, 2024
בשלב זה כבר מתחדדת לנו האסטרטגיה האמנותית: יצירת סדרת אובייקטים מצולמים, משועתקים או מצורפים כקולאז', הלקוחים מתפאורת המוות המלכותית של קרב חיטין ומכל התפאורות "האסתטיות" הנוראיות שיבואו אחריו. האסתטיזציה של המוות,7 שלכאורה מונעת מן המתבונן מבט ביקורתי בסוגיית אלימותו של המיתוס, יוצרת אפקט בומרנג אירוני, שהצופה מוזמן לתת עליו את דעתו.
תוצאת המהלך פורשת את החזון המצמרר של ההיסטוריה כאוסף של גולגלות מוזיאליות המוצגות לראווה. שם העבודה המדוברת הוא "סזאן", והיא מאזכרת את ציור הגולגולת של פול סזאן. אייזנברג יוצר אוסף משוכפל של גולגולת זוהרות שמורכבות למעשה מגולגולת אחת, המצולמת מזוויות שונות. לנגד עינינו נוצרת מעין כרזת פרסומת אלגנטית למוות, כאילו מדובר היה באוסף מוזיאלי המוצג בתוך תיבת סיבכרום שקופה, המוארת מבפנים בניאון ומוצבת בתחנת אוטובוס: מוות לכל פועל. עוד חוזר הניגון. המוות מוצג באופן הכי אטרקטיבי, הכי מסחרי שלו, מבליט כל העת את נוכחותו בתרבות, למשל בגולגולת הנחפרת מן הקבר של יוריק, ליצן החצר המקברי שיצר שייקספיר במחזהו "המלט". 8 עכשיו אנו נזכרים בדמותו הליצנית של סלאח א־דין בשירה של רביקוביץ: גם סלאח א־דין הוא כאילו ליצן גרוטסקי בלתי מזיק.
ציקי אייזנברג, "שער הגיא" הצבה צילומית, 180X240X3ס"מ, 2024
בית הקברות האסתטי להפליא של סזאן מרחיב את היריעה האוניברסלית של המוות, אך העבודה "שער הגיא" מחזירה אותנו אל המציאות הישראלית. מדובר בתצלום בשחור־לבן המשחזר שכבות סלע שצולמו ביער אשתאול שליד שער הגיא, והן נראות כמעין מזבח פולחני כנעני. בקלות ניתן לדמיין את הקורבנות האנושיים שהוקרבו עליו. ליד המזבח מופיעה עבודה נוספת, "דיורמה 1 המתנה", עבודה שכאילו נלקחה מתוך שפה אמנותית שונה: לפתע צץ לו משום מקום עיט ענק שצולם במקום אחר, מוזיאון הטבע. העיט המקורי נתון בתוך דיורמה שמדמה בתלת ממד את צפור הטרף בקנה המידה של סביבתה הטבעית. אייזנברג מצלם מחדש את הציפור, מפקיע אותה מן הסביבה המלאכותית הקודמת שלה, יוצר ממנה דימוי מגזיני מבריק שכאילו נלקח מתוך ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", ואחר כך כורך את תמונת העיט עם תמונת המזבח הקורבני ויוצר מהן מונטאז' קולנועי המרחיק את הצופה מן הכאב הישיר הגלום בצמד המילים "שער הגיא".
לבסוף, כשאנו פוסעים החוצה ועוזבים את "השיעור בהיסטוריה", אנו נותרים תקועים עם החרדה, עם התסכול הנורא לנוכח כוח המשיכה של המוות והקסם האפל שמהלכים עלינו מיתוסים קורבניים. כאז כן עתה, איש אינו מצליח להימלט מהם. כל שנותר לעשות הוא להודות בקיומה של אחיזת העיניים האסתטית, זו שיוצרת את "הכישוף" הזה, ולהתנגד. זהו בדיוק תפקידה של האמנות.
*
ד"ר דוד גורביץ' הוא חוקר תרבות ותקשורת, מחבר הספר:" פוסטמודרניזם, ספרות ותרבות בסוף המאה ה־20", ו"האנציקלופדיה של הרעיונות"( עם ד"ר דן ערב). ספרו האחרון הוא "אמריקה של קפקא".
*
שיח גלריה: בראנץ' בחיטין
יום שבת, 7.6.25, 11:00
לפרטים נוספים לחצו כאן.
*
חיטין / ציקי אייזנברג
אוצרות: הדסה כהן
סדנאות האמנים, ירושלים
נעילה: 20.6.25
