הפראים החדשים

״כל מהלך וכל עניין שהתהווה בתהליך היצירה, היה נדמה שהיא מבינה לעומקו. ידיעותיה היו עצומות. ואף על פי שהייתה בה מידה רבה של ביקורתיות, שיפוטיות ואפילו ארסיות, היא נהגה בסופו של דבר לקבל, להכיל ולחבק. יכולת מופלאה זו, הניבה תמיד שיח כן ואמיתי, שקוף, בלתי אמצעי ובלתי תלוי״. יוסף קריספל על נעמי אביב

המאמר מבוסס על הרצאה ביום עיון לזכרה של האוצרת נעמי אביב ב"בית לאמנות ישראלית". למאמרים הקודמים בסדרה: של אסנת צוקרמן רכטר, יצחק ליבנה וטלי תמיר.

***

נפגשתי עם נעמי אינספור פעמים ועל כל מפגש שהתקיים יש מפגש שלא התקיים, משום שכזו הייתה נעמי: יכולה הייתה להופיע ובאותה מידה עשויה הייתה פשוט לא להופיע, כי רק אלוהים ידע באיזה מצב צבירה היא התעוררה באותו הבוקר. אבל לא משנה כמה פעמים היא ביטלה או לא הופיעה, תמיד מצאתי מקום לסלוח, מכיוון שהלב אף פעם לא נטר לה. כשכבר הופיעה, הייתה יכולה להגיע הדורה, באיזו שמלה או בכובע רחב-שוליים, ובכל אופן היה זה תמיד פלא, מכיוון שמרגע שהגיעה, היא הייתה שם. הייתה לה היכולת להתבונן לעומקם של הדברים בפשטות גדולה ולתת את פרשנותה לכל מהלך ולכל תנודה כאילו הכירה אותם. היו לה רגישות נדירה, יכולת קריאה מדוקדקת, כושר הבנה ומעל לכל יכולת הזדהות עצומה, וזה היה אולי סוד קסמה.

כל מהלך וכל עניין שהתהווה בתהליך היצירה, היה נדמה שהיא מבינה לעומקו. ידיעותיה היו עצומות. ואף על פי שהייתה בה מידה רבה של ביקורתיות, שיפוטיות ואפילו ארסיות, היא נהגה בסופו של דבר לקבל, להכיל ולחבק. יכולת מופלאה זו, הניבה תמיד שיח כן ואמיתי, שקוף, בלתי אמצעי ובלתי תלוי.

מי שהכיר אותה ידע שהיה לב רחב. כה רחב, עד שהיא התקשתה לעצור את שטף האמנים שהתדפקו על דלתותיה וביקשו להציע לה עוד ועוד עבודות לכל תערוכה שאצרה. ואפילו שלעיתים תכופות אותו שטף, שלא נמצאה לה דרך להתנגד לו, פגם בזַכּות האוצרוּת שלה, היא מיאנה להשיב את פני המבקשים ריקם. דלתה הייתה פתוחה לכל מי שביקש לפגוש אותה, ובמובן זה, הנגישות והזמינות שלה בשדה האמנות היו נדירים ומעוררי געגוע. כל מי שהכיר אותה קצת יותר מקרוב, ידע גם שהייתה אישה מצחיקה, חמת מזג, בלתי-צפויה, מלאה סתירות עצמיות ובעלת יכולת מופלאה להפוך כל דבר על פיו, להתל ברעיונות שלה עצמה, כקוסמת המניפה מטה-קסם או כמכשפה המטילה כישוף.

נפגשנו כשהיא אצרה את "רעב", ותחת הכותרת הרזה והרעבה הזו, שנועדה להעלות שאלות קיומיות ופילוסופיות סביב רגש אנושי בסיסי, היא הציפה את החלל באינספור עבודות. וכך הכרתי אותה – שופעת אנינות. נושאים כגון זה, שנכרכו במהות האנושית, בטבעו, במזגו, בנפשו ובתכונותיו מילאו את ראשה ברעיונות. ומתוך כך, יכלה הייתה לקשור את הרעב דווקא בעודפוּת ובשפע שזמן ההווה מציע, וכך "לעורר שאלות על מקומם של הרגש והתשוקה בתרבות הצריכה הקפיטליסטית ועל האיום הטמון בעודפוּת ובפלורליזם המזוהים אתה, להפוך את האמן, כמו גם את הצופה – לבלזֶה", מילה שאני מתגעגע לשמוע אותה נהגת מפיה.

יותר מכל, באופן טבעי, השיחות שלנו נעו סביב ציור. מיום שנפגשנו, מצאנו עניין משותף בשאלות מהותיות, עניין שהלך והעמיק ולדאבוני לא נשלם. פעם נעמי הייתה שואלת "למה לצייר היום, כשיש כל כך הרבה מדיות מרתקות חדשות? ולמה ההתעקשות הזאת לעסוק במדיום שאולי כבר מיצה את גבולותיו?", אולם באופן נחרץ יותר בשנים האחרונות, השאלות היו ממוקדות יותר, היא ניסתה למצוא תשובה לקיומו של זן ציור חדש, אחר, שונה מהותית מהמסורת המודרניסטית המקומית. היא התחילה לשאול: "ואם כבר ציור, אז למה ההתעקשות על ציור פיגורטיבי, ולמה ההתעקשות על דימוי? אז למה לא ציור מופשט? ומה עתידו של הציור? ולאן הוא הולך?״

נעמי אביב,צילום: שי איגנץ

כבר לפני כעשור, נעמי התחילה לתאר את סוג הציור הזה כ״פרא״. בשיחות שלנו היא כינתה אותנו, הציירים-הפיגורטיביים-הצעירים, "הפראים החדשים", מעין בנים חורגים למקום, זן אחר של ציירים שקשה למקם אותו ביחס לארץ. ומתוך התיאור הפואטי הזה, היא החלה להעמיק את עניינה בתרבות הבזיזה הברברית, שוקקת הדימויים, הבולענית ומשולחת הרסן, אשר לימים היא כינתה "ניאו-ברבריזם", אותה "מגמה פראית עכשווית נטולת סובלימציה, השואפת אל משמעות פעורה, אשר בה הניאו-ברברים הם האמנים עצמם, אשר בהיותם פוסט-מודרניסטים, המודעים לכללי התַקינות הפוליטית – לעולם לא יצביעו על מעשה עוולה מבלי להפליל את עצמם", כהגדרתה.

היא שאפה להציג תמונת עולם רחבה של אמנות שבוזזת מכל וכל, תרבות שמתמודדת מול שפע אדיר אשר מתוכו בוקע הרס מפלצתי. היא ביקשה לחבר בין השפע והרזון, לתאר את העולם מתוך פעולותיהם הבסיסיות ביותר של האמנים, מתוך מאורותיהם ומתוך החכמה המתבטלת, נוכח אין-אונות תקופתית, ובעיקר בעקבות הריסות הפוסט-מודרניזם, אשר גליו מכים בנו עדיין. היא חיפשה לתת ביטוי לרגשות – תכונה שהסתלקה משדות השיח. ואכן, התערוכה "מדוזה ומפלצת הזהות העצמית" נולדה מתוך אותן תמות בסיסיות שהעסיקו את נעמי באופן עקבי: גוף, נפש ומיתוס. באותו עניין, בשנתיים האחרונות לחייה היא גיבשה רעיונות וחומרים לתערוכה מקיפה חדשה בשם "נרקיס ומדוזה", וביקשה לחבר באופן מקומי אלמנטים בסיסיים באמנות; בין המבנה הנרקיסיסטי של האמן, הרפלקסיביות ושבי-ההשתקפות הטמונים בלב היצירה, לבין הדמוניות ההרסנית העולה מתוכם.

"פראים חדשים" הוא מושג רומנטי שנעמי שלפה בתגובה לַציור השופע והאקספרסיבי שהרים ראש בתחילת שנות האלפיים. מצד אחד, היא קשרה את המושג לתנועה ההיסטורית שפעלה בתחילת המאה ה-20, לפוביזם; לצבעוניות, להתעקשות על הסובייקטיביות ולאוונגרדיות, ומצד שני ללא-מבוית, לאי-התקניות, לַחריגה מהטעם המקומי ולזליגה לסצנות שלא אפיינו את הציור בארץ.

הפרא החדש, לטעמה, היה אמן משכיל ומודע, מונע על ידי חרדות הנובעות מאי-יכולתו להבין יותר את האמנות. אמן, שמכורח השפע המצוי סביבו, מחפש אחר אקזוטיקה ישנה-חדשה ואשר יוצק לתוך הבד את כל התכונות שאינן נראות לעין ואינן בהישג-יד. וכמו בהגדרתה את הניאו-ברבריזם, גם כאן, לשיטתה, האמנים בוחרים לנקוט ב"שיח בגידה" והם "שודדים" פורמטים טלוויזיוניים, קולנועיים, לשוניים או תיאטרליים מוכרים, ומחוללים מתוכם אקט של התנגדות פסיבית-אגרסיבית. אגב, נעמי ציינה לא פעם בפניי שהיא עצמה ממקורות ברבריים.

במקרה שלי, היא התייחסה לפנייה אל האנציקלופדיה כמקור לדימויים, לתחרות עם הצילום ועם מהירות המצלמה, לסצנות הצייד, לפורנוגרפיה ולעולמות המיתולוגיים שאני מתאר בציוריי כאל רעב שאינו יודע שובע. היא ניסתה למצוא בכל פעם מחדש תשובה לחזרה הזו למקומות שהיד אינה משגת, לביזת התרבות ולחמדנות. בטקסטים שהיא כתבה ובשיחות שונות היא כינתה אותי צייר אובססיבי, חמדן קולוסאלי, קניבל שמתפקד כמזללת דימויים המוצא את טרפו בתרבות רגשית דחוסה ותוססת, פיראט שממלא את הסטודיו שלו בשלל, צייר שבמערה שלו גוויות הנבזזות מהעולם, מהחיים ומהאמנות, והן נערמות בצורת רפרודוקציות, תצלומים, דפים שנתלשו מספרים ומאנציקלופדיות ואינספור ניירות ורישומים. "אמן שהמונח "נבזז" מחליף אצלו את המונח הפוסט-מודרני "נוכַס", ושהעיסוק שלו ב"החייאה" של כל מה שנשלל מתולדות האמנות ומחיי התרבות ומשלל מקורות גבוהים ונמוכים, מחליף את העיסוק ב"ציטוט", עד שהוא עצמו הופך למקור, ובכלל, למכלול היצירה שלי היא קראה "מחול שדים". אולם, אותה נעמי כינתה אותי גם "מעיין שופע", "מבוע אינסופי" ו"ציפור-שיר". די בתיאורים אחדים אלה כדי לטעום את פרי-דמיונה, את מבטה, את שפתה, ואת תכונות מילותיה.

יוסף קריספל – ללא כותרת (נמוך), 2013. שמן על בד, קוטר 60 ס"מ

 

בשנתיים האחרונות לחייה התעמקנו בשיחותינו בשאלות קונקרטיות שנגעו בסוג הציור הזה "שכמעט ולא עוסק במקום, אלא שואב ממקורות חיצוניים", ציור שמקורותיו בתרבות הקלאסית, בנצרות, ביוון, באירופה, באמריקה; הוא מ״שם״ ולא מ״כאן״. וכך התחלנו להפנות מבט לדורות של ציירים בישראל בעשורים האחרונים, אשר מפנים עורף למקומיות, לתכנים מקומיים, לציונות, לאתוס, למסורת המודרניסטית, למסורת האינטלקטואלית, למסורת הקונספטואלית, לפורמליזם, למילה, לפואטיקה, לליריות. ציירים אשר יונקים דווקא מ״הציור המלא״, מהמיתולוגי, מהמדושנות ומהעושר האירופאים, מהקלסיציזם, ממסורות שעוסקות בפיגורה ומהחכמה של הציור והדימוי לבדם. על קצה המזלג, אפשר למנות כמה מהציירים העולים על הדעת: יצחק ליבנה, נורית דוד, אתי יעקבי, אורן אליאב, אופיר דור, יעקב מישורי, יהושע בורקובסקי ועוד.

נעמי הגדירה את המרדף הזה אחר דימויים מעולמות אחרים, אותו כינתה ״הונטולוגיה״ (Hauntology), כ"רדיפה אובססיבית אחר שדים, המגולמים בדימויים ובדמויות של אבות-ציור, אשר קבעו כמה רגעי שיא מעוררי הערצה ואימה בהיסטוריה של האמנות". כדי לתאר את המצב הרדוף הזה מכיוון מזרח, נעמי בחרה את המילה "חמדה", ואף הציעה לקרוא לתערוכה עתידית שתאצור בשם זה. וכשעלה השם בראשה, היא החלה מיד למצוא לו פרשנויות מעניינות ביחס לציור: היא העלתה תאווה גדולה, תשוקה, יצר ורצון לבעלות, לניכוס ולקִרבה, ומצד שני, כמו בשיר של דליה רביקוביץ', חמדה היא גם עונג, אקסטאזה ושכרון חושים – תכונות שנקשרו בעיניה מיד לאותה פראות. זו הייתה נעמי: שופעת רעיונות ופרשנויות, מלאת סתירות ולבטים. ידעה להציף את החדר בתשוקה לנושא לתערוכה, למחקר כלשהו, וכשהרעיונות הציפו אותה היא הייתה מפרקת אותם, גורסת אותם ושואלת עליהם שאלות אינספור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.