מסה

  • גליאנה

    "המלים האלו, גליה, בוגדות בבדיחה פרטית בחייך? בנעיצת המבט בשמש? בהתרסה הלשונית (בילבי חורצת לשון)? אני מבקשת לראותן כחוט מתוח בין העוגנים שהותרת, בעוד כתמים עיוורים רבים ממשיכים לרחף על פני המים"

  • דף הנייר שישרוף את חוות השרתים

    "אם רובוטים ממשלתיים יודעים מה צילמתם בסמרטפון עוד לפני ששיתפתם, אולי עדיף שאת התמונות הרגישות תצלמו במצלמה מטומטמת, נטולת חיבור לרשת. ואם סוכני חרש יושבים לכם על הפיד ומחכים שתגידו משהו שאסור לומר, אולי עדיף לשלוף טוש, נייר ומספריים ולסור למכונת הצילום הקרובה"

  • מחשבות על גאולה שלא תבוא

    "בסופו של דבר, 'הטרילוגיה', 'התופת' ו'סימון הקדושה', על מורכבויותיהן הקולנועיות, המטפוריות והנרטיביות, מציעות ראייה שטחית ביחס להיווצרות של קבוצה או מימוש חזון. העבודות אינן הסבר לשאלה מדוע גאולה אינה יכולה להתרחש, אלא מדוע הגאולה כפי שקבוצות סקפטיות תופסות אותה אינה יכולה להתרחש". מור כהן בעקבות עבודותיה של יעל ברתנא

  • כיסופים אל האבוד זה מכבר

    יונתן הירשפלד מהרהר על האמנות הפלסטית, השירה, הספרות, הפילוסופיה והפוליטיקה במרחב הדובר גרמנית של לפני המאה ה-20, ותוהה אם יש בכל אלה יסודות שניתן לאתרם בראיית העולם הנאצית

  • המוזיאון שאיננו

    "ב'קופסה במזוודה' יוצר דושאן מוזיאון נטול קירות, ללא מיקום בטוח, חסר יצירות אמנות 'אותנטיות', משמע – מוזיאון עם אחיזה רופפת ביותר במוזיאוניוּת. הוא אינו מאושש את המוזיאון וגם אינו מחריב אותו; הוא מכפיף את הרעיון, את הכללים ואת המוסכמות התפעוליות של המוזיאון לסדרה של שאלות ולחצים". מאמרה המכונן של אלנה פיליפוביץ' בתרגומן של גליה יהב ויוענה גונן

  • גבירה באבוקה

    ״האור בממשי שמחוץ למצלמה עוטף את דפנות הארכיון, מאיים לשרוף זיכרון ללא אבחנה. הגבירה נכנסת בלשכה אפלה וקושרת קשר-אורות בחמת חרירים״. נטעלי שלוסר במסה על עבודותיה של מאיה ז״ק

  • נעמי אביב, אוצרת עצמאית

    "'אין סיבה לעשות אמנות אלא כדי להביע עמדת התנגדות', אמרה לתלמידות האוצרות הצעירות שישבו מולה. 'אם אתה לא מתנגד לכלום, אז למה לך לעשות אמנות? אם אתה עושה אמנות – אתה מורד, אתה מוחה, אתה לפחות מביע מחאה. אחרת – למה לעשות את זה בכלל?'". טלי תמיר על יסוד ההתנגדות בכתיבתה ובמחשבתה של נעמי אביב, במלאת 3 שנים למותה

  • איש עומד מאחורי אשה יושבת – סיפור על ציור

    "הרב-משמעיות העמוקה שדגה שקד עליה כמפעל חיים נועדה לפרק את מבני המיון הגסים מבפנים, לאתגר ערכים חברתיים ומוסכמות ציוריות ומורליסטיות". גליה יהב יוצאת למסע בעקבות "תפנים (האונס)", יצירתו האניגמטית של אדגר דגה מ-1868

  • הסובייט המתקשר – הפסיכו-גיאופוליטיקה של המלחמה הקרה

    "לאף שחקן בגיאו-פוליטיקה הפסיכולוגית לא היתה משמעות רגשית כמו זו של ארצות-הברית וברית-המועצות. במובן היונגיאני, שני המבנים הללו מייצגים דיאלקטיקה אמהית/אבהית, כאשר הבריתות הצבאיות שהם הולידו מייצגות 'חמולות' משפחתיות מתחרות".

  • ליקוט סמרטוטים

    ״השיירים מתעלים מעל שפע הפסולת והצרכנות של המאה ה-20 ומעל הנטיה הא-חומרית של אלה במאה ה-21. הם מייצגים עמידות והתנגדות, מסרבים להתמיין לקטגוריות של פסולת או של חוסר-תכלית ומפגינים קיום עצמאי״. קירסטי בל ממגזין ״פריז״ שואלת מדוע זכתה הבְּזוּת לתפוצה מחודשת באמנות

  • שני תלמידי חכמים אמנים בעירנו

    "מה בין הוצאת שם רע חמורה לאמן, בהיחבא ובחדרי חדרים, שיש בה זריעת הרס וחורבן, לבין ביקורת אמנות לגיטימית, גלויה ומכבדת?". אלברט סוויסה על הציירים שמעון פינטו ושי אזולאי

  • אסתטיקה מעל תוכן: אידיאולוגיית האגו הגברי

    "איך ייתכן שהכותרת 'אמנות' מעניקה לגיטימציה לפנטזיות אונס ולייצוגים סקסיסטיים של גברים נורמטיביים ופריבילגיים?". טיה הנאור על סקסיזם כאידיאולוגיה באמנות ישראלית עכשווית.

  • אורי ליפשיץ: תופר את ההוויה לזמן

    "הציורים האחרונים של ליפשיץ הם משום גאולה. משום גאולה, ולא על אודות גאולה. גאולה נואשת, כמובן, מובסת, אבודה מראש, גאולת עניים, ובכל זאת גאולה". יונתן הירשפלד על ציוריו האחרונים של אורי ליפשיץ.

  • "העולם נמצא. אין טעם לחזור עליו שנית"

    ״ברבים מהתצלומים הזמן הארכיאולוגי ואפילו זה הגיאולוגי נראים בני זמננו הרבה יותר מאשר הזמנים ההיסטורי והאקטואלי, הנראים לא אחת כגחמה חולפת. יכולתו של איצקוביץ לדחוס בתצלום אחד זמנים שונים משרה אווירה מתוחה, מאיימת־משהו. בגלל סמיכותם נראה כי בכל רגע ורגע מאיים כל אחד מהם לפרוץ אל הזמן האחר״. בועז נוימן על תצלומיו של גסטון צבי איצקוביץ, מתוך ספר מאמרים על אמנות שכתב ההיסטוריון המנוח.

  • הרצאה אופטימית

    "היצירתיות, שהיא תולדה של הרצון למידע, תמצא דרך כלשהי לעקוף את הצנזורה ותמצא גישה אל מה שחיוני. כל מה שמיושן יאבד את תוקפו לאור הכרה חדשה כלשהי, או לפחות לאור התקווה להכרה שכזו" .' הרצאה אופטימית' מ-1981 של האמן והקולנוען ניאו-אוונגרדי ההונגרי מיקלוש ארדלי.

  • בשורת התלקחות – סיפור של ציור

    "המסעות הגיאוגרפיים של 'השביתה' שזורים בגישות הפרשניות כלפי הציור. הוא עבר מהרפרודוקציות השמרניות של ה'הרפרס' לתהילת עולם, מרכישה על-ידי האליטה של מיניאפוליס לאלמוניות המרתף, מגילוי-מחדש על-ידי רדיקלים בארה"ב לקליטה מאוחרת בגרמניה". גליה יהב בעקבות "השביתה", ציורו של רוברט קוהלר.

  • זמן מלחמה

    "או אז קמים ובאים שמות הציורים. 'מלאך', קורא אהרון למברשת הפידור הצלובה שלו. 'שושנה והזקנים' לציור אחר. 'תחת תאנתו'. 'טפיל'. 'חוט העירוב'. שם אחר שם הם מפקיעים את הציורים מחיוכם התמים, החף ממסר, המסור למכחול, לאור, לחגיגת הגילוי האינטימית". על תערוכתו של ארז אהרון, "חוט העירוב", בגלריית גורדון 2, תל-אביב

  • תיאוריית המימד הרביעי של פילקו

    "לכל אוטופיה היתכנות טכנית, ועל כן אוטופיה הינה נחלת העבר". תרגום מסתו החשובה והמשפיעה של האמן הניאו-אוונגרדי הסלובקי סטאנו פילקו והמלצה על "הילדים רוצים קומוניזם" במובי – מוזיאוני בת-ים

  • צלקתו של קופפרמן

    "זהו ציור פולמוסי בהווייתו, ציור של פעולות, שבירות ותגובות נגד, ציור שכל סיכום שלו רגעי – סיכום לשעתו – מהלך ציורי שנוי במחלוקת מרגע הפצעתו, ולפיכך כזה שיהיה נתון לעד בין-לבין". יונתן אמיר מושך חוטים בין הצייר משה קופפרמן להוגה הצרפתי ז'אק דרידה.

  • מבעד לדיוק הפנימי

    "המאבק של אלי שמיר להפריד את השפה מהעולם הוא מאבקו של האמן לעמוד על הזכות של עולמות נכחדים המצויים מחוץ לשפה לבוא לידי שיקום ואמירה בעולם". אלי ברודרמן על מסע הכישלון הקיומי לעבר העולם בפילוסופיית היצירה וההוראה של אלי שמיר.