פיה הפעור של מדוזה ומהו מדוזיזם

״מדוזיזם קורה בשבריר השנייה שבה רואים ציור. המבט הראשון. זהו רגע של אימה ושל עונג שאי אפשר ולא צריך להתגונן מפניו. זהו רגע גרוטסקי שמשחרר את הצופה מכל מה שלמד, ידע וכיבד. הוא נשאב ונבלע בפתחו של הציור ואז נלקח למסע מטלטל בקרביו. מדוזיזם הוא הנכונות להשאב דרך פ-תח הציור והיעדר הפחד מפני ההתמרה״. יצחק לבנה כותב על נעמי אביב

 

המאמר מבוסס על הרצאה ביום עיון לזכרה של האוצרת נעמי אביב ב"בית לאמנות ישראלית". למאמר הקודם בסדרה.

***

לפני כחמש שנים הציעה נעמי אביב למוזיאון ת"א תערוכה קבוצתית תחת הכותרת "נרקיסים ומדוזות – מפלצות הזהות העצמית". בהצעתה כתבה נעמי על נרקיס ומדוזה: "שתי המפלצות מייצגות את כל שבכוחו לרתק ולהצמית והוא עצמו אינו ניתן לקיבוע". ההצעה היוותה המשך טבעי לתערוכה קודמת שאצרה ב-2006 והוצגה בוורשה, "הרפסודה של מדוזה – אמנות ישראלית ומפלצת הזהות העצמית", אשר בתור חובב מדוזות ידוע הוזמנתי גם אני להשתתף בה עם סדרת עבודות בה נראות נשים פעורות עיניים ופה מדגמנות פאות נוכריות.

לאחר שהציעה לי להשתתף גם בתערוכה החדשה נפגשנו אצלי בסטודיו. שוחחנו על דברים רבים, אולם אני זוכר בעיקר את החמדה האקסטטית בה התבוננה בציורים. אני זוכר אותה מתקרבת אל הציורים, ממששת אותם, בודקת ואז מתרחקת, מתבוננת ושוב מתקרבת. על כך אני רוצה לדבר עכשיו.

בטקסט שכתבתי לאחר מותה לבקשתו של בן זוגה דניאל תיארתי זאת כך: ״נעמי מבקרת אותי בסטודיו ואני משתאה: אני מכיר ציירים וציירות ש׳טורפים׳ ציורים במבטם ובגופם אבל זה זמן רב שלא פגשתי אוצר או אוצרת שהתרגשו כך למראה ציורים. נדמה לי שההתרגשות שלה אינה קשורה לציורים שלי דווקא אלא לציור באשר הוא".

היום אני רוצה לקשור בין האקסטזה ההיא לבין העניין של נעמי במדוזה ובנרקיס. מאחר שכולנו יודעים מהי זהות נרקיסית לא אעסוק בכך, אלא אשאל, אפרופו הכותרת שלה, מהי זהות מדוזית?
שני המיתוסים האלה זכו לתילי תילים של פרשנויות ששיאן במאה ה-20 עם עליית הפסיכואנליזה, הפמיניזם והחוגים למגדר. לא אלאה אתכם ואותי בכל שלל הפרשנויות המחוכמות לסיפורים על מדוזה ונרקיס. אני מבטיח גם שלא תאמר אף לא מילה אחת על פחד סירוס, על ארוס ותאנטוס, אף על פי שזה כל כך מתבקש. אבל איך עוקפים את פרויד בדיון על מדוזה? אנסה.

רפאל, "הקדושה מרגרט והדרקון", 1518, מוזיאון קונסטהיסטורישה, וינה

ראשית, אתמקד בגישה שנרמזת באחד המשפטים בהצעה של נעמי: "נרקיס ומדוזה הם היכולת לעורר אפקט עז בכל מי שמביט בהם". אין זו פרשנות או תיאוריה בפסיכואנליזה אלא אבחנה פשוטה וחשובה הטוענת שמרכז הכובד בסיפוריהם של מדוזה ונרקיס הוא מה שאני מתאר אותו כאן כפסינאציה ונוכחות (fascination and presence). פסינאציה היא כוחו של הויזואלי לרתק ולכשף (ואף להצמית במקרה של מדוזה) את המתבונן באופן שאינו דורש תיווך מילולי. היא אופטית לחלוטין וא-ורבאלית. במקרה הזה, הפסינאציה נוצרת למראה יופייה הנורא (terrible beauty) של מדוזה, היא מושכת ומרתיעה בו בזמן. "נוכחות" רומזת לכל אותם "דברים" עמומים שקשה לתארם ולהסבירם במילים ואשר נמצאים אי-שם מעבר למילולי. במפגש עם הציור פסינאציה מכסה את מה שקודם לשפה ומנכיחה את מה שמעבר לה. בין הגלוי למוסתר נמצא הטקסט. תמיד יש טקסט.

וכאן אני מגיע לפיה הפעור של מדוזה כרותת הראש: הדיונים על מדוזה מתמקדים בעיניה ובמבטה ובשיער הנחשים שלה. הפה לא זוכה לתשומת לב דומה. במקור היווני מדוזה משרבבת לשון גרוטסקית, אך מאז הופיעו גרסאות אין ספור, בחלקן היא יפה ובחלקן מכוערת, בחלקן פיה פעור ובחלקן סגור, כמו דימוי האישה הפאם-פאטאלית של המאה ה-19 המיזוגנית, שהמשותף לכולן הוא אי-הופעתה של הלשון. ללא קשר למדוזה ניתן למצוא דיון על הפה הפעור בשיח על הגרוטסקי. אצל מיכאיל בחטין למשל יש לא מעט הערות על הפה הפעור, אבל הפה אצלו הוא בעיקר איבר דרכו נכנס ונבלע מזון, פה גדול שאוכל ובעיקר זולל. מדוזה אמנם לא אוכלת, אבל כמו הפה הגרוטסקי של בחטין היא מבקשת לבלוע כמה שיותר: את הצופה ואת העולם.

הפה הפעור של מדוזה מתקשר גם לפה של קאראוואג'יו, פה ספק אילם ספק זועק. למעשה הוא אינו פה. הפה מתקשר עם דיבור, וזהו לוע אפל, סף תהום מאיימת המוליכה לאן שלועות מוליכים, אל מערכת העיכול והקרביים. אל הגוף שאינו נראה, הנסתר. הפה הוא אזור ביניים בין חוץ ופנים הגוף. הרגע של מדוזה הוא רגע של אימה שבו הגוף, בגלל ויזואליה טראומתית, מתגבר על המתבונן והמתבונן מאבד שליטה על עצמו ועל מראהו. הפה הנפער הוא רפלקס לא רצוני הכופה את עצמו על המתבונן חסר ההגנה, הרף עין של גוף בהישרדות. הוא הופך לגרוטסקי. רגע הפה הנפער הוא גם רגע התפלצותה ומותה של מדוזה בגלל השתקפות דמותה שלה עצמה במגן-מראה של פרסאוס. היא מתה וממיתה בו בזמן.

מחווה לרגע הזה קיימת בסרט "פיפינג טום" (peeping tom) מ-1960 של מייקל פאוול. קרבנותיו של צלם-רוצח סידרתי רואות את עצמן משתקפות במראה ברגע הירצחן, עיניהן מבועתות ופיהן פעור לרווחה. אי אפשר לטעות בהשראה לכך.

סטיל מתוך הסרט Peeping Tom, במאי: מייקל פאואל, 1960

 

בחלק ניכר מהדיוקנאות העצמיים של אביגדור אריכא פיו פעור. הפה הפעור של אריכא מציג את הצייר במצב ראשוני, טמבלי, אינפנטילי, נטול מודעות עצמית וגינונים תרבותיים. באחד מהם הוא אף רושם את עצמו לא רק בפה פעור אלא גם בעירום מלא. כך הוא הופך את הדיוקן העצמי בפרט ואת פעולת הציור בכלל לפעולה מיתית, נטולת תבונה ומחשבה, כמעט חייתית. הפה הפעור הוא פה עירום או פנים עירומות שהשילו את מחלצות התרבות והן מגלות את מה שראוי להסתירו או לדחות את גילויו. לא לשווא דורשים מאיתנו מגיל צעיר מאוד לאכול בפה סגור.

כפי שהראה לנו קאראוואג'יו, הציור הוא ההשתקפות של מדוזה במראה של פרסאוס. מבטה מאבן ומצמית, ולמעשה לא ניתן להתבונן בה. פיה הפעור לעומת זאת הוא הציור הנפתח\נפער אל הצופה. אני מתבונן בפה הפעור ורואה פה-תח שמוביל לפנים גופה של מדוזה, כלומר, פנים גופו של הציור. לציור כמו למדוזה יש פנים, פני הציור, והפה הפעור מוליך אל מה שמעבר לפני הציור, אל ליבו של הציור ואל קרביו. מעבר לפנים הדקים והמסכתיים מתקיים עולם שממתין ומבקש לשנות את זה שנקלע אליו.

הפה הפעור של מדוזה, בניגוד למבטה, הוא הזמנה להתבונן בציור. המבט חודר אבל הפה נפער, הוא זקוק לצופה שמוכן להיטרף. הפה מזמין את הצופה להיכנס אל מתחת לעורו של הציור, הוא מבקש התמסרות. הפה הפעור שדומה לפתח ניקוז ששואב את המבט מגלה וממחיש את טבעו האמתי של הציור את רצונו לבלוע את הצופה ולשנותו. הציור מהבחינה הזאת הוא אכן כמו מדוזה, מפלצת, לא חיית מחמד חביבה שמטרתה לקשט, לשעשע, לבדר או לספר סיפור מנחם. האיבון, הפטריפיקציה שמדוזה גרמה למתבונן בה, היא רק משל לתשוקת הציור לשנות או להתמיר את הצופה בו.

אביגדור אריכא, "דיוקן עצמי עם חולצה סגולה", 1997

 

אך לאותה מראה מהדיוקן העצמי יש תפקיד נוסף: עיניה ומבטה של מדוזה המיתולוגית גרמו לקרבנן להפוך לאבן. כמו בסיפור על אשת לוט שהפרה את האיסור האלוהי כדי להתבונן בסדום הנחרבת על ידו. יש כאן משל על כוחה וניתן אף לומר אלימותה של הויזואליה הריאלית ועל האופן שבו ניתן לשרוד אותה. כדי להרוג את מדוזה מבלי להתאבן ולמות פרסאוס נזקק למגן שעליו מראה. כך הייתה יכולה להינצל גם אשת לוט, אם הייתה משתמשת במראה. המראה וההשתקפות, זהו הציור. המיתוס של מדוזה מדגים באופן הפשוט והיפה ביותר את נחיצותו של הייצוג המימטי. זהו האופן היחיד שבו ניתן להתבונן באלימות, בעולם, במציאות, ולהרהר אודותיהם באופן תבוני.

(כצייר אני חייב להודות: הדיון אודות אלימות ויצוגה מתמקדים כיום בצילום. ולא בציור. המצלמה לסוגיה לקחה על עצמה את התפקיד כפוי הטובה הזה).

נעמי גם טענה ש"נרקיס…הוליד את הנרקיסיזם, עדין אין מדוזיזם".

ובכן בעקבות נעמי אביב זה הזמן לחדש ולומר מדוזיזם ומדוזיסט ומדוזיסטית. אמנם בצרפתית כבר קיים הפועל meduser שפירושו נדהם, מופתע, משותק, ונדמה לי שהפועל הזה מיטיב לתאר דווקא את מצבם הנרקיסיסטי למעשה של אלה הבוהים במסכים. הם אכן נוהגים לקפוא במקומם בגלל המבט המהופנט והממוגנט למסך, אבל מדוזיזם הוא דבר אחר: לא בהייה, staring, אלא התבוננות שמבקשת לצלול אל מה שמסתתר מתחת לפני השטח.

רתיעתי ממראות מוכיחה, אני מקווה, שאני לא נרקיסיסט. אבל מדוזיזסט אני כן ועוד איך, ואני חושב שנעמי אביב היתה מדוזיזסטית. במפגש אצלי בסטודיו הרגשתי שפגשתי בבת מיני. אני יודע לזהות את אלה הלוקים במדוזיזם: למראה ציורים הם מאבדים שליטה עצמית, הם מתקרבים, ממששים, מלטפים, מריחים. ההתקרבות היא המשאלה הסמויה לחצות את סף הציור. מי שמזהה ומכיר אותם הכי טוב הם השומרים במוזיאונים שמפרשים באופן שגוי את ההתנהגות הזאת, מניסיוני האישי. בגמלדה גלרי בברלין למשל מצמידים למדוזיסטים שומר ראש אישי שמלווה אותם לאורך כל הביקור.

מדוזיזם קורה בשבריר השנייה שבה רואים ציור. המבט הראשון. זהו רגע של אימה ושל עונג שאי אפשר ולא צריך להתגונן מפניו. זהו רגע גרוטסקי שמשחרר את הצופה מכל מה שלמד, ידע וכיבד. הוא נשאב ונבלע בפתחו של הציור ואז נלקח למסע מטלטל בקרביו. מדוזיזם הוא הנכונות להשאב דרך פ-תח הציור והיעדר הפחד מפני ההתמרה. המדוזיסטים מוכנים לטרוף ולהיטרף על ידי הציור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.