מאסטר באמנות ובחיים עצמם

״כשפסח האיש נכח באירוע כללי או בפרפורמנס קונקרטי או בתערוכה כלשהי, מיד ניצנצה איזושהי אוירה חגיגית של האמנות, והיצירות והפעולות מסביב קיבלו איזושהי הפניה כמעט פיזית של התענגות מאמנות, שנבעה מאישיותו״. אלברט סוויסה נפרד מפסח סלבוסקי, במלאת 30 למותו

מקבל אני בזה את רשות הדיבור לומר כמה דברים על פסח סלבוסקי היקר. משום שהתבקשתי ומרגע שהתבקשתי רואה אני את עצמי כמחוייב בחוב שפסח תבע ממני תמיד, ולא היה תמיד סיפק ויכולת בידי להשיב לו את החוב שאני חייב לו בחוב עולם שלא ניתן לפרשו ולא ניתן להשיבו במלואו לעולםאין לי שום יתרון בזה על אף אדם שהכיר את פסח. להפך. רבים וטובים הם שהכירו אותו הרבה יותר טוב ממניוהם לבטח עוד יכתבו רבות עליואז בחייו לפעמים הייתי נמנע והוא לא היה מקפיד עמיאבל עתה רואה אני את עצמי עומד בפני ה"ללא תשובהשלו ואיני מעז לסרבכך היה כשלאחר עשרות שנות היכרות וחברות שבהם לא נאמרה ביננו מילה על כך שמעולם לא כתבתי עליו דברפסח פנה אלי לפתע ובקש שאכתוב משהו לתערוכה החדשה שלו בגלריה גבעון. אמרתי: ״תחשוב פעמיים פסחבקשה שלך היא גזירהולי אין באמת מה להוסיף על מה שנכתב עליך״. ״אם כך״אמר פסח, ״אני לא גוזר, אני מתחנןהברכה אחת לך אביברכני גםאניאבי״ושנינו נקרענו מצחוקושנינו ידענו למה.

כך היה כשבועיים וחצי לפני לכתו בדרך כל בשרבשעת ערב ערפילית וספוגת רסיסי מים של חורף ירושלמי שהתאחר מאוד בנשףפסח סלבוסקי שכב בחדר בבית החולים הצרפתי שמול חומות העיר העתיקהבתוך עירום מתפורר שאותו היה מתאר וחוקר בפרוטרוט ובקול רםתוהה ומהרהר בומעיר עליו הערות כאילו היה זה ציור שלא נתן לו מנוחכפי שנהג לעשות בסטודיו שלו משעה שנואש מלקבל מענה מבן שיחו שעמד שם לצידומביט בציור שלו וממלא פיו מים. אלא שעתה את הציור העז הזה שתיאר וחקר הוא תיאר מבפנים. הוא עצמו היה הציור. הוא היה האירוע שלו עצמו, הסמוי מעיני הבשר שלו, שמזה זמן איבדו את מאורןאבל קולו היה נמשך רך וצלוליציבקולחמתוןממפה את החללשואל בתוך כך לשלומו של האורח ומבקש ממנו להתכבד בדבר מהמספר על שכנו לחדרחוקר בעל שם עולמי לספרות רוסית שנמצא בשלב סופי של מחלת האלצהיימר שלופניו היו רגועיםקורנים בתום שלא מהעולם הזההם היו יפים במיוחד עד כדי כך שלא יכולתי להתאפק וציינתי זאת בפניו,

"אתה יודעפסחמחילה אם אני נשמע אירוניאבל אתה נראה טובאתה נראה יפה במיוחד".

פסח עשה הפסקה מטעימה בטרם שאל: "כןאבל האם עכשיו כשאני שוכב לי פה והסרטן אוכל אותיהאם אני נחשב עדיין לאמן?”

פסח סלבוסקי, "זה החלום השלישי שאני זוכר", באדיבות גלריה גבעון

צחקנו על כך גם הפעםאבל השאלה הייתה רציניתונימת הפרדוקס והאירוניה של מומחה לספרות רוסית החולה באלצהיימר ריחפה באוויר. עד מהרה התמלא החדר בשדים ורוחותאולי מלאכיםשכן תוך כדי דבורו הקולח על השאלה שנשאלה תנועות ראשו העלו על הדעת שבה בעת היה הוא קשוב להוויות שאני איני רואה, והוא מפנה אליהם בדיבורו. ממש כפי שאירע תמיד בשיחתנו על אחד הציורים בסטודיו שלו.

השאלה הייתה רצינית וכל מי שהכיר מעט את פסח ידע שלושה דברים. האחד שפסח הוא אכן אמן בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בכל עניין ובכל מקום וזמןשהוא הקרין מיד את היותו מאסטר ומורה באופן טבעיואת סקרנותו ותשוקתו לדעת באמת ובתמים את דעתו של בן שיחו.
משבוששה תשובתי לבוא הוא אמר: ״אני זוכר שפעם אמרת לי שאין אדם מתבגר עד שהוא לא הופך להיות אב לאביוומזה אני למד שאין תלמיד למד מספיק עד שהוא לא הופך להיות רב לרבו״.

"אז במקרה הזההשבתי "איני יודע מי כאן נכשלהתלמיד או הרבאבל פסח בוודאי שאתה אמן גם עכשיושהרי אתה "רב"-אמןכמו "רבמחנך", אבל אין בפי תשובה חכמה יותר לתת לך".

"טובאמר פסח בהשלמה מחויכת. "אם ככהכמו שאתה נוהג לומרעוד לא יצאנו מהגן". ושוב צחקנו.

שלושה ימים לפני לכתוכשהתקשרתי לברר אם אפשר לבוא לבקר אותוהוא היה שרוי בקוצר נשימה חמור ביותראבל בכל זאת לקח את הזמן לומר לי את הדברים הבאים במתינות. "אלברטאישית אני סבור שיש לי את כל הזמן שבעולם לשוחח אתך, אבל עכשיו הרי אין לי אוויר לנשימה באמתשזה בעצם אין לי זמן… פרדוקסהאוויר החליף את הזמן".

אמר ולא יסףולאחר מחוות קבלת הזולת שהייתה נר לרגליו אפילו ברגעים הכי קשיםבימים שנותרו נפנה פסח ככל הנראה אל "חווית ההתמזגות” הגמורהאליה חתר תמיד בציור שלו, אל ה"היותך מוחזק בנשימה של אלוהיםשלו.

המפגש הבא עם פסח היה אם כן בגבעת שאוללא פחות ולא יותר, בעיצומו של חג פסח קריר וגשוםכאילו הפסח עצמו יצא מגידרו ובכה על פסחעל זה שבכל זאת פסח עליו המלאך לפחות פעמיים בחייוגם אם לא בלי לתבוע מחיר כבד. אבל עתה על אף מאות מלמדי הזכות שבאו לסנגר עליו בדרכו המסתיימת כאן (אך בשום אופן לא האחרונה)לא יכול היה המלאך/פסח לפסוח עודולכן בכה גם הוא עליוכאילו הצר עם עצמו על היותו חג בזמן שהוא אבלוהכל כדת וכדיןקבורה יהודית לעילאבין שאר מתי ציון המצופפים כבר ברביקומות ואף במערות קבורה מודרניות תתקרקעיות מהגדולות שנבנו אי פעם בהיסטוריהכפי שאמרה נעמי בריקמן אשתו בהספדהפסח לא ביקש לעצמו קבורה פריווילגיתניואייג'יתבנוף הכפרי הפתוח של איזה קיבוץאלא צידד בקבורה מסורתית בקרב שאר עמך ישראל הפשוטים בתכליתכאחד העםעם טהרת הגוףקדיש יתומיםצידוק הדין ושיתוף הרבים בכיסוי העפר כנהוגכמובןכראוי למאסטר באמנות ובחייםעל אף עיצומו של חג הפסחהאנשים שבאו ללוות אותו היו רבים מאודאבל בכל זאת הייתה תחושה שלמגוון כזה של קהל מלווים יכול היה לזכות רק מי שהביא את האמנות להיות גם המאסטר בחיים ממש באשר הםולא רק באמנות.

באדיבות גלריה גבעון

בזמן ההספדים והשיחות בין המלווים כולנו מכירים את הבלבול שבפניה המכוונת או מוסחת הדעת אל המת פעם בפניית הווה נוכח ובפעם בגוף שלישי עבראלה מסימניו הבולטים של זמן הביניים המיוחד והמשותף לקרובים ולמת המונח לפניהםבכל זאתמלבד ביחסים אישיים לחלוטין של הקרובים עם מתם הקרובזהו הזמן האחרון שבו מקובל על הציבור לפנות אל המת כנוכחואולם יש מתים שה"ללא תשובהשל אישיותם המיוחדת משפיעה על הדובר עוד זמן רב לאחר שהמת נקברכך התכוונתי בתחילה לכתוב את דברי כאן כפניה אל פסח כנוכחכאילו פסח עומד ומקשיב כדרכו בקשב רב לנאמרכשם שהיה נוהג לעשות בפני ציוריוהרי אין תחליף לדבר הזהאבל מה שהכריע בעניין היה מנהג הקברנים לעשות את המחווה האנושית והנוגעת ללב ביותר שאני מכיר כלפי המת לאחר שנקבר, והיא לבקש ממנו מחילה אם הםהקברנים והקהל שמסביב פגעו בו באיזושהי צורה בטיפול בגופו לפני הקבורההפניה אל המת נעשית בגוף ראשון ובציון שם המת ושמות אביו ואמו בפני הציבור כולוכרגע אחרון וסופי שבו המת נחשב כנוכח, והיא מסתיימת בחותם הפרידה הסופית לאלתר: "לך בשלוםותנוח על משכבך בשלוםותעמוד לגורלך לקץ הימים". בקשת מחילה זו נאמרת לאחר צידוק הדין. זה הזכיר לי את אחד מהציורים הקריפטיים (או שיש בהם גם פן אפוקריפישל פסח, "אנשים בחזית" 1993, שעליו כיתוב שהוא בעצם צידוק הדין משלו. “פסח סלבוסקיאני מאוד מעריך את ריבונו של העולםתמיד דואג שאפיק את הלקחוהוא לא חוסך באמצעים". הכיתוב כולוובפרט הקדמת שמו של פסח לנאמר, עשה עלי רושם של חיקוי של פורמט האמרות של המשנה והתלמודשאליהן התייחס פסח לא אחת ובמפורש בציור ובדרך החשיבה שלוהבנתי את זה כעמדתו של פסחאם אין לך סיבה אל תשנה דבר מן המנהגועל כן הפניה מעתה אל "הללא תשובה" של פסח תהיה, אם כן, כמנהג, דיבור זהיר מאוד שהוא חסד של אמת.

יהדות, רוחניות, ואלוהים

כמו עבור רבים וטוביםגם עבורי היה פסח סלבוסקי אחד המורים החשובים לאמנות בפרט ולחשיבה בכלל. הוא היה בפשטות מורי ורביפגשתי אותו אפשהו בתחילת ההיקלעות המקרית לחלוטין שלי לכתיבה על אמנות (באמנות עצמה הייתי ממילא מאז ומתמיד), שכן כמעט לא היה אפשר לבקר בתערוכות או באירועי אמנות למיניהם בלי להיתקל בו. נדמה לי שיש מעט אמנים שהיו יכולים להתחרות בזה בפסח. הוא ראה כמעט כל תערוכה שהוצגה בירושליםוסדר חייו השגרתי היה עמוס באין ספור נסיעות לתערוכות ואירועים של אמנות ואמנים בכל רחבי הארץבין שהשתתף בהם ובין שרק כיבד אותם בנוכחותופסח זיהה מיד את המבוכה שלי ואת הניסוי והטעייה שבה התנהלתי אז בכתיבתי על אמנות, אך מעולם לא תקף אותההוא היה סוקראט או לחליפין תלמודיסט ומתפלפל מובהקשניהל תמיד את שיחתו מתוך אחריות כנה ופתיחות גדולהעם הזמן התוודעתי למרחב הגדול והעשיר של הידע ולעומק החשיבה שלו, שהתבססה על מציאת איזון ושליטה בחומר הנדון, ועל הצבעה על ניואנסים של טיעון, יותר מאשר על גילויים מבריקים או מהממים את הדעתהוא עבד על חלחול יותר מאשר על ביקועעל שותפות במחלוקת יותר מאשר צידוד במחנות או אנטגוניזםעם הזמן ראיתי בו כמעין אמורא שעלה מבבל לירושלים דיקאולא רק ל"ישראל". פסח אהב את הדימוי הזה שהענקתי לו והיה משתעשע בו בכל מיני היבטים שהצעתי לוולא תמיד הסכים אתי על המחלוקת או ההבדלים בין ירושלים לתלאביבהמפגשים איתואפילו הפתאומיים בקרן רחוב ירושלמי או בטבורו של השוק ההומהלבשו מיד וללא כל תווך או גינונים מיותרים את המידיות הזאת של ה"פסוק לי פסוקך!" או של “What is it in your mind”. של ההכרה ההדדית בהתבוננות שכבר נלאה מהכיל ועתה היא מחפשת וגם מובטחת לה פורקןוכך היינו שוקעים תכף ומיד באיזו סוגיה באותה מהירות שבה נפרדנו לדרכנואו שהוא היה מציע לי להתלוות אליו כברת דרך כדי "להרהר ב'זהעוד קצת", או שלעתים הייתה זו סעודה משותפת בסטודיו שלו או ב"זיגמונדשלי.

באדיבות גלריה גבעון

על תלמיד חכם גדול נהוג לומר שכמוהו כספר תורה מהלך. ירושלמים מכירים את הדימוי הזה מיד ראשונה ברחובותיה של ירושלים. כך בעיני היה פסח תמיד, A piece of art מהלך, האמן בכל רמ"ח אבריופיסה של אמנות שהילכה ללא לאות ברחובותיה של ירושליםריחפה במלבושיה הייחודיים, הדנדיים, וחרתה את דמותה בהם. הופיעה תמיד לנגדך כמעין אות, תרתי משמעבאות אלבטח שכה דבק בה וראה בה כמסמלת אותוהיהודי באות א', ואת כל ציורואת ה“האמנות באות א'!” איזה ביטוי מדהים שתובע מאתנו לדרוש כל קוץ וקוץ של יוד שבוקשה לי מאוד להשתחרר מהצער על איבוד העונג הזהעל הרגעים שלא ישובו עוד, שבהם הייתי מזהה את פסח בקצה הרחובובעודי פוסע שש לקראתו הייתי מהרהר, מעניין איזה דבר תורה הוא ירביץ בי הפעםאחוות המפגשהמעמדהעיתוי והמקוםהלאן תלך ומאין תבואוהפסיעה ביחדהחלפת הספרים של סופרים והוגים ובדיקת טעמים ונטיות. ה"קחתקרא את זה ואחר כך נדבר". ובחטאי המרוביםקרה גם שזיהיתי אותו מהלך לבדו ברחוב ושמרתי לעצמי את ההנאה שהייתה לי בלהביט בו כך בפשטות עד שנעלם בעיקול הרחובממלמל לעצמי או לוחש למי שנלווה אלי, "תביטחתיכת אמנות מהלכת ברחוב!".

פעם אחת תפסתי אותו על חם רובץ לו באיזה שדה בסביבת שכונת אבו-טור שעל גבול ירושלים, וניגשתי אליו והתיישבתי חרש לצידו. הוא היה במצב רוח מיוחד כי לא אמר דבר כשראה אותי. אולי היה שקוע באיזושהי מדיטציה בדרכו שלו. לאחר כמה דקות, משחשתי באות כלשהי, הצבעתי על חוט עירוב-שבת שנמשך באופן כמעט לא מורגש מעמוד לעמוד לפנינו,ושאלתי את פסח:

"מה דעתך על זה?”

"זה?” ענה פסח "זו אמנות קונצפטואלית טהורהלעילאעתיקה!”

"והמואזין?” שאלתי.

"המואזין גםאבל זה גם קצת משהו אחר”.

"אבל שניהם קוראים לאלוהים?!”

"אמנם כן", אמר פסח "אבל הקול האומר, הקורא והמתנגן שונה מאוד מהסימן השותקהעירוב הוא קוד פנימי פנטסטיחתיכת פלפולאלה קריאות שונות לאלוהים".

"כלומר?”

"תראהאמנם העירוב של שבת גם הוא טריטוריאלי כמו המואזיןאבל הוא סימן סמוי שפונה רק למי שמעוניין בואתה לא חייב 'להאזיןלובגלל ההיסטוריה המידית שלנו יוצא כאילו שהמואזין הוא יותר פונדמנטליסטי ופחות קונצפטואליסמליאבל למעשה זה אולי לא כך”.

אז העירוב זה כמו הקונצפטואליזם בציור שלך”.

"בהחלט כןאבל אולי כמו בכל ציורכי תחשובאיזו מן טריטוריה זו 'תחום שבת'? זה גם ממשי וגם מופשט לחלוטיןכי איזה שימוש אתה יכול לעשות עם הטריטוריה הזאתלשמור שבת. אבל השבת לא נמצאת בשום מקוםהיא נמצאת בתחום המעשים שאתה עושה ובצאת השבת היא נעלמת לגמריאז הוא שם בתוך הציורמי שרוצה ושייך רואה אותוומי שלא אז עדיין הוא סתם מטייל בשדה של הציור כמו שאנחנו מטיילים לנו כאןאין עם זה בעיה”.

"אז במקרה הזה אבו-טור לא כלולים בתחום שבת, לא כלולים בכלל בקונצפט של העירוב".

"לא? אמממ, אבל יש להם מואזין, מה צריך יותר?”

"ציור שהוא מואזין, שהוא הקונצפט של המואזין אפשרי

"למה שלא תנסה בעצמך

״אז עירוב לזה ומואזין לזה, זה טוב או רע?״

זה לא טוב ולא רעהרי כידוע לך הלכות עירוב לא נקבעו במשא ומתן עם הפלסטינים…”

וכך זה היה נמשךונמשךהופסחכמה שאתגעגע אליך!

כפי שניתן להבין כבר בדברי אלה כוונתי הייתה להתייחס לפסח שתמיד נגלה לי כיהודיאו ליתר דיוק ובדרכו של פסחגם יהודי ולא רק ישראלירבים נצרכו שוב ושוב לעובדה עיקרית, תמוהה לכאורהבחייו של פסח. עובדה משמעותית שעמדה ביסוד רוב הפרשנויות ליצירתוהעקירה שלו כאמן מלב קודש הקודשים של האמנות העולמית של אזמניויורק של שנות השישים והשבעיםאל אחת הפריפריות המרוחקות ביותר של עולם האמנות של אזאל הפרובינציה הישראליתואני מדגיש "כאמן", שכן עקירת יהודים אמריקאים ככאלה לישראל קשורה בתמיהה ישראלית אחרת וידועהנוספת במקרה של פסחהשימוש בעובדה זו לא נכפתה על פסח באופן חד צדדי. הוא עצמו התייחס אליההזין אותה הפך ודייק בה דיוקים שרק הגבירו את המבוכהלדעתי בעיניו התשובה לשאלה לא הייתה אחת ואפריוריתוהוא שמר לעצמו את הזכות לחשוב אותה ולטעון אותה בעצמו שוב ושוב במשמעויות שהלכו והצטברו והתגלו עם הזמןפסח לא תבע מיצירתו דבר שלא תבע קודם לכן מהחיים עצמםולהפךובעצם היצירה הייתה צריכה להיות בקשר הדוק ועמוק עם החיים עצמםנמשכת מהם ומושכת אותם הלאהלחליפיןאבל לא מנותקת מהם או מתנשאת מעליהם.

לכןאת המעבר הזה מהאימפריה אל הפרובינציה היה צריך לדרוש ולפרששלא לדבר על כך ש"סלבוסקיאינו אלא מסע עתיק מאוד בין אימפריותשוקעות ועולותבדרך לפרובינציה הישראלית הייחודית הזאתפסח היה היהודי הפוסח אבל גם בה בעת הקולוניאליזה ולא הקולוניאליסטלפני כשלוש שנים הייתי עד לביטוי חריף מאוד לאי ההבנה הגדולה בייחודיות של תפיסת פסח את עצמו כהיפוך גמור לדמות הפריווילג מהמטרופולין העולמית הגדולה (ניויורק). היה זה ברגע שפנה אלי לראשונה לאחר שנים רבות של היכרות בבקשה שאכתוב לתערוכה של ציוריו בגלריה גבעון (כמוזכר לעיל). תביא לי את כל מה שנכתב עליך, בקשתי ממנוהוא מחה על כך אבל הביא לי כמה קטלוגים וכשנפגשנו הוא היה להוט מאוד לשמוע מה אני חושב ושאל במפורש האם הרגשתי במשהו. נפנפנתי בקטלוג התערוכה "NEVER DID ANYTHING HARD” (עוד אפוקריפה ידועה מאוד של פסח), באוצרותו של משה ניניו במוזיאון תלאביבואמרתי ״זה אחד הקטלוגים המוזרים אבל גם המרתקים שנעשו פהאבל הקטע הזה של מוטי עומרמה זה צריך להיותמעולם לא ראיתי את פסח רותח ומאדים מכעס כבאותו רגעכל הקלישאותכל הכפייתיותכל השמרנות של השיח האמנותי הישראלי של אז בקטע אחד לא ארוך של מוטי עומרעצם הנוהג המוזר הזה של הכאילו הכרח שאוצר ראשי שאינו האוצר בפועל יביע את עצמו בראש הקטלוג מזכיר את דברי הברכה הנודניקיים שראשי ערים מחדירים בכל חוברת תרבות או תשלום ארנונה שהעירייה מוציאה.

"תאר לך", זעם פסח, "שלושה ציורים של שלושה אמנים אמריקאים וחצי מהטקסט עליהם כדי להגיע לציור אחד של היהודי פסחאיזה מסכנים בארנט ניומן, ג'אספר ג'ונס ומונדריאןלפחות מוטי עומר כתב עליהם משהו בזכותי!”

ואולםבדיוק בהקשר הזהובאותו הקטלוגבא הטקסט הקריקטוריסטי של מוטי עומר על תיקונו בשיחות מרתקות ומאלפות שקיימו משה ניניו ואורי צייג עם פסח סלבוסקי, בהן מצליח פסח להעניק לנו מבט עומק על שאלות רבות הקשורות ביצירתו ובתפיסת עולמו. מומלץ מאוד לכל מי שמעוניין להיכנס מיד לנבכי המשנה האמנותית של פסח.

פסח סלבוסקי, "מי מפחד מאדום צהוב וכחול?", 1995, מתוך קטלוג התערוכה "Never did anyhting hard" בהוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות

אני מודע לכך שהשימוש בביטוי 'פסח היהודימזעזע את אמות הסיפים של האמנות הישראלית, שקיבלה אותו ברצון מסוייג וגם ניסתה בכל כוחה לסנן את היהודי שבו. אבל נראה לי שהאומץ והאלגנטיות שבה הציע פסח את עצמו לאמנות הישראלית לא התקבלה באותה מידה של אומץ ואלגנטיותנאמר באצילותשהוא הציעהתשובה השגורה של פסח לשאלת הגעתו לכאן הייתה בפשטות ש״כאמן לא היה לי דבר חדש להגיד להם״ (לאמריקאים). משמעוכפי שביטא זאת לעתים קרובות ובמפורששהוא בא לכאןלירושלים דייקאכדי להציע משהו נוסף ששווה מאוד להתעניין בומשהו שהגויים באמריקה לא יכלו לתפוס ושהישראלים בארץ ויתרו עליו ודחו אותו מרצוןהמאמץ לחרוג מהאמנות כביטוי עצמי או של העצמיהעלאה בקודש של כל סוגי החומרים הכלולים ביצירה כבמעין פולחן יומיומיהציור כהילינגכאיספלנית מנחמת על בשרה היגע והפצוע של המציאות. הציור כמתנהתרומה, מנחההכנסת אורחים. הציור כ"עירנות", כדאגה לדבר מה ופחות כחופשובעיקרהתפיסה המפורשת שלו את העשייה האמנותית כעשייה מוסרית ביסודה. לא רק במובן המודרני של אמנות פוליטיתאלא במובן הפנימי אונתולוגי של הציור בפרט. כל אלה ואחרים היו מושגים מהפכניים שפסח שאב ואימץ במפורש מן החינוך של התלמוד היהודי שקיבלמן הפלפול הדיסציפלינרי שלו.

פסח סלבוסקי כאמן יהודי אוניברסלי מזכיר לי מאוד את עמנואל לוינס כפילוסוף יהודי אוניברסלימעבר להדהוד המעניין ולדמיון המרתק בין המושגים שסלבוסקי מציע כדי לקיים את הציור כמקום של התגלות אינסופית דרך הפניה לזולת, לבין המושגים שלוינס מציע לפילוסופיה המערבית כמגן מפני מוות וקריסה פנימיתההתקבלות המסוננת היטב שלהם בישראל דומה מאוד בהרבה היבטים ומעניינת במובן החיוביכמאירה גם את האמנות והמחשבה בישראלולא במובן האנטגוניסטי או הבקורתיהמעניין הוא שבעוד לוינס הציע לפילוסופיה המערבית את אופציית האל המקראי בדרכו המיוחדת והפילוסופית במובהקסלבוסקי הציע את האל לפעולה הכמעט קדושה של הציוראת האל שבציורבדרכו הרוחנית המאוד ניואנסית ומורכבתכששניהם משתמשים בהמשגות דחויות של הטקסטים היהודיים מבלי להגשים אותם כדת או הלכהוכל זאת דרך הכרח אונטולוגי אחד ידוע ומשותף. כדי שהאימננטיות האנושית תשתחרר מהסגירות המחשבתית שלה ותגאל בטראנסצנדנטייש לפנות מקום במחשבה או בציור לאלוהמקום הזה יוכל להיפתח ולהתקיים אך ורק דרך הפניה אל הזולת.

פסח סלבוסקי, "For Lucio Fontana", 2009, באדיבות גלריה גבעון

ולבסוף חשוב לי להעלות היבט נוסףחשוב אבל חמקמקנמצא ונוכח אבל לא מוכרז, שקרן מדמותו הממשית של פסח בקרב שוחריו בירושלים: היותו מעין מדיוםמייסטרמנהיג בלתי מוכתר בעולם האמנות הירושלמיכשפסח האיש נכח באירוע כללי או בפרפורמנס קונקרטי או בתערוכה כלשהי, מיד ניצנצה איזושהי אוירה חגיגית של האמנות, והיצירות והפעולות מסביב קיבלו איזושהי הפניה כמעט פיזית של התענגות מאמנות, שנבעה מאישיותולצורך הבהרת הענייןכשאני חושב על דמותו של פסח איני יכול שלא לחשוב על דמותו הממשית והמיתולוגית של רפי לביא. שניהם היו שלומפרים שלא מהעולם הזהשניהם היו אמנים מובהקיםשניהם היו מורים מנהיגים בשני המוסדות החשובים ביותר ללימוד אמנותשניהם אהבו מוסיקה שהייתה חלק מחייהם ומהיצירה שלהםובעיקר שניהם היו מייסטרים בלתי מעורערים שידעו להתבטא היטב בתחומם ולא נזקקו לאף מתווך בינם לבין אמנותםמרגע שכתבת על אחד מהם היה עליך להיות דרוך לקולם הייחודי וליצירתם בטרם העזת להפליג במלאכת הפרשנותהציור המדוללהדיאגרמיהמופשט מן החומר ונטול המסגרת של לביא נתקל חזיתיתהייתי אומר מתנגש ממשבבשרבחומר הדחוס ובבטן המלאהובכתפיים החסונותהפיסולויותהמעוקמות והמסוקסותהעמוסות למכביר של הפארארגון (המסגרת), המוחץ והסימבולי למכביר שאין מפורש ממנו כאצל פסחההתמודדות עם ההשוואה הזו לעומקה יכולה לדעתי להרחיק לכת ולדובב עולמות רדומים באמנות הישראליתאני מקווה שימצא מי שירים את הכפפה הזאת.

פעם ישבנו בסטודיו של פסח בשקט והבטנו בציור שלוואז פסח אמר:

"טובאז אני אשאל את זה אחרתהאם אתה אוהב את הציור שלי?” (ולאמה אתה חושב על הציורשאלה שהייתי מתקשה להשיב עליה).

השאלה הייתה כנה ותמימה באופן בלתי רגילהשבתי כפי שמשיבים לאהובה וותיקה, “בוודאיפסח".

"מה אתה אוהב בו?”

הוא לא הירפהנאנחתי והתחלתי מונה לאט את המחשבות שעלו בראשי,

"את הבשר בעיקראת הציור מתחת לעוראו את זה שאתה מדביק את העור לבד ומתחיל לצייר את הגוף מבפנים החוצה. הציורים שלך הם בריות ללא עורשלא לדבר על הבריות המעוקמות הללוהן כל כך יפותאני רואה אותך כשייך למסורת ציירי הבשר הזולגרמברנטסוטיןבייקון…”

פסח שתק וחיכה.

"נוהרבה מאוד דברים יש בציור הזהאבל הרבה יותר שאלות… תראה פסחאיך כתב מיכאל סגן כהןזה ציור שטוב לחסות בצל קורתו. אתה תסלח ליאבל אני בא אליך לסטודיו כדי לנוח”.

"כן", אמר פסח בעוקצנות חביבה, "זאת לא אמנות מזרחית".

"אה זהלאברוך הלא. זאת לא אמנות מזרחיתזו לא אמנות מינוריתאתה עושה אומנות אולטרה מינוריתמז'ורית ועובד על כל העולם שאתה חריג".

ווי על דאבדין ולא שכיחין!

12 תגובות על מאסטר באמנות ובחיים עצמם

    כן, זה היה על\לפסח. אבל מודה שהתרגשתי מהכתיבה הכל כך לא שגרתית וצפויה במחוזותינו.
    איפה אתה מסתתר או שזו אני.
    תודה

    אלברט יקר, שוב ושוב נלמד ונחכים מהידע והחכמה הצבורים בך, אשרי פסח שזכה לחברות המאפשרת לנו , לזכות מחכמת השניים

    טקסט נפלא ומרגש.
    אני משתפת אותו בעמוד נפייסבוק שלי על מנת לחזור ולקרוא בו.

    אלברט!
    נדיר שאמירה על ה"מה" שהוא אמנות, נאמרת ב"איך" שהוא בפני עצמו מעשה אמן.
    הרחבת לרגע את קירות העולם, שנעשה לאחרונה כה צר, ונתת לפסח במילותיך תוספת חיים.
    בכתיבה נוגעת ומדייקת, אתה מאפשר לשהות במחיצתו של פסח עוד קצת, לגעת בצבעיו,
    להציץ אל מחשבותיו, ליחד שהיה לכם, לאופן התבוננותו על העולם שהיה כה ייחודי לו.
    כתיבתך היא אכסניה מופלאה למה שכל כך יקר.
    תודה,
    גילה קנטור

    gilakantor@gmail.com

    לגעת בבשר מתחת לעור, בלב ובנשמה.

    תודה הדס, כמה יפה האמנות שמעוררת אותנו שוב ושוב ללכת בעקבותיה של נפש אחת…

    תודה רבה גילה,
    אכן, על היצירה נכתב ויכתב הרבה, היצירה מתרבה אבל האדם הולך ונעלם.
    פסח התנגד לזה, הוא ראה רצף בין האדם ליצירה.
    הוא גם הפריך את הטענה שאמנים הם אנדיבידואליסטים שקרבתם לא תמיד נעימה. להפך.
    אני עצב, אבל אני גם מתנחם בכך שזכיתי להיות חברו.
    דרישת שלום חמה ליואל היקר, שהיה חברו הטוב והקרוב מאוד של פסח, אף הוא "צייר" את פסח לא מעט והשאיר לנו מראות ושיעורים בלתי נשכחים.
    בשורות טובות
    אלברט

    תודה הדס, שהרי "לגעת בבשר מתחת לעור" זו גם האמנות שלך. קרוב אתה בדמיוני לעור ולבשר של פסח, בחיים ובאמנות.

    תודה אלברט על הדברים הללו!
    לא הכרתי את פסח ויצירתו…
    אך שמחה שכעת!
    פתחת כאן עולם ומלואו של שיח
    בן מרחבים ושכבות!
    מרגש ומעורר!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *