נדיה עדינה רוז

  • שְׁתִיקַת הַלָּבָן, הַזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי הַזְּמַן וְהַכְּתָב שֶׁלִּפְנֵי הַכְּתָב

    "דממת המוות של גדמי הגזעים והענפים המקובעים על קיר מנוגדת לכאורה לשמה של התערוכה, אבל רק לכאורה, שהרי התערוכה הזו נעה ומניעה את המבקר בה במנעד הקיומי הנצחי בין מעלה ומטה, בין עמידה בגובה לבין סכנת נפילה (ומוות) מתמדת; בין השבריריות הקיומית של בני אנוש לבין כוחות הטבע הקדומים". בת־שבע דורי על תערוכת היחיד של נדיה עדינה רוז "ברעש נפילת הענפים"

  • הברחת עננים

    ״במיצבים מסוימים היא משחזרת זיכרון עמום מתקופת הילדות, אך לא כולם יוכלו לתפוס את הנוף המסתתר בין קפלי הבד. היא מאתגרת את הצופה ומזמינה אותו למצוא את "קבוצת השייכות" שלו, והדבר המאחד את הקבוצה הזו אינו שפה או לאום משותפים אלא אופן התפיסה״. אניה ליכטיקמן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד

  • הבו לנו עוד אמנים משוררים

    "הגעגוע נוכח מאוד, אך אינו משרה תחושת חוסר, אלא תחושת התכרבלות נעימה בזכרונות. עבודות הבד, שרובן משדרות רכות גדולה (התאפקתי ולא נגעתי), מתעתעות בצופה ומעמידות אותו מול השאלה, האם העבודות האלה הן אכן כסות מפני החורף הקר או שמא הן החורף עצמו?". דוד (דוכי) כהן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בבית האמנים, ירושלים