רבדים סמויים מעין: על נשים בתלמוד

״ב׳רוחות וצללים׳ ישנו ייצוג מחודש לדמויות הנשיות בתלמוד שנעשה על ידי אישה, אמנית, מלומדת, וניתן למצוא בה תגובה לשני ההיבטים הממדרים של הטקסט התלמודי; ההגבלה על נשים ללמוד אותו ואופיו הפטריארכלי של הטקסט״. רוני צורף על עבודתה של ג׳קלין ניקולס

ביום ראשון הקרוב המחזור ה-15 של הדף היומי – לימוד של דף גמרא אחד בכל יום, עד להקפת כל המסכתות של התלמוד הבבלי – יגיע לסיומו. מה שמייחד את הסיום הפעם הוא ההתווספות של ציבור נשי רחב ודומיננטי לקהל הלומדות. לימוד גמרא הוא פרקטיקה שהוגבלה ואף נאסרה עבור נשים ועל כן הכניסה, גם אם היא חלקית ומוגבלת, של נשים למעגל הלימוד הקבוע היא בשורה לעולם הלימוד היהודי.1 מאמר זה מוקדש לכבודן של נשים אלו.

לא למדתי דף יומי באופן קבוע. החיבור שלי לחלקן של נשים במפעל היהודי-המודרני הזה הוא דרך מחקר מתמשך של עבודותיה של ג'קלין ניקולס, אמנית בריטית, אורתודוקסית, שמגדירה את עבודותיה כמביאות את הדיון הבית מדרשי אל הסטודיו. ניקולס היא גם בין המסיימות של לימוד הדף היומי, לימוד אותו ליוותה ב-Draw Yomi, ציור יומי, איורים וכתיבה שמגיבים לדף שלמדה.2 במסגרת זו אבקש לעסוק בעבודה אחרת שלה בה היא עוסקת בדפי גמרא, Ghosts and Shadows: The Women who Hunt the Talmud (רוחות וצללים: הנשים שרדפו את התלמוד), העוסקת בנוכחותן החלקית של נשים בטקסט התלמודי, בו הן מופיעות ללא שם וללא קול דומיננטי אך בכל זאת מהפכות את העלילה. ב״רוחות וצללים״ ישנו ייצוג מחודש לדמויות הנשיות בתלמוד שנעשה על ידי אישה, אמנית, מלומדת, וניתן למצוא בה תגובה לשני ההיבטים הממדרים של הטקסט התלמודי; ההגבלה על נשים ללמוד אותו ואופיו הפטריארכלי של הטקסט.

״רוחות וצללים״ מורכבת מעשר יחידות הבנויות באופן זהה, כשכל יחידה מוקדשת לדמות נשית אחרת מתוך הספרות התלמודית. היחידות מורכבות ממספר שכבות של בד חצי שקוף בעל גוון לבן המונחות אחת על גבי השנייה, ובכל שכבה יש אלמנט ויזואלי כלשהו הרקום מחוט לבן או גזור מבד לבן. בשכבה הראשונה רקום ייצוג סכמתי של דף הגמרא בדפוס וילנה וכן ציטוטים מתוך הטקסט התלמודי, חלקם בארמית כמו במקור וחלקם מתורגמים לאנגלית.3 ניקולס מקפידה על כך שהסכמה המתוארת על כל בד תהיה מותאמת למראה הסכמתי של דף הגמרא המסוים בו מופיע הסיפור במקור, ושהמיקום של הציטוטים על הבד יותאם גם הוא למיקום שלהם בדף (השוואה בין אחת היחידות לבין צורת הדף במקור, בתמונה 2). האותיות של הציטוטים מהגמרא רקומות באותיות דפוס, והאותיות של התרגומים לאנגלית רקומות באופן המחקה כתיבה בכתב יד מהיר, מחובר ולא מהוקצע. בנוסף, ניקולס השאירה את חוטי הרקמה של האותיות ושל סכמת הדף כשהם משתלשלים אל צדו השני של הבד. בשכבות הבאות ניקולס רוקמת ייצוגים של אברי גוף נשיים: ידיים, פה, רגליים וכדומה, וכן ייצוגים של אובייקטים שונים: תפילין, נחש, לחם, בגד ועוד. הדימויים הפיגורטיביים מיוצגים באמצעות קווי מתאר בלבד ולעומתם הדימויים שאינם פיגורטיביים גזורים מבד לבן צפוף (לא שקוף). כל האלמנטים המוצגים, אם פיגורטיביים ואם אינם, קשורים לטקסט התלמודי באופן ישיר או אסוציאטיבי.

ג'קלין ניקולס, "המטרונה", מתוך "רוחות וצללים"

בהסבריה ל״רוחות וצללים״ ניקולס מתייחסת למקומן של הדמויות הנשיות בתלמוד ומאפיינת את תפקודן במונחים של רדיפה, הטלת צל.4 התלמוד מסתפק במידע זעום על מנת להעלותן ברגע מן האוב וברגע הבא להשיבן לתהום הנשייה. עשרת האגדתות אליהן היא מתייחסת ב״רוחות וצללים״ מספקות תמונה של עולם בו נשים בעלות תושייה התנגדו לעיוותים בסדר הגברי וקבלו על החלטות החוק. כך לדוגמה שפחתו של רבי יהודה הנשיא לה מוקדש חלק באוסף. השפחה הייתה עדה למחלה הסופנית בה היה שרוי רבי יהודה ובחרה שלא להצטרף לתפילתם של החכמים לרפואתו שהאריכה את סבלו. במקום זאת גרמה להם להפסיק את תפילתם וכך גאלה את הרב מייסורי המחלה המתמשכת.5 גם המטרונה, אישה מכובדת,6 אינה קשובה לנימוסים הגבריים שדורשים מנשים להיות תחומות במרחב מוגבל, ומערערת על המוסכמה שאין לנשים חלק בלימוד התורה:

מטרונה שאלה את רבי לעזר: מפני מה חטא אחת במעשה העגל והן מתים בה שלש מיתות.

אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה [פלך] דכתיב, "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו".

אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה איבדת ממני שלש מאות כור מעשר בכל שנה.

אמר ליה: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים.

וכשיצתה אמרו לו תלמידיו: רבי, לזו דחיתה לנו מה אתה משיב.7

המטרונה שואלת את ר' אליעזר שאלה על הכתובים, אך זה בוחר שלא לענות לה תשובה ראויה אלה לתקוף אותה על ניסיונה לעסוק בתורה, עיסוק המיועד לגברים בלבד. ר' אליעזר מפציר כי ״אין חכמתה של אישה אלא בפילכה״, כלומר, החכמה הנשית נמצאת רק בתחומו של הפלך, התחום של מלאכת הטוויה. לפיו, אין לנשים רשות לחצות את גבולות העיסוק האמנותי הזה, ובוודאי שהן אינן כשרות לעסוק בנושאים תורניים. הורקנוס, בנו של ר' אליעזר, מוכיח את אביו על התשובה המבזה שנתן לאישה המכובדת, זאת מתוך פחד שהמקרה יגרום למטרונה להפסיק לתרום לבית המדרש את התרומה השנתית שלה, "שלוש מאות כור בכל שנה". בתגובה לתוכחה ר' אליעזר מכריז את אחת המימרות החריפות והקשות ביותר בהקשר של נשים ולימוד תורה וגורס כי עדיף שדברי התורה ישרפו, ובלבד שלא ימסרו לנשים. לאחר המקרה באים תלמידיו של ר' אליעזר ומבקשים ממנו לענות על שאלתה של המטרונה, ואכן, בהמשך הגמרא, שלא ציטטתי כאן, מובאות תשובות שונות לשאלת המטרונה. בקשתם של התלמידים שר' אליעזר יענה על השאלה והתשובות השונות שניתנות לשאלתה מלמדות על כך שהשאלה של המטרונה הייתה מעניינת וחשובה, וכי המטרונה לא גונתה מכיוון שהשאלה שלה הייתה חסרת טעם. יותר מכך, ייתכן כי ההפך הוא הנכון; ניתן להניח כי המטרונה קיבלה תגובה קשה כל כך מר' אליעזר מכיוון שהשאלה שלה הייתה מעניינת, מכיוון שלמרות שהיא אישה שאמורה לעסוק במלאכות נמוכות ותו לא, היא הצליחה לאתגר את הלומדים בסוגיה קשה המצריכה דיון ובירור.

ביחידה של המטרונה ניקולס בוחרת לצטט שתי מילים מתוך האגדתא, "מטרונה שאלה", ולתרגם אותן לאנגלית. הדימוי הפיגורטיבי הוא שלושה זוגות ידיים נשיות העוסקות במלאכות טקסטיליות שונות: טוויה ביד, סריגה ותפירה. הידיים ממוקמות בחלק השמאלי העליון של הבד מעל האובייקט הלא-פיגורטיבי: אותיות הא'-ב' המיוצגות כלהבות אש הנמשכות כלפי מעלה.

דימוי מס' 2: השוואה בין מבנה דף גמרא לעבודתה של ניקולס

היחידה יכולה להתפרש כייצוג ארס-פואטי לעבודתה האמנותית של ניקולס ככלל. ההכרזה הקשה של ר' אליעזר, "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים", מיוצגת ביחידה על ידי האותיות בצורת הלהבה, אבל הבחירה של ניקולס להנכיח את מראה האותיות הנשרפות מלמדת גם על התהליך אותו יצרה בעבודה; תהליך בו האותיות הרגילות של דף התלמוד עוזבות אותו, פורחות ממנו, ואת מקומן המסורתי תופסים דימויים חזותיים. הבחירה לתת תוקף ויזואלי למלאכות הטקסטיל השונות תוך שהיא מייצגת במדויק את תנועות הידיים העמלות במלאכה, מכוננת את המלאכה הנשית כתחום ידע, כדבר שכולל התמחויות שונות ושניתן לרכוש בו בקיאות ומיומנות. בכך, ניקולס הופכת את המלאכה הנשית, את חכמת הנשים, לאלטרנטיבה שוות ערך ללמדנות הגברית, ולמי ששווה אליה בעושר ובעומק שהיא  מכילה.

ניקולס מקיימת הלכה למעשה את המימרה של ר' אליעזר; כעת, כשדברי התורה נמסרו לנשים, היא שורפת אותם. היא בוחרת לנקות את הדף מהעומס הטקסטואלי הגבוה, ולעבור, בכוונת מכוונת, לטקסטיל הנמוך, לכלי ביטוי נשי שיאפשר לה להעניק פרשנות ״נשית״ לתלמוד, כלי ביטוי שיאפשר לה להנכיח את הנשים שנדחקו מסיפורי התלמוד והנשים שנדחקו מהאפשרות ללמוד אותו. כלי שיעשה את אותה פעולה כפולה עליה דיברה הלן סיקסו כשעסקה ב"כתיבה נשית", כתיבה כזו שתספר על החוויות הנשיות ובה בעת תנכיח את היותן של נשים מודחקות מפעולת הכתיבה ומן הקאנון הספרותי.8

ב״רוחות וצללים״ ניקולס פורשת טווח אינסופי בין שתי נקודות: הנוכחות וההעדר. ההתבוננות הראשונית בעבודה מותירה רושם אסתטי לא ברור המבלבל את הצופה. הנייר של דף הגמרא המוכר, הכתוב שחור על גבי לבן, מוחלף בשכבות של בד לבן, שקוף למחצה. הסכמה המקובלת של צורת הדף מומרת לריבועים ריקים המסמנים את מקומו של הטקסט הנעדר. הטקסט כמעט ואינו מצוי בו יותר, ונותרים רק סימנים מעטים ממנו הכתובים בלבן, כך שקשה להבחין בהם. ניקולס יוצרת משחקים של צבע וצורה הנעים בין שקיפות לאטימות, בין ריקנות למלאות, ומכניסים את הצופה לחוויה הדורשת לחדד את המבט על מנת להבחין בדקויות השונות. התחושה המעורפלת והלא יציבה מועברת אל הצופה גם באמצעות השכבות של בד האורגנזה המונחות אחת על גבי השנייה. הבדים, המחוברים זה לזה בקצה העליון בלבד, יוצרים תנודתיות במבנה העבודה ומקנים לה תחושת ריחוף, כמו של רוח רפאים. את הדמויות הנשיות ניקולס מייצגת על ידי מקטעים מגופן, ובחלקים מסוימים מסתפקת באיבר אחד בלבד: רגליים שמסתובבות לכיוון הנגדי, חצי גוף המופנה לאחור, שדיים חשופים ועוד. היא נמנעת מייצוג של דמות שלמה, הדמויות אינן יוצרות קשר עם הצופה ולמעשה היא אינה מציגה את עיניהן כלל. הן נוכחות ואינן נוכחות בו זמנית, זרקור מופנה לעברן אך זה חושף את הווייתן המהתלת, החמקמקה.

הטקסט התלמודי הוא תוצר של כמה וכמה טקסטים קודמים: המקרא, מדרשי ההלכה, התוספתא, המשנה והדורות השונים של האמוראים, אשר נערכו יחדיו לכדי טקסט אחד שלם. לא בכדי אחת משיטות הלימוד המחקריות של התלמוד נקראת שיטת "רבדים", בה מפרקים את הטקסט התלמודי לרבדיו ההיסטוריים השונים ודנים באופן עריכתם יחדיו. ב״רוחות וצללים״ ניקולס מאפשרת לצופה לגלות את הרובד המודחק של התלמוד, הרובד הנשי שלו, שאינו נראה בקריאה ראשונית ושיש צורך לחדד את המבט על מנת להבחין בו. בעבודה, הטקסט התלמודי מועבר אל הממדים ה"נשיים" שבו, אלה שמתקיימים בין השורות, מתחת לעומס הטקסטואלי. ניקולס בוחרת להפחית את הטקסטואליות של דף הגמרא לטובת טקסטיל, חומר, ולמעשה, מייצרת ״טקסטיליות״ של התלמוד. לא זו בלבד, הטקסטיליות שנוצרת היא נשית, כלומר, כזו שעוסקת בנשים, שמשמיעה את קולן הייחודי, שרוקמת את דבריהן ושמחייה את דמותן תוך שמירה על אסתטיקה הניחנת בחוסר בהירות, כלומר אסתטיקה שמשמרת את עמדת ההדחקה והשוליות. מול עיני הצופות עולות עשר רוחות רפאים ששכנו עד כה ברובד הסמוי מן העין, ועתה הן ניצבות מולן כמניין, כציבור נשי, כעדוּת.

הצג 8 הערות

  1. מ. פיוטרקובסקי, "מהלכת בדרכה: אתגרי החיים במבט הלכתי-ערכי" (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2014), 27-75. המוסדות הראשונים בהם נפתחו שיעורי גמרא לנשים הם מדרשת לינדנבאום שפועלת בירושלים מאז 1977 ומכון דרישה שפועל בניו-יורק מאז 1979. על המדרשות השונות לנשים בארץ, התכנים ואופי הלימוד בהן: ת. אלאור, "בפסח הבא: נשים ואוריינות בציונות הדתית" (תל אביב: עם עובד, 1998), 23-46. יחד עם החגיגה של ציבור הלומדות ראוי לזכור שזהו ציבור אשכנזי ממעמד בינוני-גבוה ברובו ושתופעה זו מוגבלת בערעור שלה על יחסי כח מעמדיים-אתניים.
  2. לבלוג בו מפורסמים האיורים: Jacqueline Nicholls,  Draw Yomi: drawing the Talmud a page a day, accessed 2 January 2020, http://drawyomi.blogspot.com/.
  3. ההדפסות השונות של התלמוד עיצבו צורות שונות לדף התלמוד. ש"ס וילנה, שהודפס לראשונה במאה ה-19, עיצב את הצורה המקובלת היום, כשהתוכן התלמודי ממוקם במרכז והמפרשים מקיפים אותו מצדדיו.
  4. Jacqueline Nicholls, "Ghosts and Shadows: The Women who Haunt the Talmud; The Matrona: the one who was spurned for asking a question", Jacqueline Nicholls, accessed 2 January 2020, http://www.jacquelinenicholls.com/ghosts–shadows.html.
  5. בבלי כתובות, ק"ד, ע"א.
  6. ישנם סיפורים חז"ליים רבים אודות מטרונות שנפגשות עם תלמידי החכמים. השם מטרונה אינו שם פרטי אלא ציון של מעמד חברתי גבוה, ומקובל להתייחס למטרונות כדמויות לא יהודיות. באגדתא הנוכחית המטרונה אינה משויכת לדת כלשהי ולכן בחרתי לחרוג מההכללה המקובלת ולא להניח שמדובר באישה נכרית. אם זאת, מעמדה הכלכלי של המטרונה כן מוזכר, ולכן ציינתי שמדובר באישה מכובדת. לדיון מקיף על המטרונות השונות המופיעות בספרות חז"ל: ח. דויטש, "המטרונה רבת הפנים: דגמים קבועים ומשתנים של מפגשים בין חכמים ונשים נוכריות במדרשים ובתלמודים", חיבור לשם קבלת תואר דוקטור (אוניברסיטת בר-אילן, המחלקה לתלמוד, 2011).
  7. ירושלמי ג, ד.
  8. ה. סיקסו, "צחוקה של המדוזה, 1975", "ללמוד פמיניזם: מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית", עורכות ד. באום, ד. אמיר, ר. ברייר-גראב, י. ברלוביץ', ד. גריינימן, ש. הלוי, ד. חרובי וס. פוגל-ביז'אוי, 134-153.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.