עיר חדשה: על יצירה והתפתחות אישית

״מרדתי בסדר הדברים, אבל אולי בעצם נכנעתי? נעשיתי מיואש? אולי במקום למרוד, פשוט ברחתי? ייתכן שגם וגם. כך או כך, פרישה כזו מסמלת קטיעה שפורעת את הסדר הקיים: העזיבה שלי מייצגת את הסוף המצוי תמיד מעבר לפינה״. מאמר של דניאל זק בעקבות הרצאתו ביום העיון "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית"

המאמר מבוסס על הרצאה ביום עיון תחת הכותרת "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית". למאמר הקודם בסדרה מאת טלי תמיר.

***

אתייחס כאן לעזיבתי את עולם האמנות באמצעות "סדרה בת שישים חלקים", עבודת דואר ששלחתי בשנת 1994. אנתח את הסדרה בעזרת תובנות מעבודת הדוקטורט שהשלמתי בשנת 2016, "עצמיות: בין שליטה לשייכות".

בדברים שאציג, אתאר את האמנות כמדיום בעל חשיבות המשקף את עושרם של החיים ומלמד עליהם; אסביר למה המדיום הזה גובה מחיר אישי כבד מאלו שיוצרים במסגרתו; אגדיר מה היא יצירה באופן כללי ואגיע למסקנה שבכל תהליך יצירתי, לאו דווקא האמנותי, מוטמע חיץ בלתי ניתן לגישור; על סמך בחינת ניסיוני כאדם שהמשיך ליצור גם לאחר עזיבת האמנות, אנסה לבחון מחדש את הדברים.

***

כל אדם, כל אחת ואחד מאתנו, מופיע בעולם כדובר של שתי אמירות מקבילות: "הנני כאן!" ו-"מה דעתכם עלי?". אני חי, מחליט, נוכח ופועל, קיים כאילו לעצמי. תודעתי מובלעת בגופי שלי, והיא הדבר החשוב ביותר עבורי: אני הוא היודע וזאת הידיעה שלי. אך בד בבד, היודע-כל שאני פונה אליכם ושואל: האם אכן יש ערך לדבריי? האם אני ראוי? האם זכותי לתפוס מקום נחשב בקרבכם? גוף עתיר רצונות שכמותי, אשר לאורך השנים בכל זאת עוצב בעזרתם של אחרים. כדוברים של שתי אמירות יסוד מקבילות, קובעים אך בה בעת גם שואלים, תמיד נפעל בעולם.

דניאל זק, חלק 39 מתוך סדרה בת שישים חלקים, 1994

 

תחת שתי אמירות היסוד פעלתי גם כאמן, החל מאמצע שנות השמונים. בחלק מהזמן לימדתי אמנות ועולם האמנות היה אז מרכז העולם עבורי. ואז פרשתי. למה? בואו ניגש ל-"סדרה בת שישים חלקים", שממחישה היטב את החוויה שבה הייתי נתון באותה תקופה.

את המילים הכתובות בסדרה ניסחתי במשך חודשים אחדים. יום יום הייתי משנה אותן, מתקן, מוחק ומחזיר, עד שהתקבל התוצר המוגמר. סיימתי, אבל מה עושים עכשיו? ידעתי שהדברים דברי אמת, בוערים. הייתי חייב לתת להם פומבי אבל לא ידעתי איך. להדפיס אותם כספר? להציג בתערוכה? פחדתי. האם במקום להפיל את יושבי הבית, מי שיינזק מהפרסום יהיה אני? פתאום הבנתי שאפשר אחרת: אני הרי מורה של תלמידים לאמנות; אֶלְמַד לטפל באנשים ואתחיל מחדש. ברגע שהבנתי שאחליף עיסוק יכולתי לשלוח את הפתקים כפי שהם. עוד הייתה מתוכננת לי תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב חצי שנה מאוחר יותר, שאותה הסבתי לתערוכת מכתבים, "מורימורה ואני", ולאחר מכן פרשתי.

מרדתי בסדר הדברים, אבל אולי בעצם נכנעתי? נעשיתי מיואש? אולי במקום למרוד, פשוט ברחתי? ייתכן שגם וגם. כך או כך, פרישה כזו מסמלת קטיעה שפורעת את הסדר הקיים: העזיבה שלי מייצגת את הסוף המצוי תמיד מעבר לפינה, ריק שנמצא חבוי מאחורי כל מעשה אנושי שנעשָה.

כעת אני מופיע פה כמו שארית מן העבר שממנו אין חוזרים וחוזר ואומר: יגאל צלמונה מקנא באמנים טובים ושרית שפירא מאחרת לפגישות עם אמנים והציון של אלן גינתון אכן צומק בזמנו על ידי בנג בנג תפוזים. נכון, עברו שנים רבות, אך המילים, מעצם הימצאותן בתוך מרחב פומבי של עשייה אמנותית, מקבלות מעמד של מה שכבר מצוי מעבר לחיים הרגילים. ובמעמד הזה, האנשים, התלונות, הווידויים, התיאורים השונים, יוצרים מערכת מקבילה ונפרדת של חיבורים פנימיים.

וזו גדולתה של האמנות, שהיא ממוקמת בתוך מרחב ביניים, מחוץ לעשיית יום יום. במרחב המדומה הזה האמנות משקפת את חיינו, מלמדת, מעשירה בתובנות על עצמנו, מחנכת אותנו לדבר אמת ולהילחם באומץ עבורה, מאפשרת להיות אכזריים, בלתי מוסריים, מתוך ידיעה שהכול מותר בה מפני שהכול מתרחש בה באופן סמלי. האמנות גם  נגישה פומבית לשימוש האחרים בכל זמן שהוא.

דניאל זק, חלק 40 מתוך סדרה בת שישים חלקים, 1994

אבל אם האמנות כל כך חשובה וחיונית, אם האמנים הם האחראים על האמנות בזכות החיפוש העיקש אחר אמיתות חייהם, מה בכל זאת גרם לי לפרוש מהעולם הזה? למה הייתי חייב להיעלם? הייתי חייב, מפני שיגאל צלמונה מקנא באמנים טובים, שרית שפירא מאחרת לפגישות עם אמנים, ואלן גינתון קיבלה ציון מצומק בבוחן פתע שערך לה בנג בנג תפוזים.

הרבה מאד מחשבות ורגשות הפניתי לאנשים האלה ולאנשים האחרים שמוזכרים. נזקקתי להם כדי לתאר תיאור נאמן ומקיף של עולמי כאמן יוצר. כי לצד רגשות הגאווה על פריצת הדרך, מפרויקט אמנותי אחד לפרויקט שני, תמיד ליוו אותי תסכול ותלות גדולה באחרים: מתי הוא כבר יזמין גם אותי להשתתף בתערוכה? איך זה שדווקא על אמן אחר התפרסמה כתבה? למה מתעכב כל כך הפרס הבא? נכון, על האמנות הטובה אחראים האמנים הטובים, אך אחראים עליה גם בעלי תפקידים נוספים: אוצרים, מבקרי אמנות, קהל.

כזכור, כולנו, לא רק האמנים, דוברים של שתי אמירות ראשוניות: "הנני כאן" לצד "מה דעתכם עלי?". אלא שאצל האמן, הנתק בין שתי האמירות חריף יותר: הדיבור שלו חדשני, יוצא מן הכלל, אישי, חושפני, גדוש ועשיר מבחינה אסתטית, דיבור שאין בו בר שיח שמגיב ישירות ומיד, דיבור שמתקיים כמעין מחווה תקשורתית המושהית בחלל. החדשנות, החושפנות, עצם ההשהיה וההרחקה, עצם ההתקשרות בעקיפין דרך עשיית האמנות, דווקא הן גורמות כל כך הרבה תסכול ותלות. כי הקובע היחיד, שהתפצל מאחרים אל תוך עצמו בסדנתו, הגאון בעיני רוחו שמבחינתו חיים בבונים מתחתיו, השולט היחיד הזה עדיין נותר אדם שואל המייחל להיות ניזון מההכרה של זולתו.

דניאל זק, חלק 41 מתוך סדרה בת שישים חלקים, 1994

המסקנה המתבקשת היא ש״החיים הטובים״ טובים יותר בכללותם כאשר מוותרים על עשיית אמנות. ומה הם החיים הטובים יותר? בהקשר הנוכחי, מדובר על חיים שבהם הרצון לשלוט והרצון להשתייך מתיישבים יותר יחדיו. איך עושים את זה? פחות בעקיפין וסביל, יותר ישיר ופעיל. במקום לשלוח אל החלל האנונימי קביעות ושאלות מושהות – בלונדינית! ברונטית! איה מתוקתי? איה כספי? – אימצתי אל ליבי את גרבי הלבן, המשומש אך נקי, שמילאתי בשעוניהם של תלמידיי האהובים, תלמידיי שהלכתי לים, איתם. דווקא בעשייה ישירה מסוג כזה, הבנתי אז, יכולה להימצא חוויה מוחשית יותר של ״אנחנו״, חוויה שמותירה משקע של זיכרון מיטיב וּמְחַיֶּה.

עזבתי את עולם האמנות אבל נשארתי אדם יוצר. האם ניתן ליצור יותר קרוב ומעורב, פחות בעקיפין ומושהה? האם יצירה החורגת מעשייה של אמנות דווקא, היא זו המאפשרת להקים עיר חדשה שבה מתגוררים אחרת בעולם? עיר שבה אהיה יותר מחובר ונינוח? פחות אומלל?

נניח לרגע את חוויותיי שלי כדי להגדיר באופן כללי מה היא יצירה, או מה הוא תהליך יצירתי. בספרות המחקרית שעוסקת בתחום, תוצר יצירתי מוגדר כתוצר חדש, מקורי או בלתי צפוי, אשר בו בזמן יהיה גם תואם או רלוונטי להקשר שבו נוצר. כלומר, בכל פעילות יוצרת, ותהיה זו פעילות אמנותית, מדעית או גסטרונומית, היוצר תלוי לצורך מימוש פעילותו גם בִסביבתו. היא תספק את האישורים הנדרשים עבורו. לכן, מבחינת היחיד, חווייתו כוללת את הרצון להיות מקורי ומיוחד ואת הרצון להתקבל על ידי מישהו אחר. בגרעין פעילותו של האדם היוצר ניצב קבוע חיץ פנימי. תיאור זה משקף את שתי אמירות היסוד שהוזכרו לאורך דבריי.

אם כן, כל עשייה יצירתית, לאו דווקא אמנותית, לא תצליח לגשר על החיץ המובנה בתוכנו. נכון, תמיד נשתוקק לכך שיתבטלו מחיצות האינטלקט: בלי "לעתים", בלי "בעצם" ובלי "לדעתי", רק "אנחנו". אבל מהות אחת שתחבר וממש תמזג את היוצר עם זולתו המוחשי אינה מתקיימת בתהליך היצירתי, אלא אך ורק באופן מדומה. העיר הַחדשה, שקיוויתי שתוקם אי פעם, נותרת רעיון בלתי מושג בהווה, נוצרת בדמיון כשאיפה עתידית, מרגשת אמנם, אך לעולם אינה אפשרית.

דניאל זק, חלק 47 מתוך סדרה בת שישים חלקים, 1994

כאן היו אמורים להסתיים דבריי. אך האם ניסיוני האישי מורה שזה הוא סוף פסוק? בואו נבדוק: לאורך הזמן המשכתי לפעול במסגרת פומבית. פרסמתי את ספרי "פינת היצירה" וכתבתי את המחקר שהוזכר, אשר עדיין לא הודפס. מתכונת העשייה אכן השתנתה מעט: הכללתי אנשים בתהליך היצירה, כמכותבים. במחקר, למשל, הפניתי לכתשעים נמענים את השאלה "מה דעתך עלי?". הרעיונות הפילוסופיים על שליטה ושייכות נותחו במחקר על בסיס ההתכתבויות האישיות שנוצרו. האם בזכות זה נעשיתי מעורב יותר בחייהם של אחרים? עדיין אני מייחל לקבל הכרה מקהל עתידי על מאמציי המרובים. אבל גם אם ההכרה תתעכב או לא תגיע כלל, כבר יש לשנינו כרטיסי טיסה לפריז ליום חמישי! כלומר, אל היצירה שלי נוספו תחומי עשייה אחרים.

ובאמת, מה לגבי יצירה שאינה נוצרת מראש כדי להיות מוצגת בפומבי? נישאתי, הקמתי משפחה ובית. אבל, מתברר שגם שם אין, למשל, כמו מרק העגבניות שלי, ותשאלו על כך את עירית ואת עומר ואת מעיין. הרגע אמרתי אין כמו מרק העגבנית שלי, ואוי ואבוי למי שלא יודה מיד ויגיד. גם כיוצר ביתי של יום-יום נותרתי קובע התובע לעצמו כבוד מקהל חיצוני. אלא שאחרי המרק מגיע השניצל של עירית, ואין, אין כמוהו! בכל מקרה, כל זה פחות חשוב כי הרגע פינינו את השולחן כי מתחילים לשחק שם "תפוס את הדרקון" עם הילדים.

מה עוד? למדתי ונעשיתי מטפל. איך מתבטאת היצירה שלי שם? קודם כל, עקרונית, ייתכן שהסיפוק המתקבל עבור כל בעל סמכות – מטפל, מורה, הורה – נובע מכך שהוא ניזון מאישוריו של חניכו-זולתו, של נתין המצוי תחתיו במעין בועה מובנית מראש בתודעתו. נכון, ישנו ממד היררכי בקשר שאני יוצר עם מטופליי, אבל הרגעים בטיפול מתהווים בו לגמרי אחרת. איחוד הכוחות, הצטלבות המבטים האוהדת, הַחתירה המשותפת אל עבר אופק עתידי מקווה לטובה עבור המטופל, הרגעים האלו כלל לא היו יכולים להתרחש ביחסי שולט ונשלט. היצירה המתגבשת בטיפול, כמו גם בהוראה ובהורות, היא יצירה משותפת שהבעלות שלי עליה היא חלקית בלבד.

עד כאן כמה מסלולים אישיים של פעילות יוצרת. להזכירכם, ההגדרה המקובלת של יצירה מתמקדת בתוצר מסוים אחד, שאותו היא מתארת כחדש ובו בזמן כתואם. ההגדרה הזו מקובלת גם עלי. אבל הדוגמאות שהצגתי ממחישות שהיצירה נעה ונדה בין תחומים באותה התודעה. הדוגמאות גם ממחישות איך הריבוי והגיוון, לצד היכולת לוותר לעתים על שליטה, הם שמובילים לחיים של יצירה שיהיו פחות מתסכלים. וזו הנקודה החשובה עבורי.

ריבוי וגיוון מאפשרים להתעלות אל מעבר לנוסחת ההסתמכות הבלעדית על זולת מסוים ובנושא מסוים אחד לצורך קבלת הכרה. כשהקיום האישי נעשה מרובה פנים היוצר לא ייקלע בעקבות כל פעולה שלו לחוויה חד-ממדית, שורדנית, שבה כל אישור עתידי מיוחל ייתפס כעניין של חיים ומוות. וכאשר הפרספקטיבה מתרחבת, גם האחרים נלקחים בחשבון, מעבר להיותם אינסטרומנט להשגה של אישורים. פתאום, גם הם יכולים להיתפס כקובעים-שואלים, המגבשים מקום בעולם עבור עצמם. כך נעשה החיבור של היוצר אל זולתו מרובד: הקשב, הסקרנות, הנכונות לוותר על מקום ולהיענות מתוך רצון ועניין לצרכיו של הזולת – גם מאפיינים כאלו יכולים להשתתף במשחק. סוף סוף נוצרת תחושה של שייכות אל האחר, שנעשה קרוב יותר. לפחות לרגעים.

מתברר, אם כך, שעזיבת האמנות אינה העניין המהותי שעליו דיברתי, אלא צירופם של סוגי יצירה נוספים לחיי. זה מה שמרגיע אותי וזה מה שמאפשר לי להשתייך אל מה שמצוי מחוץ להשתקפות הבבואה שלי עצמי. לפחות לרגעים. ובאופן כללי: ריבוי וגיוון, הרחבת פרספקטיבה, ויתור על שליטה בלעדית, כל אלו יכולים להוביל ליתר חופש תנועה וליתר חופש בחירה בין סוגים שונים של פעילות. וזאת פירושה של התפתחות אישית: יתר חופש תנועה בין סוגים שונים של פעילות.

אז מה אתם אומרים, לסיום, יש או אין דבר כזה עיר חדשה, והאם בכלל היא רצויה? הכול עניין של הגדרה: עיר שתוקם ותיועד ליצירתו הבלעדית והנצחית של יחיד כלשהו תעורר אצלו תסכול ותלות, ועיר-חזון בלי מחיצות שבה מתמזגים יוצרים שונים יחדיו, ממש בחיים, אינה אפשרית. אבל עיר שבה מוותרים על המוחלט, מוותרים על החד ממדי, הטוטאלי, זו העיר שבה כדאי להתגורר וליצור. והעיר הזו קיימת כבר – הנה, כאן. הביטו סביב.

1 תגובות על “עיר חדשה: על יצירה והתפתחות אישית”

    מדוע אי אפשר להסתפק בחיים 'הבלתי יצרתיים' ?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.