על מה דוממים חולמים?

״אבל איך ניתן לתת לדברים לדבר את דבריותם? צריך אולי לשנות את הרגישות, להסיט את הדגשים מהטקסט והפרשנות והשפה והאסוציאציות מהחוויה התרבותית, מהאנושי, לאלו של הדברים, להקשיב להם, לראות כיצד הם מתרגמים זה את זה״. דברים שנשא יונתן הירשפלד בערב עיון שיוחד לתערוכתו של ציבי גבע ״דרך איפה אני מגיע״ במוזיאון הרצליה

טקסט זה מבוסס על דברים שנשא הכותב בעל פה ביום עיון בתערוכה "דרך איפה אני מגיע" של ציבי גבע במוזיאון הרצליה

 

כשעמדתי עם ציבי בחלל התערוכה כמה ימים לפני הפתיחה, חשבתי לעצמי שאני כבר יודע איך יראה הטקסט שלי על העבודות. זו הייתה מחשבה מדכדכת: הנה, "מחולל הטקסטים" הועבר למצב "הירשפלד" והוא ינפיק אוטומטית את הפרשנויות שלו הנסמכות על איקונוגרפיה (קלאסית ומודרנית) ושפת האמנות (קלאסית ומודרנית), והנה הכל יהפוך למטאפורות, הגרפיטי לאמנות רחוב, הצמיגים להפגנות וכיבוש, נגיעה ביוגרפית או פסיכואנליטית כמו סוכריות לקישוט מלמעלה והופ יש טקסט. ציבי הלך ונשארתי לבדי עם העבודות, עמדתי שם והן עמדו אתי. הרגשתי את נוכחותן וחשבתי שהלוואי והייתי יכול לחרוג מהכתיבה והדיבור הרגילים שלי ולהעביר את הווייתם של דוממים, שהרי זה כל הקסם באמנות, לא?

אבל איך ניתן לתת לדברים לדבר את דבריותם? צריך אולי לשנות את הרגישות, להסיט את הדגשים מהטקסט והפרשנות והשפה והאסוציאציות מהחוויה התרבותית, מהאנושי, לאלו של הדברים, להקשיב להם. לשמוע למשל את אנחת הצמיגים הנמעכים, שריקת הסלסול של הגרפיטי, חריקת הציורים המוברגים זה לזה במסילותיהם, לראות כיצד הם מתרגמים זה את זה (ואולי אני חשוד כאן באנתרופומורפיזם, אבל זה כי אני בנאדם ומתרגם הכל לבנאדמית, בדיוק כמו שהרוח מתרגמת את המפרש לרוחית והאש את הכותנה לאשית: הכל מבין את הכל במגבלותיו ובשפתו). ראו למשל כיצד קיר הצמיגים מתרגם את הגרפיטי לשפתו הכבדה, החומרית והדחוסה, ובמונחיו נעשה הקיר לאוורירי וזריז, כמחול הזבובים באוויר. והציור לאור הגרפיטי השחור, המיואש מעתיד הייצוג, מהשפות והמדיומים של האמנות הקלאסית, האין הוא נראה לפתע מהודר, אנין טעם, כאיזה מונומנט של התרסה אופטימית, בזכות אפשרותו של הציור אף על פי כן ולמרות הכל? והציור הזה, כשהוא מביט בקיר הציורים הגדול, הכותל המערבי של הציור הישראלי, מפלצת פרנקנשטיינית ענקית המיתמרת לתקרת האולם, האין הוא חש כפי שחשה ציפור קטנה במעופה בשמים, שעה שהיא רואה מטוס בואינג ענק חולף על פניה? האלמנטים השונים מתקשרים זה עם זה ומרכיבים אובייקט לכיד וחדש. כמו אטום, או כמו אופניים שאינם ניתנים להבנה ברמת החלקים המרכיבים אותם.

אני מבקש להביט בתערוכה בעיניים שפינוזיסטיות משהו, הרואות את האל לא כנפרד וקודם לעולם אלא כהווה אותו ואת כל הדברים כרוויים בו. אבל זה לא בדיוק זה. זה משהו יותר שופנהאוארי אולי. במקום כלשהו מעיר שפינוזה הערה מרירה על מושג הרצון החופשי של האדם, הוא אומר ״לו שאלת אבן נופלת מדוע את נופלת היא הייתה אומרת ׳מרצוני החופשי׳״, ושופנהאואר עונה לו, מאות שנים מאוחר יותר, שהיא הייתה צודקת באומרה כך, שכן עבורו העולם כולו רווי בחיות כלשהי, בהחלט, אבל לא באלוהי פר-סה, אלא ברצון שעליו נאמר "גם אבן מהקיר תזעק". אני יודע שהרחקתי לכת אבל הלכתם אתי עד כאן אז הישארו עמי עוד כמה צעדים. בואו נחשוב רגע על האבן שבקיר. האבנים מעליה לוחצות עליה בעוצמה, האבנים שתחתיה מתנגדות בכל הווייתן. היא מיוסרת. היא מסוחררת. אני מזכיר לכם שמהירות סיבוב כדור הארץ על צירו היא 1650 קילומטרים בשעה. אם יעצור הסיבוב באחת, תעוף האבן כנורית מכף הקלע. והארץ אגב, סבה סביב השמש ב-108 אלף קמ"ש והשמש במחוגה האדיר סביב מרכז הגלקסיה שלנו חורכת את החלל בלא פחות מ-828 אלף קמ"ש. בדקתי באינטרנט. כך שאנחנו די באשליה של יציבות אנושית פה, בעולם של דוממים מעופפים ומסתחררים.

מראה הצבה מתוך התערוכה "דרך איפה אני מגיע", ציבי גבע, מוזיאון הרצליה, 2019, צילום: אבי אמסלם

וכל היש הזה נאנק בייסורים. אני חושב על ייסורי היש כנובעים מהסדק האמתי היחיד בהוויה, מאנטגוניזם, או התנגשות בגבול ההוויה עצמה. כלומר, לעיתים נדמה לנו שהגבול החשוב עובר בין התבוניים ללא תבוניים, אבל האמת היא שבין האינטליגנציה של כלבים לזו של קופים, ובין, נגיד, שימפנזה שניתן ללמד אותה שפת סימנים לבין זו של האדם, אין כל כך גבול אלא ספקטרום, גרדיאנט, מדרג עדין. טוב, אנחנו אומרים, אז הגבול הוא בין החיים לדוממים. אבל האמת, לא הייתי יודע איפה למקם גבול כזה, עם האלמוגים, עם התא הבודד, עם אבריו השונים של תא בודד, עם חד-תאיים, עם וירוסים, עם חומצת אמינו? בסופו של דבר, בין הדוממים לחיים יש מנעד עדין של משלבים שככל שהמדע ישתכלל נוכל לשרטטו ביתר עדינות. אם כן, מהו הגבול האמתי? זה בעיניי שוכן בין הישנם לשאינם. בין מה שקיים למה שלא קיים. הלא קיים הוא שליו, אין בו את הייסורים של הרצון השופנהאוארי, הוא בהומאוסטזיס מושלם, אנטרופיה מושלמת. וכל הקיים סובל כי הוא רוצה לשוב לשלווה המבורכת של האין. אני נשען כאן על רעיון שנמצא בסיס ספרה של אלנקה זופנצ'יץ', ״what is sex?״, בו היא טוענת (אך יש לומר ביושר, שבמסגרת מחשבתית די שונה ממה שהוצג כאן) כי אותו דחף של היש אל האין, אותו רצון שופנהאוארי לשוב להומאוסטזיס, אצל בני אדם הוא הדחף. בעיקר דחף המין, שאותו היא מבינה כרצון להרגיע את היצר ולשוב לאפס, אלא, שהיא מזכירה את התובנה הלקאניאנית שהדחפים, כל הדחפים, הם  דחף מוות. סקס כדי להעביר את הגנים כדי למות, לאכול כמו דג זהב עד שמתפוצצים. כל הדחפים עניינם שיבה להומאוסטזיס. אם כן, על מה דוממים חולמים? על סופם. וישותם, מה שהם עושים, זו הגרסה שלהם למה שאצלנו הם הדחפים, הם הווים, הרצפה מרצפפת, האבן מאבננת, התקרה מתקררת, בכל כוחם, ממש כמו שאנחנו אוכלים ומזיינים וכותבים שירה ויוצאים למלחמות ובונים טילים לירח.

עכשיו, עם המחשבות האלו בראש, הבה נשוב לתערוכה של ציבי. הבה ניתן לדבריותם של הדברים לדבר, לשפע הגודש של המשקל והסחרור לפעול את פועלו. הבה ננסה, אם כן, לעקוף את הקריאה ההירשפלדית המתבקשת, התולדות אמנותית, הפסיכואנליטית, הפילוסופית, הפוליטית, הצורנית. זה כמעט בלתי אפשרי. זה כמעט מגוחך. אבל מצדם של הדברים, נראית התערוכה כמופע של חיות שופנהאוארית זועקת ומיוסרת. היא נראית כמו מדיומים חיים שזוכרים את ההיסטוריה שלהם מדברים זה עם זה (בשיחה בינינו עלתה המחשבה על אנלוגיה בין הצמיגים הדחוסים לאופן שבו התערוכה דוחסת את תחומי העשייה השונים של ציבי לאורך קריירה ארוכה. הציור, השימוש באובייקטים מצויים ונטושים והעיסוק רב השנים בסייט ספסיפיק. שלושה ערוצי עשייה שפותחו במקביל והקרינו זה על זה הגיעו בפרויקט הנוכחי למיצוי מהודק). התערוכה הזאת היא שיחה בין דוממים, ומכל נקודת תצפית רוחש חלק אחר בשיחה. זה מאיר את זה, זה מסתיר את זה, כל זוג חובר אד-הוק לכדי היבריד קצר חיים ונמוג.

השפע. העוצמה. הליבידינליות. אנו חיים בתקופה עם מגמה אנטי-פאלית מובהקת, אבל אי אפשר שכולנו נעשה אקוורלים עדינים, שכולנו נפסל, כמו המיכה אולמן היפהפה שהיה פה קודם, באדמה בת-חלוף ובגובה סוליות נעליים. מישהו צריך לבטא גם קול חזק צלול, עוצמתי ופאלי. מקהלה שלמה צריכה גם את הקול הזה. קול הדחף הטהור הפועל אפילו אצל הדוממים והוא מהותם הנסוגה מאתנו לנצח, מהותם האטומה לחווייתנו, דבריותם הטמירה שהיא נושא ההרהור הזה.

על הקשר בין חלומות הדוממים, המוות והדחף, על הישנם כנגד אלו שאינם, כתב יפה אובידיוס באחד הרגעים העמוקים ביותר במטמורפוזות, כשהנושא האמתי הוא כמובן האמן והאמנות. זהו הסיפור על אורפיאוס האמן שאשתו הוכשה על ידי נחש בחתונתם והוא ירד לשאול לחלצה. בדרך חזרה – כך אני מדמיין זאת, זוהי הפרשנות שלי ובוודאי אינה זו המקובלת – הוא מבין מה משמעות חיים משותפים עם אורידיקה: הוא בוודאי לא יוכל לנגן כל היום, אולי יהיו להם ילדים, הוא יצטרך לעשות עבודות בית, מי יודע אולי לתת שיעורי נגינה בנבל כדי להגדיל את ההכנסה. זה נראה לו סיוט אז הוא זורק בה מבט ומחזיר אותה לשאול. אז יש לו אבל עמוק על האהובה האבודה ואין אהובה שתציק לו: זה מושלם לאמנות. והוא יושב לנגן, והטבע, רווי מהמוות, מדחף המוות של אורפיאוס, רווי מהטראוור ארבייט – עבודת האבל שלו – מתחיל לצמוח, בפאליות ועודפות כמו צמיגים נדחסים, כמו ציור על גבי ציור על גבי ציור: עוד! עוד! עוד!

"פתע צמח גם הצל: ואילן חאוני שם הופיע\חרש אחיות פאתון, האלון עם עטרת עלהו\אף התרזה הרכה\ האשור\הדפנה בבתוליה\ עץ האגוז השביר, המילה שיפה לחנית היא.." וכך הלאה ממשיכה תערוכת האילנות של אובידיוס כעמוד וחצי.

ומה מוזר הדבר, שבקוראנו רשימה זו של העצים ותיאור תכונותיהם, וצמיחתם המפלצתית המיתמרת, אנו חשים הנאה אסתטית עזה, משל זכינו להביט בנקודת הכפתור של הדחף עם היפה עצמו.

2 תגובות על על מה דוממים חולמים?

    יונתן, אפשר אולי עוד איזה 1000-1700 מילה בבקשה?

    אחרי שקראתי אותך בהארץ, על ההילה של בנימין, חשבתי שהמושג הזה יכול היה לתרום היטב גם למאמר הזה. הסינתזה של המהלך הבנימיני מתבקשת דווקא בלחשוב איך ההילה חוזרת לחפץ תעשייתי, מפיחה בו נשמה ורוח, הופכת אותו לצלם, לקדוש, לאירוע חד פעמי. ברגע שחפץ תעשייתי מקבל ייחוד או אופי, הוא יוצא ממעגל השעתוק וההילה שלו 'חוזרת'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.