הבובה מפחידה כמעט כמו המציאות

ב"צעצועי מלחמה", מקבץ של שלוש תערוכות במוזיאון ינקו דאדא שבעין הוד, מציגה דינה הופמן תערוכה שכותרתה "לדגדג את השפם של ארדואן" (אוצר: איזי יצחק גבר). התערוכה נמצאת בספריית המוזיאון והיא כוללת שתי סדרות: האחת היא כריכות ריקות של סדרת ספרים שהאמנית "כתבה וערכה" ויצאה בהוצאת טרצו ("לדגדג את השפם של ארדואן", "רשע מה הוא אומר", "מודאגת", הן כמה מכותרות הספרים). סדרה נוספת, אף היא "בעריכתה", כוללת כריכות של כתב עת לילדים בשם "צעצועים". כל אחת מהחוברות מוקדשת להיבט אחר שעניינו מלחמה: "נשק", "קבר אחים", "הותר לפרסום", "הפקרה", "מקומות קדושים", "פחד", "חפץ חשוד", "אהבה". הן סדרת כריכות הספרים והן כתבי העת נוצרו מתוך תודעת השבעה באוקטובר 2023, אבל עניינן בהוויית המלחמה על מכלול היבטיה, ולמעשה הן ממשיכות את העיסוק במיתוס הגיבור ובפירוקו, נושא שהופמן מטפלת בו לאורך כל שנות עבודתה.

אנו מנהלות את השיחה הזו כאשר החטופים עדיין בעזה והמלחמה אינה פוסקת מן הארץ.

מזל: דינה, תוכלי לספר איך נולד הרעיון לתערוכה ואיך הוא הלך והתפתח? הניגוד בין הצבעוניות הססגונית של שתי הסדרות לבין העיסוק במלחמה, באובדן ובמוות, ובנוסף הצבת התערוכה בספרייה על כל מה שהיא מייצגת, גרוטסקי בעיני. גם הכותרת "צעצועי מלחמה", שממנה את גוזרת את שם כתב העת "צעצועים". כתב העת והכריכות הם מעין מראות רפלקטיביות לצעצועי מלחמה, חיקוי לכלי הנשק האמיתיים. להבנתי, העניין והעיסוק שלך הוא יותר בתודעת המלחמה כהוויית קיום שלתוכה מתחנכים וגדלים במרחב הזה כאילו זהו מצב טבעי. רישום הבובה המודאגת המופיע על אחת הכריכות מכמיר לב ממש; הרישום המפחיד והכיתוב "הבובה מפחידה כמעט כמו המציאות" מעורר צחוק אבל לא מטשטש את הפחד; והמקצוע "אבא גיבור" חושף תת מודע קולקטיבי המלמד על מושאי ההערצה שלנו ועל הפחד הנורא מכל שעולה מהכותרת "דופקים אצלנו בדלת". אם תומרקין משתמש בברזל קרוע וחלוד שנלקח מציוד מלחמתי, ומרתך אותו כדי לבטא את אימת המלחמה, את עושה שימוש בכלים מינוריים, כוח חלש, רישום, קולאז', צבעי מים, כתב עת לילדים שהצבעוניות והמשחקיות שלו נוגעים בעצבים חשופים, מצבי תודעה של הוויית מלחמה תמידית.

דינה: ההצגה בספריית המוזיאון הייתה אתגר מרתק עבורי. חשבתי על שתי סדרות שמתכתבות עם חומרים הנמצאים מטבע הדברים בספריה. בסדרה אחת המצאתי כריכות לכתב עת לילדים צעירים בשם "צעצועים" שהכותרת המשנית שלו היא "מלחמה". כל עותק בסדרה קיבל תת נושא נוסף כמו "הותר לפרסום", "בית", "אהבה" וכך הלאה. העותקים הממוספרים הונחו בספריה, במקום שבו מונחים בדרך כלל כתבי עת כמו "סטודיו" ו"משקפים", כך שהנראות היא של כתב עת אמיתי. העבודות בטכניקת קולאז', אופיינית מאוד לכמה מאמני הדאדא האהובים עלי ובהם אנה הוך, ג'ורג' גרוס (הפוליטיים יותר), קורט שוויטרס, ראול האוסמן ומרסל ינקו, כיאה למוזיאון ינקו דאדא שבו מוצגת התערוכה.

דינה הופמן, "לדגדג את השפם של ארדואן", סדרה ראשונה, כתב עת לילדים צעירים: "צעצועים/מלחמה", הצבה (פרטים), קולאז', בתוך מקבץ של שלוש תערוכות בנושא צעצועי מלחמה, ספריית מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד 2025

בסדרה הנוספת המצאתי הוצאת ספרים בשם "טרצו". מוצגים בה אובייקטים המדמים כריכות ספרים וכוללים שלושה אלמנטים: כותרים, פורטרטים של בובות מאוסף הבובות שלי ואלמנטים המזכירים אריחי טרצו. תהליך ההמצאה של הסדרה הזו היה מרתק והתרחש כך: הפורטרטים של בובות מאוסף הבובות שלי נעשו לפני שנתיים–שלוש. השנה בחרתי לשים אותם במשך כמה חודשים בעמוד הפייסבוק שלי, ושמתי לב שהתגובות של חבריי התייחסו למצב המלחמה שאנחנו מצויים בו. החלטתי להשתמש בחלק מהתגובות ככותרות של הסדרה. כותרות אחרות הגיעו מהסל שלי.

מזל: איך צמח אוסף הבובות? מה הסיפור שלהן? מהיכן הן מגיעות? האלמנט המשחקי הרי מצוי כבר כאן.

דינה: אוסף הבובות שלי שימש אותי, כמו שאמרתי, כמודל. כשהייתי ילדה קראתי את ספרו של הסופר והמשורר אברהם רגלסון, "מסע הבובות לארץ ישראל". הספר מספר על ילדה יהודייה־אמריקאית, שרונה שמה, שעולה עם משפחתה לארץ ונאלצת להשאיר מאחוריה, אצל חברתה הטובה, את אוסף הבובות שלה. הבובות בתורן מתגעגעות מאוד לילדה ועושות מסע עצמאי לארץ ישראל. הספר מתאר את תלאותיהן עד להגעתן לארץ. כילדה הוא הקסים אותי, ומצאתי עצמי מקנאה בילדה שהאוסף שייך לה. קינאתי בה גם על שמה המיוחד, שרונה. כל כך רציתי שיהיה לי שם מיוחד כזה במקום דינה שקיבלתי בגלל אבי יעקב, שנהרג במלחמת העצמאות. דינה בת יעקב. שם שגרר הרבה הערות מטרידות מצד חברי חבורת הילדים שגדלתי בתוכה בקיבוץ (למשל: "דינה נשואה לחמור על אף שנשאה לשכם בן חמור). רציתי ששמי יהיה שרונה ושאגיע בכלל מאמריקה, ושיהיה לי אוסף נפלא של בובות שמתגעגעות אלי. "תיקון" לתחושות אלה נוצר באמצעות אוסף הבובות המרשים שהתחלתי לאסוף אי שם בשנות התבגרותי, ושהיה מקור השראה אינסופי לעבודותיי במהלך השנים. האוסף שימש אותי גם בהוראה במכללת לוינסקי, שם הומצא עבורי קורס מיוחד בשם "הבובה באמנות ובתיאטרון".

נחזור אל הסדרה שמדמה כריכות ספרים מהוצאה מומצאת בשם טרצו, על שם אריחי הטרצו שמתחילת שנות ה־40 של המאה ה־20 היו נפוצים בכל בית שמכבד עצמו, בקיבוצים ובערים כאחד. צירוף האלמנטים – הדוגמה של הטרצו כרקע לפורטרטים הרישומיים של בובות מהאוסף שלי והכותרים המבוססים בחלקם על תגובות של חבריי בפייסבוק וחלקם היגדים מתוך הסל שלי, ערוכים בצורה דיגיטלית ומוצגים ככריכות (ריקות) של ההוצאה – מרכיב את הסדרה המתכתבת עם הספרייה. שתי הסדרות עוסקות ומשוחחות בינן לבין עצמן ואחת עם השנייה על נושאים שהיו ועדיין טאבו בחברה שלנו, ועניינם בעיקר היחס למלחמה במחוזותינו; היחס לאויב, היחס לגיבור, לאלמנה, ליתומה וכך הלאה.

דינה הופמן, "לדגדג את השפם של ארדואן", סדרה שנייה (כשם התערוכה), כריכות ספרים ריקות להוצאה מומצאת, "טרצו", מראה הצבה, קולאז' דיגיטלי מעוצב כאוביקט דמוי כריכה, בתוך מקבץ של שלוש תערוכות בנושא צעצועי מלחמה, ספרית מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד 2025

דינה הופמן, רשע מה הוא אומר, מתוך לדגדג את השפם של ארדואן סדרה שנייה, 2025

מזל: עצם הגלגול של הבובות, את מקימה אותן לתחייה. בעיני הסדרה מהדהדת איווי לשיבתו של הנופל במלחמה. השימוש בגלגול או בהעתק, בשימוש חוזר, נושא הטבעות קודמות. אל מול הצבת מצבות ואנדרטאות את מציגה דימויי בובה ילדיים, ביתיים, מעין חפצי מעבר מרובי פנים שאיתם את הולכת כל כך הרבה שנים, תיאטרון בובות פרטי משלך. הבעות הפנים שלהן גם מפוחדות, מסויטות ("מודאגת", "דופקים אצלנו בדלת"), וגם מאיימות, מעין פני מדוזה שמשתקות את המתבונן בהן, אולי מנסות לגרש את "המציאות" ("בובה מפחידה כמו המציאות"), או שאלו פני המלחמה שמשתקות את קורבנותיה ("בובת מחבל", "רשע מה הוא אומר"). ואת האמנית, כמעין פרסאוס בדרכך המדגדגת, מנסה להרוג את מדוזה.

דינה: בהערת אגב, אני נזכרת בעבודת הצבה שלי מהתערוכה "ראיתי את מגדלנה שטה", שבה אני מציגה אוסף של מעין מגנים (כדימויי של הכנרת) שלוכדים את ביטויי הכנרת (כביכול את ראשיה של מדוזה), הד לתכסיס של פרסאוס (מגן כמראה). גם הוא משתמש באסטרטגיה (משחקית) שהיא אנטיתזה לאסטרטגיה של המלחמה הגברית השוביניסטית.

דינה הופמן, מתוך "ראיתי את מגדלנה שטה", מראה הצבה, אסמבלאז' מאלומינים וציור בצבע אקריליק כחול, מוזיאון בית אלון, גינוסר 2011

מזל: מה שאמרת כעת מוביל אותי לשאלה הבאה, שעוסקת בשם התערוכה. בעיני הכותרת חותרת תחת המיליטריזם, הקנאות הדתית וכל שאר הרעות הפשיסטיות שארדואן מייצג. להבנתי, הדגדוג בא לפרק, להטריד, לנענע ולזעזע, כביכול בצחוק, בכוח חלש, מינורי, את התפיסות הללו. המלחמה היא מפלצת שיש להתקרב אליה בזהירות, בדגדוג, כדי לא להיבלע על ידה.

דינה: שם התערוכה, "לדגדג את השפם של ארדואן", מופיע כאחת מהכותרות של כריכת ספר שיצרתי והוא מבוסס על פורטרט של בובה בשם קאראגוז, דמות גיבור המייצגת טיפוס עממי ומחוספס, חסר השכלה, אנאלפבית אבל בעל חכמת רחוב, שנלקח מתיאטרון הצלליות הטורקי של המאה ה־16. את הבובה הזו מצאתי בשוק של איסטנבול, והיא רפליקה מדיקט צבוע של בובות שנעשו במקור מעור שקוף כדי שהאור יוכל לחדור דרכן. התיאטרון הזה היה סאטירי וחתרני, ובכך שאני בוחרת לצרף את הדמות הזו לכותר ששמו כשם התערוכה אני מרמזת לאופי החתרני של התערוכה ככלל.

מזל: הדימויים מתעמתים עם כוחות גדולים ממך, עם המדינה שכביכול עושה למענך את המלחמה, שמקריבה למענך חיי חיילים ופוגעת באויבים. דמות הגיבור חוזרת בעבודות שלך באופנים גלויים וסמויים. יש עבודות שאת מנסה לחפש בהן עקבות, כמו ב"סמיילים לאורך הירקון", או הרישום היפה שלך על פי תצלום של אביך ואחותך שבו את מחזירה אבא פרטי שהוא רק שלך, מקלפת אותו מדימוי הגיבור שהמדינה ניכסה לעצמה. דמות הגיבור היא עניין ביצירה שלך. אולי זה רגע טוב לבקש ממך לספר על עצמך.

דינה: נולדתי בקיבוץ עין גב שליד הכנרת בסוף מלחמת העצמאות, לאמא שהתאלמנה שבעה חודשים לפני כן מאבי שנהרג בקרבות על הקיבוץ. מאז ומתמיד האמנות הייתה עבורי מקום שבו אני מספרת את חיי, אמתיים ומדומיינים. סיפור התחלת חיי והנוף שבו גדלתי עוטפים את העבודה שלי. רגשות עמוקים ותשוקות המלווים את החיים, לטוב ולרע, והחיפוש אחר עולם של יופי שבו דברים מתנהלים בצורה אחרת, הם ממובילי העבודה שלי. המשחקיות וההומור בחיבורים שלי הם אסטרטגיה ששומרת על האמנות קרובה לחיים וכמקום לחיי. כששואלים אותי אם אני ציירת, צלמת או כותבת אני מתקשה לענות, זאת משום שהשימוש בטכניקה או צורה כזו או אחרת נובע מהמקום שבו אני נמצאת באותו זמן, ועליו או אליו אני רוצה להתייחס ולהגיב. אפשר להגדיר אותי כאמנית רב תחומית, אמנית שמחברת בין עולמות שונים של תוכן וצורה, עולמות המתהווים ומנכיחים את החיים עצמם.

מזל: תוכלי להתייחס לעיסוק בדמות הגיבור בעבודות שלך? "ארטמיס ארטמיסיה" ו"פנלופה תראי איך הימים עוברים" הן עבודות שלהבנתי מדברות את השכול. ליהודית הנדל יש סיפור שנקרא "קבר בנים" (ולא קבר אחים, היא משיבה אותם הביתה), שבו האב מניח מעיל על קבר בנו בלילה גשום. את ממלאת את המרווחים ב"פנלופה" במשבצות שחורות, מנכיחה את החסר ובה בעת מנסה למלא ולכסות את הבור, והבור איננו מלא.

דינה הופמן, "אימא שלי אומרת שלום לחייל שלה על כד קבורה ענק, היא לבושה שחורים", מיצב קיר, שילוב חומרים וטקסט, x10300x20 ס"מ, גלריית הקיבוץ, תל אביב, 1995

דינה: "אימא שלי אומרת שלום לחייל שלה על כד קבורה ענק, היא לבושה שחורים" הוא משפט מתוך שיר שלי, שנתן את שמו לאחת העבודות בתערוכתי "ארטמיס ארטמיסיה", שהצגתי בגלריית הקיבוץ ב־1995. העבודה, מיצב קיר, בנויה משלוש שורות של אובייקטים. בשורה האמצעית שישה אובייקטים דמויי צלחות קעורות, שהשיר שמתוכו לקוח המשפט המצוטט מודבק עליהן כעיטור בטכניקת קולאז'.

בבוקר שלאחר המתקפה האכזרית של חמאס בשבעה באוקטובר היה לי דה ז'ה וו. אני עוברית בת חודשיים ששומעת מתוך הבטן של אימא שמבשרים לה שבעלה יעקב ישקא (אבא שלי) נהרג בקרבות על קיבוץ עין גב. זה כמה חודשים שהיא מפונה וחיה בחיפה, ולמעט ביקור קצר לפני חודשיים, שבו קרוב לוודאי התהוותי, היא לא ראתה או דיברה אתו כלל. במוזיאון האטרוסקי בגני וילה בורגזה שברומא ניצבים הרבה כדי קבורה ענקיים זה לצד זה. דמויות שחורות על רקע אדום טרקוטה, ודמויות בהירות על רקע שחור. את אימא שלי והחייל שלה אינני מוצאת אבל את סיפור הקיקלופ ה"רשע" ומעשה הנקם בו, שמתואר באודיסיאה של גיבור אחר, אודיסאוס, אני מזהה. אודיסאוס שב הביתה אחרי עשרים שנים כדי למצוא את אשתו פנלופה נאמנה לו. אימא שלי חיכתה הרבה שנים לפני שהסירה נאמנותה מאודיסאוס שלה, אבי הגיבור שנפל במלחמה טרם לידתי. אודיסאוס (אבי?) הגיבור הוא מושא געגועיה של פנלופה (אימי?). עבודת המיצב שלי "פנלופה, תראי איך הימים עוברים" הוצגה ב־2003 בגלריית הקיבוץ (אוצרת: טלי תמיר). בעבודה זו פרשתי על קיר הגלריה את "התכריכים" שפנלופה ארגה ופרמה מדי יום כדי לדחות מעליה את המחזרים ולהמשיך להיות נאמנה לסיפורו של אהובה הגיבור.

דינה הופמן, "פנלופה תראי איך הימים עוברים", מיצב קיר, צילומים, רדי-מייד, טקסט וסריגה, ציור בצבע מים 650250x ס"מ, גלריית הקיבוץ, תל אביב, 2003, צילום: רן ארדה

העבודה בנויה מעבודות אסמבלאז' המונחות זו ליד זו, והמרווחים ביניהן מתמלאים במשבצות שחורות שצוירו בצבע מים ישירות על קיר הגלריה. הפעולה הזו של מילוי המרווחים נמשכה כעשר שעות, עמוק לתוך הלילה של הצבת העבודה. הזמן הזה זהה למה שטלי תמיר, אוצרת התערוכה, כינתה "הזמן של פנלופה". בתוך עבודת הקיר משובץ דיוקן צילומי של אבי, גיבור מלחמת תש"ח, מחבק את אחותי הבכורה. לימים רשמתי בהשראת צילום זה וכתבתי כך: "אני מנסה לרשום את אבא (נהרג ב־1948) מצילום שלו מחבק את אחותי. לא הכרתי את אבא (נולדתי שבעה חודשים אחר מותו), אלא רק את דמותו כגיבור. גם לא הכרתי את החיבוק. תוך כדי שאני עוקבת אחר תווי פניו של אבי, אני תוהה האם המעקב הזה אחר תוויו יכול להציע לי חלופה לאבי החסר. פעם ועוד פעם אני חשה שכדי להכיר את דמותו של אבי, איני יכולה להסתפק בתווי פניו שנמצאים בצילום. אני צריכה לחוות אותו בחיים, וזה, משהו שלא יכולתי ולא אוכל להגשים לעולם.

"בעיון בספרו היפה של סשה אוקון, 'רומן עם עיפרון: הערות בשולי הרישום' (2022), אני מחפשת את הפרק בעניין שאני מעלה כאן. הפרק הזה אינו קיים. חזרה לרישום, החלק של אבי בצילום שעליו אני מתבוננת עכשיו שרוי בצל שמאפיל על תווי פניו, קונקרטית וגם באופן מטפורי, מקשה עלי לחדור ולפענח את מהות האדם – אבי שנמצא בצילום. חזרה לחיבוק. מאז ומתמיד התגעגעתי לחיבוק של אבי שאינני יודעת מהו. קנאתי באחותי שנמצאת חבוקה בתמונה. כשהייתי באמריקה חיבק אותי במשך תקופה איש אחד נעים. אני זוכרת שהייתי שוכבת בין זרועותיו וחושבת האם חיבוקיו אותי הם כמו חיבוק של אבא?"

החיפוש אחרי החיבוק, אחרי האבא הגיבור החסר, לא תם לעולם. אבא שהוא גיבור מלחמה מנוכס על ידי המדינה, ובחוויה שלי הנטישה שלו אותי כפולה. קודם הוא לא בנמצא לי כאב ואחר כך המדינה גוזלת אותו ממני, פורשת כנפיה עליו ומרחיקה אותו מהמהות שלו כאבא פרטי שלי, ביטוי לכך נמצא בכמה מעבודותיי במהלך השנים.

דינה הופמן, "אבא ואחותי", רישום בעט פיילוט, דף A4

שנה לאחר שחזרתי מלימודי האמנות בארצות הברית, הצגתי בגלריה פרוזה שהייתה במעלה המדרגות של חנות הספרים פרוזה את התערוכה "אבא שלי הוא גיבור". בתערוכה זו יצרתי מעין מקדש הבנוי מאובייקטים אסמבלאז'ים דמויי אותות וציוני גבורה של אב גיבור, מבט של ילדה המסתכלת על אביה שנהרג לפני לידתה וההיכרות אתו היא רק דרך האותות והמופתים שהוא רכש כגיבור מלחמה.

התערוכה זכתה להדים חזקים. אנשים כעסו ולא יכלו לקבל את המחשבה שמישהי מתארת את הגדילה לצד מיתוס, לצד האב הגיבור, כמשהו עקר, חסר. ובאותו זמן הוא גם מציאות, עובדה. לימים כך כתבתי בכמה עבודות: "אימא תופרת, אבא גיבור".

מזל: ה"אנחנו" המגויס והציוני המגולם במקדש ציוני הגבורה. והנה שוב המשפט הזה מופיע בעבודה בתערוכה. כתב עת שעניינו מקצועות. להיות גיבור זה מקצוע.

דינה: בעבודות שאני מציגה עכשיו במוזיאון ינקו דאדא אני מדברת על האבא הגיבור כחלק משלל מקצועות שקיימים בחברה שלנו. כמו שיש אימא תופרת, ככה יש אבא גיבור. כך אני מייצרת איזושהי תחושה של בנאליות שבה בחברה שמקדשת מלחמות גיבור הוא בעצם מקצוע לכל דבר.

דינה הופמן, פרט מתוך "לדגדג את השפם של ארדואן", סדרה מומצאת ראשונה, "צעצועים כתב עת לילדים צעירים", "צעצועים/מלחמה/מקצועות", גיליון 9, "אמא תופרת אבא גיבור", קולאז', ספרית מוזיאון ינקו דאדא 2024–2025

מזל: ספרי על עבודות נוספות שבהן הדיאלוג מתנהל עם וסביב אבא.

דינה: בצילום שעליו אנחנו מתבוננת, הפרגים שתוחמים את השדה בפארק הירקון מזכירים לי את משולשי הבד האדום שהיו עוטפים את הצוואר שלי פעם בשנה במסדר "עמוד הקשב" של בוקר האחד במאי. לא זוכרת למה בדיוק, אבל המעמד הזה של עשרות עיניים במעגל סביב הדגל האדום הביא איתו אי נוחות, ובאותו זמן התרגשות משונה. אולי זה התערבב עם מה שסופר לי על אבי שנהרג במלחמה, אבי שלא הכרתי, שהיה ממקימי ענף הבנייה בקיבוץ.

לפני או אחרי האינתיפאדה השנייה נבנה בסמוך לבניין שבו אני מתגוררת ברמת גן בניין מגורים חדש. מדי בוקר הייתי עוקבת מבעד לחלון חדר השינה אחר דמותו של אחד הפועלים הפלשתינאים שמשכה את עיניי במיוחד. נראה לי שגופו הארוך ותווי פניו השחומים הזכירו לי במשהו את אבי שהכרתי רק מתוך צילומים וסיפורים. הפועל שלא ידעתי את שמו נראה לי אדם גאה במלאכתו ושלם מאוד עם עצמו. שפת גופו הנינוחה שעה שהיה רוכן ודופק את המסמרים לשלד הבניין, וחריצותו שהתבטאה בריכוז ובנחישות בביצוע פעולותיו השונות, הזכירה לי את מה שאנשים שהכירו את אבי ישקא היו מספרים. "ישקא", הם היו חוזרים ואומרים בעיניים נוצצות, "היה חרוץ ונחוש, פועל בניין שהנהיג את הפועלים האחרים בדבקות". אני זוכרת שהמבט שלי על פועל הבניין הפלשתינאי ("אויב") כמישהו שמזכיר את אבי, הייתה בו שבירת טאבו מסוימת. הנה אני יכולה ורוצה להתייחס ל"אויב" כאל בן אדם. מישהו שמזכיר את אבי.

דינה הופמן, "אחד במאי", צילום בפארק הירקון, 2020

משהו דומה קורה עם הדימוי שנמצא על עטיפת כתב העת "צעצועים, מלחמה/אהבה": "אמנית פלשתינאית שאהבתי".

גרסה מוקדמת ואולי חתרנית יותר של המשפט ששיבצתי בגיליון "צעצועים" אומרת כך: "ציור של איסלם ילדה פלשתינאית שאהבתי". כמו פעמים רבות בעבודתי המשפט הזה התעורר מחוויה אמיתית שחוויתי. בזמן שעבדתי עם ילדים ערבים בעג'מי, מבטי הצטלב ונקשר באהבה לילדה מתוקה אחת בשם איסלם. כשאני רואה את צילומי הילדים העזתים שנהרגים במלחמה עכשיו הלב שלי מיד נזכר באיסלם. כמה טוב היה אם אפשר היה לחיות רק לפי צו הלב, אבל זה כמעט בלתי אפשרי במדינה שלנו שבוחרת פעם אחר פעם במלחמה.

דינה הופמן, פרט מתוך "לדגדג את השפם של ארדואן", סדרה מומצאת ראשונה, "צעצועים כתב עת לילדים צעירים", "צעצועים/מלחמה/אהבה", גיליון 7, "אמנית פלשתינאית שאהבתי", קולאז', ספרית מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, 2025

עבודה זו הוצגה כאחד מהפרטים של התערוכה "דברים שצריך לזכור – רשימה חלקית" שהצגתי בחלון של גלריית טובה אוסמן, ונפתחה בדיוק ביום האחרון של 2003. תליתי אובייקטים דמויי תיקים שהוצגו בערבוביה חיננית בחלון הגלריה, ואפילו קישטתי את החלון באורות מפזזים כאזכור לחגיגת היום הראשון של השנה החדשה.

מזל: זו לא רק ערבוביה חיננית. החוטים הריזומטיים המנצנצים שהעברת בין התיקים חשפו מעין מפת דרכים מסומנת ב"נקודות חמות", תיקים חמים במלוא משמעותם המטאפורית, מעין דגימות דם שפתיות שמלמדות על איזה די־אן־איי של ההוויה הישראלית, ושבניגוד לניסיונות לתייק אותם כעניינים נבדלים (תיקים) הם סבוכים, משתרגים ומפותלים זה בזה ללא התר, והם מוצגים, באופן אירוני, בחלון הראווה.

דינה: הדברים שביקשתי לזכור היו שונים ומגוונים, ללא שום היררכיה, אישיים ופחות אישיים. ואכן הם נוצרו מתוך ההוויה המקומית הישראלית, מעין פורטרט אישי שלי בתוך המציאות הקולקטיבית של חיינו כאן ועכשיו. בין היתר הופיע גם ההיגד "פועל ערבי, פועל רומני, פועל עברי", רמז למציאות שבה תחת כנפי מעמד הפועלים כולם יכולים להופיע כשווים, בלי להבדיל בין עובד זר, ערבי או עברי, וגם כזיכרון מודחק לאבי שהיה ראש לפועלי הבניין בקיבוץ עין גב.

דינה הופמן, פרט מתוך עבודת הצבה: "דברים שצריך לזכור – רשימה חלקית", "פועל ערבי – פועל רומני – פועל עברי", אוביקט קולאז' עם דימוי של טקסט, חלון הגלריה של טובה אוסמן, תל אביב, 2003–2004

אמרות אחרות שהופיעו בחלון (חלקן שובצו בעבודה על כתב העת "צעצועים") מצביעות על מציאות מורכבת, שבה מבטים שונים מהדהדים זה את זה, למשל: "מה אני יכולה לעשות עוד כדי שתאהבו אותי"; "למה אמנים צריכים לצייר טבע דומם"; "מי קונה לי פרחים לשבת"; "חם חם חם היום"; וכך הלאה.

מזל: ערבוביה נוספת יצרת, שלא לומר בראת, בעבודה "ההרמסים – האיש שיהיה בעלי".

דינה: בעבודה שאת מזכירה, "ההרמסים – האיש שיהיה בעלי", יצרתי על מכונת צילום (זירוקס) טיפוסי גברים (אדם) מחלקי ברביות (חוה), בהפוך על הפוך לסיפור בריאת חוה מצלע אדם המסופר בבראשית. יצרתי כך את החתנים האולטימטיביים, הד לסיפור של פנלופה הממתינה לאודיסאוס ובזמן ההמתנה המחזרים מקיפים אותה, והד לעבודתו של מרסל דושאן "הכלה מופשטת על ידי הרווקים, אפילו". האב הגיבור שאינו נמצא משתכפל לעשרות אפשרויות שהן פרי הדמיון של הבת. הם מתקיימים רק בראש וכך הם נשלטים על ידי היוצרת שלהם, שמשחקת אותה אלוהים. היא לא צריכה את האב בשר ודם, היא יכולה לשחק עם המון אפשרויות, שכולן נלקחות מעולם מציאותי (כינויים שבהם אנחנו מכנים גברים שונים) אך הן הופכות להיות בדיה, פנטזיה של חתנים אפשריים. לאחר שהדמויות עוצבו על מכונת הצילום הולבשה כל אחת ואחת מהן ברקמה שיכולה להיות אופיינית. גם הרקמות לקוחות מעולם מושגים קולקטיבי שבו דמות אחת מקבלת רקמה שמזכירה מעיל של טרובדור, ואחרת נראית מצולקת, ועוד אחרת עם תכים שכולאים אותה, וכך הלאה.

מזל: את מדמה את עצמך בהומור עצמי לאלוהים, ואני מתבוננת בהרמסים ובעיני הם כמעין רוחות רפאים שקמו לתחייה, וכבר שמנו לב להחייאת הבובות ברישום ובשילוב בסדרות שיצרת לתערוכה בעין הוד. אני חושבת על העיסוק הזה בחלקי גוף בובתיים, בפירוק ובהרכבה שלהם מחדש, ניסיון רפאי וסובלימטיבי, שנושא את אי האפשרות להשיב ובה בעת גם מחיה בעצם מעשה היצירה.

דינה הופמן, פרט מתוך "ההרמסים – האיש שיהיה בעלי" מתוך הצבה, צילומי זירוקס של חלקי בובות ברבי, רקמה, יציקות גבס, טפט (ידני) עם טקסט, הגלריה של אוניברסיטת חיפה, אוצר: סיינפורד שיינמן, 1996

"ההרמסים – פרט מתוך "האיש שיהיה בעלי", צילומי זירוקס של חלקי בובות ברבי, רקמה, יציקות גבס, טפט (ידני) עם טקסט, הגלריה של אוניברסיטת חיפה, אוצר: סיינפורד שיינמן, 1996

דינה: אפרופו שם התערוכה "ארטמיס ארטמיסיה", שעליה שאלת אותי, בתערוכה זו יש עבודה הקרויה כשם התערוכה, "ארטמיס ארטמיסיה" שבה אני גם משחקת אותה מעט אלוהים (אלה). אני מזהה את עצמי עם אלת הציד ארטמיס, ואפילו נותנת לה שם חיבה, ארטמיסיה (אגב, בגרסה הרומית ארטמיס נקראת דיאנה, כך שההזדהות אתה אפילו יותר ברורה). במקום להיות אחראית על נושא הציד ועל הבתולות, תפקידיה המסורתיים של ארטמיס המיתולוגית, אני, כאמנית המזהה עצמי עמה בעבודה זו, הופכת להיות ציידת של דימויים. פעם נוספת אני מרכיבה דמויות מחלקי ברביות, הפעם אלו מעין צלמיות של נשים. כמו ארטמיס המקיפה עצמה בפמליה של נשים ציידות, כך אני מקיפה עצמי בדימויי הצלמיות.

מזל: אני רוצה להתייחס להיבט דומיננטי נוסף בעבודות שלך וגם כאן בתערוכה. בכלל לא מקרי בעיני שההצבה נמצאת בתוך ספריית המוזיאון. הרי את משלבת טקסטים ועובדת עם טקסטים וכותבת טקסטים לאורך כל שנות יצירתך.

דינה: כשהייתי בכיתה ג' (הייתי בת תשע, הכי צעירה בכיתה) חגגנו את שנת העשור למדינת ישראל. כדי ללמוד על המדינה שלנו התבקשנו להתבונן בבולים ולספר דרכם את הסיפור של המדינה, פרויקט שעל פניו נראה לי מגניב ביותר. בדיעבד, כשהסתכלתי על המחברת הזו שנים אחר כך, הייתי אחוזת חלחלה מהמסרים שהאכילו אותנו, שכילדה אימצתי אותם. בצד אלה אני זוכרת את ההתלהבות שלי מהפרויקט ואת הטוטליות שבה ניגשתי לעשייתו. לימים כשהייתי חושבת על הפרויקט הזה, הבנתי שזו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בכל שנות לימודיי שבה הייתי מחויבת כולי ליצירה, כדרכו של אמן. אולי זה היה הרגע שבו נשביתי ברעיון של התייחסות לפורמט של הספר (ריבוי דפים רצופים).

ב־1975 נסעתי לארה"ב, ללמוד בבית ספר לאמנות של המוזיאון בבוסטון. במהלך לימודי השתתפתי בקורס שבו התבקשנו כל שבוע לקרוא ולסכם ספר, מהמיטב שהיה לספרות בשפה האנגלית להציע. בין היתר קראנו את וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר, טוני מוריסון, וגם ג'ון ארווינג, ששמו הלך לפניו באותם ימים וספרו "העולם על פי גארפ" היה רב מכר. כשסיימתי לקרא את הספר שלו התעוררה בי תשוקה עזה להגיב עליו. היה בו משהו אמריקאי כזה שהכרתי, ואני הרגשתי שאני חייבת לתת את התשובה של עצמי. התחלתי לעבוד על דפי הספר. תחילה תארכתי את עבודתי ובהמשך עזבתי את האלמנט היומני כביכול, ושקעתי כל כולי באסטטיקה של קריאת ספר. מה קורה לקורא ברגע שהוא מתחיל לקרוא מעבר לתוכן הליניארי שבנמצא. הספר של ג'ון ארוינג שהיה כאמור רב מכר בכריכה דקה ובהפצה מרובה, הפך לימים, באמצעות ההתערבות שלי עליו ובתוכו, לספר ייחודי עם כריכה שיצרתי והתאמתי לו במיוחד. בזמן שעבדתי על הספר יצאתי לחודש של טיול ברחבי ארה"ב. הספר ותיבה קטנטונת של חומרים היו מונחים בתיק שלי, ובכל הזדמנות שנקרתה לי הייתי ממשיכה לעבוד עליו. קרה שהיה יושב לידי מי מהנוסעים, ובשיחה בינינו היו שואלים אותי איזה מין אמנות אני עושה. במהרה הייתי שולפת את הספר החצי עשוי, ורבים מהם היו מגיבים בזעזוע עמוק על הפגיעה בספר, ובאותו זמן מלאים בהתפעלות.

דינה הופמן, פרט מתוך "THE WORLD ACCORDING TO D. – העולם על פי ד.", ספר רדי מייד מעובד עד כלות, קולאז' וצבע, 1979–1980

כשמסיימים פרויקט כזה, שעובדים עליו חודשים, כוח האינרציה מבקש להמשיך בכיוון. כל כך התחשק לי להמשיך לעבוד על הפורמט הזה של הספר, שיש בו כל כך הרבה הפתעות וזמן, משך זמן שאינו קיים בעבודה על משטח שטוח. החלטתי שאשתמש הפעם במילון האנגלי עברי – עברי אנגלי, שני כרכים שהיו ברשותי והשתמשתי בהם רבות. לא היה מחשב אז, אי אפשר היה להיוועץ בגוגל. במחשבה קצת ילדותית החלטתי להתחיל לעבוד מהסוף להתחלה במילון העברי אנגלי, כלומר, להתחיל עם האות תי"ו. מהר מאוד אחרי שהתחלתי הגיחה המילה תנין ושבתה אותי. התחלתי לספר את הסיפור של התנין הלבן שסבל מאוד מהחורף של ניו אנגלנד, וזה הסיפור:

דרך התנין

בחורף האכזר של ניו אנגלנד הנהרות והאגמים קפאו, והתנין הלבן שגר שם נאלץ למצוא לו מקום אחר לגור, כלומר בית אחר.

הוא יצא לדרך. הלך והלך, רגליו נפצעו בדרך הקפואה והוא בכה עם דמעות של תנין (כנראה כך צמח הביטוי הזה). מדי פעם הוא היה מסתכל בשמים, רואה ציפור, אומר בליבו: "הלוואי והייתי ציפור, הלוואי ויכולתי לעוף". אבל הוא היה תנין, והמשיך והמשיך עד שהגיע בסוף לאגמים שביערות הג'ונגל באפריקה, ומצא לו שם בית חדש.

דינה הופמן, "דרך התנין" (מראה כללי ופרטים), נייר, צילומי זירוקס, עיבודים של צילומי זירוקס, הצבה (120 יחידות), 1980–1981

דינה הופמן, "דרך התנין", מיצג, 1982

בזמן שעבדתי על העבודה הזו קראתי את ספרה של טוני מוריסון "שיר השירים של סלומון", וכנראה שהושפעתי מסיפור הזהויות שהיא הציעה בו. אני חושבת שהחלטתי להדגיש את סיפור הזהויות, שהעסיק אותי מאוד, על ידי שימוש בשחור לבן. תהליך העבודה היה כזה: אחרי כמה ימים שבהם עבדתי על דפי הספר, הלכתי לחנות הזירוקס, צילמתי את הדפים שעבדתי עליהם והמשכתי לעבוד על הדפים המצולמים. המעבר הזה מדפים שנעשו בכתב מאוד אישי לדפים שהייתה בהם התערבות של מכונת צילום סיקרן והפתיע אותי כל פעם מחדש. צורת העבודה הזו הייתה בעצם צורת העריכה. את העבודה, 120 דפים, בחרתי לפרוש כעבודת קיר. רבים מהמבקרים בתערוכה אמרו לי שהעבודה נראית כמו עבודה של סופרת ושהיא מבטאת תהליכים של כתיבה. בהמשך לעבודת ההצבה יצרתי מיצג, המשתמש באלמנטים של הסיפור ובעצם מתכתב עם דרכים של למידה וזהות.

מזל: וישנה העבודה על "המהגרים" של וו. ג. זבאלד, שבה משולבים צילומים שמתעתעים בקורא, גם בהם יש ממד רפאי.

דינה הופמן, קריאה חוזרת ב"המהגרים" של וו. ג. זבאלד, ספר רדי מייד וקולאז' צילומים, טקסט, מדבקות, 2006

דינה הופמן, קריאה חוזרת ב"המהגרים" של וו. ג. זבאלד, ספר רדי מייד וקולאז' צילומים, טקסט, מדבקות, 2006

דינה: התשוקה לעבוד על דפי ספר התעוררה בי פעם נוספת ב־2006, כשקראתי את ספרו של זבאלד "המהגרים". העיסוק של זבאלד בזיכרון ובשכחה הוביל אותי להתייחסות, הפעם לתוכן. עיסוק בזיכרון ושכחה מטעם עצמי. אבל התשוקה התעוררה גם בשל המבנה המיוחד של הספר – טקסט וצילומים – שעורר בי לאורך הקריאה כולה את התעתוע של מציאות ובדיה בזיכרון, בהתייחס לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. סיפור ההישרדות שלנו מילדות לבגרות, הדרך שבה אנחנו צועדים. אספר לך סיפור בהקשר לצילום שאני משבצת בעמוד "פתח דבר" לצד תצלומו של זבאלד:

"נפתלי חבש כאפיה ולא זכר את הסיסמא. השומר טעה, וחשב אותו למסתנן ערבי. בצילום רואים אותי לובשת אפודה מצמר עם פסים (אני לא זוכרת מי סרג לי אותה, או את הצבעים), מחייכת חיוך עם שן חסרה. פתח דבר – זיכרון מוכחד".

כיום אני עובדת על סדרה המבוססת על הנראות החזותית והתוכנית של סדרת "קו אדום" (עורך ראשי: גיורא רוזן), שעם העורך שלה יש לי ידידות קרובה. בתוך הסדרה שאני יוצרת מושתלים צילומים שצילמתי, מילים ומשפטים שאמרתי, ומילים ומשפטים שאומר העורך. אלה נשלפים מתוך דו שיח ארוך שנים בינינו.