20×20: כיצד חוויתי את צייטלין 5

"צייטלין 5", שמה של תערוכת היחידה של אילת צורי, תוחם אותה מבחינה גיאוגרפית, אך התערוכה היא יותר מאשר נקודה במפה התל אביבית. צורי יצרה דוקומנט של שימור חללי פנים שנבנו במרכז הארץ בבנייה ארץ ישראלית מהירה, במחצית השנייה של המאה ה־20. צורי בחרה לצקת את החללים לכדי דימוי של הדימוי, והתהליך הצילומי שלה כולל את כלל ההיטלים של החלל. את הצילומים המודפסים היא מקפלת לדגמים תלת ממדיים, ואז מצלמת שוב ומדפיסה את הדגמים בדו מימד. הדימוי המוגמר הוא אוצרות אדריכלית בעלת ערך ארכיוני אמנותי. הדגם של צורי מוגש לצופה "כפי שהוא", בצורתו המתעתעת, כאילו נלקח מתוך רקע של משחק תלת ממדי שבו ניתן לשוטט בגרם המדרגות, במסדרונות, בפתחים ובחדרים, כמצג ויזואלי של הפירוק שמציע ז'ורז' פרק בספרו "חלל וכו': מבחר מרחבים" (Espèces d'espaces). כמו אצל פרק, גם כאן הדימוי מציג מורפולוגיה של פרטים. האובייקט התלת ממדי של רצפת השומשום (Terrazzo) מגיע מפורק אך לא שבור, כל פאותיו פרושות מולי ואני יכול לחקור ולהבין מה היה מקומו, באיזה חומר גלם הוא היה שקוע וכיצד בוצעו ההצמדות של אובייקט לאובייקט, מרצפת למרצפת, בלטה לבלטה. המרצפת של צורי אינה תמימה, היא מעלה שאלות החורגות ממה שרואים בדימוי עצמו. כיצד יש לכנות את המרצפת של צורי? טֵרַצוֹ, בָּלָטָה, מַרְצֵפָה, אֲרִיחַ שוּמשוּם? מי הוא הרצף שעמל על ההיצמדות בבניין המקורי, שנבנה לפני עשורים רבים, האם זה אותו רצף שעומל על ההיצמדות בבניין החדש שקם במקומו בימים אלו? בין שבמתכוון ובין שלא, צורי לוקחת מרחב של 20X20 סנטימטרים ושוזרת בתוכו שאלות גיאופוליטיות.

אילת צורי, שומשום, 30×30 ס״מ, 2025

בניגוד להליך שעבר הבניין בצייטלין 5 בעולם הגשמי, במהלכו פורק לגורמים ובניין חדש נבנה במקומו, צורי מציעה פרשנות אדריכלית שונה לדגם האדריכלי המסורתי. הדגם המסורתי הוא מבנה תכנוני־פרפורמטיבי, חלק מהליך שיווקי שמטרים את הבנייה המסיבית. הפרקטיקה הצילומית של צורי היא כירורגית: היא מנתחת את החלל המקורי, מפרקת ובונה מחדש ומביאה אותו אל תוך החלל הלבן של הגלריה. הדגם שלה מתפקד באופן הפוך – הוא מגיע לאחר הבנייה או לפני ההשטחה הפיזית של המבנה. ההשטחה שנעשית בדימוי אינה נשארת כך: היא צומחת למבנה תלת ממדי שאינו מסתיר את תהליך הבנייה הצילומית, הפרקטיקה שבה משתמשת צורי. הנייר שעליו מודפס הצילום הופך תלת ממדי, ומדמה את הסדקים והקימוטים שחרטו השנים. אך גם כאן מגיעה תפנית, והצופה שוב חווה את המבנה התלת ממדי, הפעם כדימוי שטוח. מנגד, החלל הלבן קורא שוב לתלת ממד, ויוצר חוויה של חדר בעל חיות המבקש לצמוח מהחזיונות הריקים ולצקת בהם חיים. האור המלאכותי המוקרן, שמתפקד כשעת בוקר מוקדמת או אחר הצהריים, נוכח בחלל. הצופים נעים הנה והנה, באים והולכים, מטילים צל על קירות הבית ומבקשים הזדמנות אחרונה להתרפק לפני שגם החלל הלבן יהפוך לריק, חלק ממעגל של פתיחות וסגירות.

החלל הותיר אותי עם שאלה לגבי החשיפה של המהלך האמנותי הדה־קונסטרוקטיבי של צורי, לעומת שאר הדימויים שבהם הוא נותר כמוס. ניכר כי החלל מספר היטב את התהליך הצילומי והפרקטיקה של צורי; ניתן לחוש באופן ממשי ולהבין את המרחב והזמן בפיתוח של הדימויים. כבר בכניסה לחלל ניתן לראות צילום רב ממדים, המציג את ההשטחה הצילומית כחלק מהתהליך וכולל היטל צד, פנים ועל. ההשתהות שלי אל מול שאר הדימויים מציגה היטב את המהלך של צורי ומעלה שאלות עקרוניות יותר בעלות הקשרים מקומיים. עבודתה של צורי מתבוננת על בניין אחד, בניין מספר 5 ברחוב צייטלין, אך הוא מייצג רחוב שלם, שכונה, עיר וחברה. מדובר בניתוח לפני המוות, לפני פירוק והריסה, היוצר ארכיון אמנותי, צילומי, חומר בעל חשיבות היסטורית שיכול לשמש כרפרנס לשימור.

אילת צורי, ללא כותרת, 70X70 ס"מ, 2024

העיר הלבנה המתחדשת מפעילה אמנים ואמניות רבים. אעמוד כאן על שתי תערוכות נוספות שביקרתי בהן השנה ונגעו בתהליכים שעוברים על העיר, כל אחת מנקודת מבט אחרת, מוצהרת או מרומזת. "יד אליהו – שכונה", תערוכת היחיד של פלורה מלינש שאצרה גליה גור־זאב,‎ הוצגה בגלריה חנינא בינואר 2025. מלינש תיעדה בצילום ובווידאו את השינוי שעוברת השכונה שבה היא מתגוררת. הצילום הישיר והנוקב של מלינש חיבר בין בנייני הרכבת הוותיקים ובין הטבע העירוני העתיד להיעלם במסגרת תהליך פינוי בינוי. עבודותיה יצרו ניגודיות בין רכות של דמויות, האור המבוזר והטבע העירוני הקסום של השכונה, ובין המכונה המאיימת ששטחה את הבניינים והקימה מגדלי בטון. תערוכתו של גיל מרקו שני, "שלוש וחצי שנים", שאצר ליאור תמים והוצגה בחלל הסטודיו של שני, כללה גם ספר אמן ונסגרה בתחילת יולי. בתערוכה התייחס שני לחלל כולו כאל מקשה אחת, ופיזר בו פרגמנטים שונים של אובייקטים, מיצבים וצילומים. שני לא עסק באופן ישיר בהריסה ובנייה עירונית מתחדשת, אלא נגע בתחושות ובתהליכים אישיים וחברתיים המדמים את אותו מעגל. עבודתו מתעתעת ואמורפית. אם נצלול לצילומי השחור לבן שלו, שצולמו בבניינים המיועדים להריסה, יהיה קשה לזהות את נקודת הזמן שבה הם צולמו: המרחב קיים ומוגדר אך הזמן חמקמק יותר. ייתכן שהתבוננות מעמיקה בגופי העבודות הללו יחדיו תוביל לדיון מעניין. יש מקום לחדור לעומקם ולנסות להבין אם יש כאן חוט מקשר, מעבר לעיסוק באותם חומרי גלם.

אילת צורי, ללא כותרת, 100X66 ס"מ, 2025

*** חזרתי לעבד ולכתוב שורות אלו לאחר המתקפה האיראנית של יוני 25. באחד מימי המלחמה הייתי בדרכי לאסוף כמה ספרי יד שנייה, בהם ספרים של וירג'יניה וולף ופוקו, ובדרכי חזרה על אופני עברתי במקרה ברחוב צייטלין. ניכר כי צייטלין 5 כבר לא דומה לחלל של צורי. הרכיבה הביתה העלתה שאלות נוספות על הרס ובניה מחודשת, על ההרס שנגרם מנפילת טילים לעומת ההרס התכנוני של תהליך פינוי־בינוי. מחשבות אלה הובילו אותי אל מאמרה של וולף, "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", שנכתב באוגוסט 1940 במהלך מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבה לונדון הופצצה על ידי הגרמנים. וולף מתארת את ההשפעה הפיזית של נפילת הפצצה, שגורמת לחלונות לרעוד. היא מדגישה את הפחד והשנאה הנוצרים בעקבות אירועי ההרס. בעיניי וולף, המקלט האמיתי מתקיפות אוויריות אינו פיזי אלא מנטלי, והיא מדגישה את הצורך לחשוב על שלום לשם קיום וכדי למנוע מהדורות הבאים לחוות את אותם חשיכה ומוות. אף שוולף אינה דנה במפורש בשיקום פיזי לאחר ההפצצות, היא מנגידה את העקרות של הפחד הנובע ממלחמה לדחף האינסטינקטיבי של המוח ליצור לאחר חלוף האיום המיידי. במאמר אחר, "Oxford Street Tide", דנה וולף באופיה של האדריכלות המודרנית בלונדון, ומספקת תובנות לגבי השקפותיה על בנייה וארעיות. היא מציינת שהבנייה המודרנית ברחוב אוקספורד היא בנייה עם קירות דקים ועל קורות פלדה, דבר המצביע על חוסר קביעות. תובנותיה של וולף מהדהדות את ענף הבנייה בארץ, שצריך היה למצוא פתרונות דיור לגלי העלייה הגדולים שהגיעו לישראל לאחר קום המדינה, ועל כן הבנייה המהירה מחומרים זולים שהשנים נתנו בה סימנים כמו בדגמי נייר הצילום שבנתה צורי. בעוד אנו עשויים לראות בדקיקות זו השתקפות של קלות דעת, חיפזון וחוסר אחריות, וולף מציעה נקודת מבט אחרת: היא רואה בכך את קסמה של לונדון המודרנית, שאינה בנויה להחזיק מעמד אלא כדי לחלוף. היא מציינת כי איננו בונים עבור הדורות הבאים אלא עבור עצמנו ועבור צרכינו שלנו. וולף מוסיפה כי עצם הארעיות והמחזוריות של הריסה ובנייה מחדש היא דחף המעודד יצירה ופריון. האדריכלות המודרנית מצביעה על קבלה פילוסופית של ארעיות ותפיסה של בנייה מתמדת, ואף הרס של מבנים ישנים כדי לפנות מקום לחדשים, כחלק מהותי ומעורר תהליכי יצירה. בהקשר של עבודתה של צורי, מעניין אם התהליך שחוותה והמוטיבציה שלה "לבנות" מחדש את צייטלין 5 תוך שימוש ב״חומרי הגלם״ מהבניין מקורי שימשו לה גם מקלט מנטלי, ואם היא השלימה עם ההרס והבנייה המחודשת של צייטלין 5.

*

"צייטלין 5" / אילת צורי
אוצרת: קרן זלץ
גלריה אינדי, התנופה 6 (המפעל 5), קומה 4, תל אביב

נעילה: 26.7.25

*

מקורות:
פרק, ז'ורז', חלל וכו': מבחר מרחבים, בבל, 1998
Woolf, Virginia, Selected Essays, Oxford, 2008
Woolf, Virginia, Thoughts on Peace in an Air Raid, Penguin, 2009