לעמוד מול האור

העבודה הראשונה שפוגשת את הצופה ב”פרגוד”, תערוכתו של עוזיאל רנחל, מציגה את דמות האמן ממצמץ מול השמש, בפסטל לבן על רקע אדום בוהק. רנחל מופיע מתוך האדום במשיחות מוקפדות ומותיר את מרבית הרקע ריק. האפקט מוגבר באמצעות התאורה הגלריסטית הממוקדת והקירות של חלל התצוגה השחור של גלריה גאולה. זהו חלל המשמש גם להופעות, ולרוב מתקשה למקסם את הנוכחות האמנותית של העבודות המוצגות בו, אבל כאן הוא עומד לרשות העבודות העדינות של רנחל, רישומים בודדים בפסטל לבן על רקע אדום או צהוב.

דמותו המסתנוורת של רנחל מתחברת לעבודותיו הבוהקות, ומציבה בראש התערוכה את העמידה מול האור החזק מדי, מול מה שמאיים לסמא בנוכחותו. זהו דימוי שמצביע על דבר מה חיובי בבסיסו, אך כזה שלא ניתן לעמוד יציב אל מול עוצמתו, שאינה מותירה מקום פנוי. בעבודות מופיעים דימויים של בית כנסת ותיאטרון: חלקם מזוהים עם אחד העולמות, חלקם היברידיים יותר. מושאים אלה מכוונים את התערוכה לעיסוק בנשגב, בעמידה אל מול.

עוזיאל רנחל, מתוך התערוכה פרגוד, פסטל על נייר, צילום: בן שיר

הדימוי של האור הא–להי החזק מדי, זה שאינו משאיר מקום לאנושי, מופיע עם ירידת משה מהר סיני:

וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם. וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אִתּוֹ בְּהַר סִינָי. וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה. וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ. ¹

הקשר עם הא–להי משנה את משה ומסנוור את הנפגשים איתו; זהו הטקסט שהוביל את מיכלאנג’לו להוסיף למשה קרניים. בקריאה של מיכלאנג’לו, כחלק מהמסורת האירופית־נוצרית, אין דבר שאי אפשר לפסל. אפילו קרן מובנת אצלו כחומר. ליבה של המסורת הזו קשור לחומר, ליכולת לדייק אותו, לדברר אותו, להפליא אותו.

רנחל, לעומת זאת, מתייצב אל מול המסורת הוויזואלית והחומרית הנוצרית ומבקש לחזור מהחומר אל האין־חומר, אל העמידה מול; קרינתו של משה היא אור, מה שאי אפשר לפסל אלא רק לבטא את השפעותיו על החומר. לא זו בלבד, רנחל מעניק לאור היבט קונספטואלי: האור אינו רק תוכן אלא גם צורה. זה אינו רק אור שמבוטא באמצעים חומריים ציוריים, אלא דבר מה המוחק את התמונה תוך שהוא יוצר אותה.

עוזיאל רנחל, מראה הצבה, צילום: בן שיר

שלושה כיסאות תיאטרון, כס מלכות ריק, שורת כיסאות ספק בית כנסת ספק תיאטרון, בימת בית כנסת. בדימויים בודדים משרטט רנחל את השדה הסמנטי שבו הוא פועל: הבמה־בימה, החזן־קהל. בעבודה הבולטת ביותר, כלומר, זו שהפסטל הלבן משרטט בתוכה הכי הרבה דימוי, מופיע חלל פנים של תיאטרון שביציעיו דמויות מתפללים בטליתות. בעבודה זו מופיע וילון הבמה כמין פרגוד או פרוכת, ומנכיח את הפער בין בית הכנסת והתיאטרון: בעוד בימת התיאטרון נמצאת מאחורי הפרגוד ומחכה להסטה, בימת בית הכנסת נמצאת מלפניו; מקום ההתייצבות הוא מול, לא בפנים.

במסורת היהודית שרנחל דובר מתוכה הדימוי המרכזי אינו האובייקט, אלא הרמז אליו. ההצבעה ולא הדבר עצמו. זוהי מסורת שנבנית סביב האין ולא סביב היש, והנגיעה שלה ביש – בחומר, בוויזואלי – היא תמיד מסביב, ממול. דימוי נפוץ לדינמיקה הזו הוא השמש והסינוור, כפי שראינו קודם. בפרשנות מאוחרת יותר נבנה גם האור הקורן וגם המסווה המסתיר מפניו ככוחות א–להיים, המאפשרים לאדם לעמוד מול הא–להים מבלי להתמסמס בתוך האינסוף.

כך למשל בספרו של ר’ ישראל בעל שם טוב:

כי שמש ומגן ה’ אלהים” (תהלים פד, יב). פירוש כי שם הוי–ה נקרא שמש. וזהו שכתוב “שמש ומגן”, פירוש כמו מחיצה המגן בעד אור השמש הוא הדמיון כמו ה’ א–להים. רוצה לומר כמו שאי אפשר להסתכל בשמש מגודל אור בהירתו אם לא ע”י מגן ומסך המבדיל שהוא המגן בעד אור השמש שיוכלו חלושי הראות להנות מאורו. כך הוא שם הוי–ה ברוך הוא שאורו רב מאד מגודל אור בהירותו לכך הוצרך לצמצמו ולהגבילו בתוך שם א–להים גימטריא הטבע שהוא המגן. ²

עוזיאל רנחל, מתוך התערוכה פרגוד, פסטל על נייר, צילום: בן שיר

במילים פשוטות יותר, העולות גם מעבודותיו של רנחל, ניתן לומר שהמחיצה, המגן, המסווה, הפרגוד, הוא עצמו הופעה א–להית, כזו שמאפשרת לנבראים עמידה עצמאית.

אני נזקק להיבטים תיאולוגיים אלה כדי לתאר את הדינמיקה בעבודותיו של רנחל, המהפך את הרקע והדימוי. הלבן הפורץ מתוך הרקע מותיר לו מקום עצמאי, ובחלקים רבים מן הציור מאפשר להתבונן בעבודות בצורה כפולה: לא רק דימוי לבן על רקע צבעוני, אלא גם מפגשים באדום, צהוב ולבן. רנחל מתמסר לפרטי פרטים במקטעים מסוימים, ובמקטעים אחרים זונח אותם לחלוטין; כך הוא שומר על קו רישומי ומאפשר לעבודות לברוח מאמירה אחידה.

זוהי דרכו של הציור להגן על עצמו מהאור, מהפסטל המסמן בו נתיבים; להותיר שבילים בין כיסאות בית הכנסת, להותיר צללים בין קפלי הווילון. רנחל ממקד את תשומת הלב הציורית בדינמיקה בין הפוזיטיב והנגטיב, כדי להציע את הציור כדימוי פותח, משחרר, ולא סופי ומאפס.

לצד תערוכתו של רנחל, ולא במקרה, מוצבת התערוכה הקבוצתית “העבודה”, העוסקת במקדש. לא במקרה, משום ששיח המקדש מביא איתו לרוב ביקורת על הפטיש, על ההיאחזות בחומר, על ניחוח הפגאניות שהחומר מביא איתו. ההצבה המשותפת נועדה ליצור דינמיקה אחרת, שבה המוקד אינו במה שמעבר לפרגוד אלא בעמידה מולו; לא בחומר אלא במה שהחומר יכול לרמז על אודותיו.

הילה קרבלניקוב, אבן השתייה, צילום: זוהר שמש

כך תלויה על הקיר רקמה של הילה קרבלניקוב, המציגה כתמים מופשטים בגווני אפור. רק היכרות אינטימית עם חומרי המקור (או לייבל רומז) עשויים לגלות כי מדובר במבט מלמעלה על אבן השתיה. האבן, החומר, הפסל והשיש הופכים פה לטקסטיל מתנפנף המרמז גם הוא בדרכו אל הפרוכת, אל הפרגוד. דידי כליפה מציג עבודת צילום שבה שני אגרטלים פונים זה לעומת זה, משל היו הכרובים שלראש ארון הברית; הטרנספורמציה של הפסל אל הבוטני מפנה את תשומת הלב לתנועה שבין האגרטלים־כרובים, ממקדת בדינמיקה שביניהם יותר מאשר בהם עצמם.

הפרגוד של רנחל משמש לתערוכה מעין פרולוג ומעין אפילוג: הוא יכול להופיע כמבוא, המאפשר מבט מורכב יותר על אודות החלום ומימושו, ויכול גם להופיע כחדר האינטימי ביותר, זה שבו מבינים שהציור תמיד מרמז אל מה שמעבר לו.

*

פרגוד / עוזיאל רנחל

אוצרות: אלחי סלומון

גלריה גאולה, יפו 34 ירושלים

נעילה: 25.8.25