כתבות מאת ליאת סידס

  • מדוזה, פְנים אבסטרקט-ריאליזם: בין פרח הנגע למשוש הנוגע

    "הציור האטינגרי הוא קינה גדולה של אמהות על מות ילדים ועל מותן הקרב, ולצדה שירת הפליאה לנוכח יפי מי התהום וחלל היקום ושירת התדהמה החוזרת ונשנית לנוכח הרגע הטראומטי המסרב לחלוף". דיון במופעי המדוזה בעבודתה של ברכה ל. אטינגר, חלק שני

  • וְלִבִּי, חָלַל בְּקִרְבִּי: בין הפצע להפצעה (חלק 1)

    "ההתבוננות בציור של אטינגר ממרחק, חרף ממדיו הקטנים והאינטימיים, חרף הרגלה של העין להתנקז לעמדה אוטוריטטיבית המאפשרת ניכור, הרחקה ושליטה – חומקת ממגבלות סוג המבט הלוכד של הסובייקט ומאפשרת, או מזמנת, לחוויה רוחנית גבוהה, התעלות". ליאת סידס על "ולבי חלל", תערוכתה של ברכה ל' אטינגר בגלריה ברוורמן, תל-אביב, חלק ראשון

  • הפנים בחוץ והחוץ – קרביים

    "הצילום של שמחון סכמטי, ענייני ונטול רומנטיקה ונוסטלגיה. הוא אינו ציטוט המתיימר להיתלות בצמרות גבוהות, אלא עושה שימוש בתבניות ויזואליות מוכרות המהבהבות בתודעה והמהדהדות את שפת הציור הקלאסי". בעקבות "דיו שחורה", תערוכתו של האמן-צלם מיכה שמחון בבית "אחותי", תל-אביב

  • "עולמות הגוף" של פון-האגנס כסימולקרת מוות

    בעידן של אובדן כל ההבדלים וההבחנות שבין המסמנים לבין מושא הוראתם, של ריקון הסימנים מזהות ומשמעות יציבה, המוות גם הוא מנוע מלשוב ולהתחולל. "תרבות של דיסקציה", חלק שני.

  • תרבות של דיסקציה

    התערוכה "עולמות הגוף" של גונתר פון-האגנס כשיח אנטומי רה-רנסנסי ובארוקי, חלק ראשון.

  • הרדי-מייד כאובייקט מטרים של הסימולקרה

    "הפרדוקס המוזר המתגלם ברדי-מייד הוא שהאובייקט יכול לתמוך בתיאוריה האנרכיסטית של האמנות, המטילה ספק קיצוני בגבולות של כל הגדרה של אמנות, ובתיאוריה השמרנית וההחלטית של האמנות, שהרי אחרי הכל הרדי-מייד הפך למשוכה המרכזית שמעליה חייב לדלג כל ניסיון להגדיר אמנות". לרגל 100 שנה לרדי-מייד, מציעה ליאת סידס מבט נוסף על המהפכה התודעתית שחולל דושאן