פארסת הפרס

השפעת פרסים שלא הצליחו להפוך לחלק מהקרביים של שדה האמנות מתבררת ב"כ כמזערית עד לא קיימת. לכן פרס היצירה הציונית שיזמה השרה לימור לבנת הוא ספקטאקל – הפגנת כוח ריקה מתוכן וממשמעות.

לאחרונה התבשרנו על פרס חדש בתחום האמנויות – "פרס היצירה הציונית". שרת התרבות לימור לבנת טענה כי זו תשובתה לחרם האמנים על היכל התרבות החדש באריאל. לדברי משרד התרבות והספורט, הפרס מכוון "לתת ביטוי לערכי הציונות, להיסטוריה של התנועה הציונית ולחזרת העם היהודי למולדתו ההיסטורית. הפרס נועד לעודד ולקדם יצירות אמנות ותרבות בתחום הציונות, בתולדותיה, במטרותיה בדמויות מרכזיות בה או בעשייה ציונית עכשווית".

פרסים בתחום האמנויות בדרך כלל מכוונים לתת תוקף ולייצר הון סימבולי לכוחות או לאג'נדות שנותניהם חפצים בקידומם. לכן בתחום האמנות הפלסטית בדרך כלל לא מסתפקים בוועדה מקצועית (מה גם שהמונח "וועדה מקצועית" דה-פקטו כולל לא פעם גם אנשים שה"מקצוע" שלהם אינו אמנות כלל וכלל), אלא  מצרפים לפרס תערוכה מוזיאלית במוסד מוכר ומכובד, אקט שנותן משנה תוקף מקצועי לבחירה.

בתחום האמנות הפלסטית, דומה כי פרסים העוסקים בהיבטים מדיומאליים או כאלה שמלווים בתערוכת יחיד משמעותית בדרך כלל אפקטיביים יותר מפרסים פוליטיים או אידיאולוגיים. בנוסף, פרסים שאינם ניתנים ע"י מוסדות תצוגה מקצועיים בדרך כלל כמעט ואינם יוצרים את האפקט של יצירת הון מסוג כלשהו – לא ממשי ולא סימבולי. עם זאת יש לציין כי גם הצמדת הפרס למוסד מוזיאלי לא מבטיחה מיידית תוקף לפרס ולמקבלו.

פרס ישראל ניתן כמובן  בדרך כלל למי שמעמדו לא מעורער, ולכן הוא לא בהכרח נועד לקדם את האמן עצמו. אכן מדובר בפרס סמלי בעיקרו. בהתאם, קבלת הפרס לרוב אינה משנה את מעמדו של היוצר בעולם האמנות. לשם הדגמה, מעמדו של האמן פנחס כהן-גן לא השתנה מאד בעקבות זכייתו בפרס ישראל בשנת 2008. הוא לא הציג הרבה בשנים שלפני קבלת הפרס וכך היה גם בשנים שלאחר מכן. גם מחירי עבודות הזוכים  בדרך כלל לא עולים באופן משמעותי בעקבות קבלת פרס ישראל. יוצא מן הכלל בעניין זה הוא משה גרשוני, שבשנת 2003 ביקש לקבל את פרס ישראל בלי להיות נוכח בטקס (בכך הוא כיוון לפטור עצמו מלחיצת ידיהם של ראשי המדינה בטקס). בעקבות סירובו שללה שרת החינוך דאז לימור לבנת את אפשרותו לקבל את הפרס, מה שבאופן פרדוקסאלי גרם לגרשוני לזכות בהד תקשורתי, הון סימבולי ויוקרה רבה יותר מכפי שהיה מקבל לו היה מגיע לטקס כיתר הזוכים.

משה גרשוני – מי ציוני ומי לא. מיצב, גלריה ג'ולי מ', 1978

בשונה מפרס ישראל, בתחום האמנות הפלסטית ישנם כמה פרסים שנוצרו באופן מובהק על מנת לקדם אג'נדות ולהשפיע על השדה. הפרס הניתן על ידי קרן עדי בכוונה לטפח את היצירה האמנותית הבוחנת את הזיקה שבין האמנות והיהדות, ורוצה למזג בין ערכי היהדות ובין העיסוק בעיצוב וביצירה האמנותית לסוגיה, הוא דוגמא לכך. הקרן הוקמה על ידי  דוד בלומברג (לשעבר מנכ"ל בנק מזרחי העומד כיום בראש דירקטוריון הספרייה הלאומית)  לזכר בִתו, והוא גם משמש כיו"ר הקרן. פרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב הניתן מטעם הקרן והפעילות שסביבו פועלים בתיאום ובשילוב עם גורמים במוזיאון ישראל, ורבות מתערוכות הקרן אף הוצגו במוזיאון עצמו.

מסיבות מגוונות, איכות העבודות שהוצגו בתערוכות קרן עדי היו שנויות במחלוקת, ובכל אופן ברור שללא תיווך הקרן, רבות מהעבודות שהוצגו שם לעולם לא היו עוברות את מפתן  שעריו של המוזיאון. אלא, שמלבד הפרס והפעילות הקשורות בו, דומה כי עשייתה של הקרן לא השפיעה הרבה על מבנה העומק של עולם האמנות או התרבות הישראלית, וגם בטווח הרחוק ספק אם תהיה לה השפעה או תרומה  משמעותית במרחב שבו היא מתעתדת לפעול. הביקורת לרוב התעלמה מתערוכות הקרן או התייחסה אליהם בחשדנות או בביטול. בנוסף, האמנים שהוצגו בתערוכות הקרן לא פרצו למרכז השיח. בדרך כלל, אלה שהיו מוכרים נשארו מוכרים, ואלה שלא, נשארו בינתיים בצללים. מה שאפשר ללמוד מעשייתה של הקרן הוא בעיקר הברור מאליו – שאמנים מוכנים לעשות הרבה בשביל לקבל פרסים, אבל לא בטוח שההשקעה הזו באמת מצדיקה את עצמה. מעבר לכל הנאמר, השאלה המשמעותית העולה מפעילותה של קרן עדי היא האם יצרה או חשפה וגילתה משהו תרבותי משמעותי ועמוק שלא היה גלוי לפניה. התשובה, כאמור, היא שספק רב אם יש ממש בתרומת הקרן לקידום הרעיונות שהיא מתעתדת לקדם.

עולם האמנות הוא ללא ספק גם זירת מאבקים פוליטיים. גם אם יתכן שיש מקום לסוג של "אפליה מתקנת" ביחס לעמדות פוליטיות מודרות בשדה האמנות הישראלית, דומה כי פרויקטים מעין אלה שהוזכרו, כמו גם פרס הראווה החדש של השרה לבנת, לא בנויים על יסודות של הבנה מעמיקה של מהו שדה, כיצד פועלים יחסי הכוחות ובאיזה אופן אפשר לתפוס בו עמדה משמעותית שתייצר עמדה תרבותית עמוקה. עידוד ועזרה כלכלית בתחום האמנות הם בדרך כלל עניין מבורך, אבל לא רק על יסודות אלה מתפתחת תרבות. פרסים שלא הצליחו להפוך לחלק מהקרביים של שדה האמנות הם נחמדים לזוכים, אך השפעתם התרבותית מתבררת ב"כ כמזערית עד לא קיימת. לכן הפרויקט החדש של השרה לבנת הוא ספקטאקל, פארסה של הפגנת כוח ריקה מתוכן וממשמעות. הוא בנוי על הבנה שטחית של המושגים שדה,  תרבות וכיצד הם מתפתחים. ההכרזה על פרס האמן הציוני, אם כן, נדמית בעיקר כהפגנת שרירים לא עניינית המאפיינת את פעילות השרה לא פעם. אמנים בדרך כלל שמחים לקבל תמיכה כלכלית, אבל אני יכול  לחשוב רק על קומץ אמנים ראויים ומוכשרים שבאמת יתכבדו בפרס שכזה.

במקום לעסוק בהפגנות מיותרות, ראוי יותר שהשרה תשקיע את מאמציה בקידום תרבות עשירה ומגוונת שתאפשר לאמנים (ולכלל האזרחים) לקחת חלק פעיל ויצירתי בציבוריות שאותה נבחרה לקדם. באקלים של הוצאת ענף האמנויות מלימודי הליבה בבתי ספר וכרסום מעמיק במעמדם של מדעי הרוח שבטבורם עומדת החתירה ליצירתיות ולביקורתיות, לא נראה  שהדרך מובילה  לכיוון המיוחל.

14 תגובות על פארסת הפרס

    דוד
    מילים כדורבנות
    דוגמה לפארסה המגוחכת של ניצול כוח פוליטי בתורה צינית ומקוממת

    מסכימה איתך, אכן ניסחת ונימקת כראוי.

    מסכימה למה שכתבת שתמציתו בכותרת. תודה על כתיבתך היפה והעניינית.
    לגבי קרן עדי, לא נראה לך שבכל ה"טרנד" היהודי באמנות – יש לה חלק משמעותי?

    מאד עצוב להוכח שאנו צועדים בדרכם של אלו שרצו להשמיד אותנו
    אנו צועדים עם דגלו של הפאשיזם
    חדווה אטלס בן-דוד

    יישר כוח על ההתנסחות הבהירה ועל הביקורת העניינית! גם פרסים אחרים הניתנים בשדה האמנות אינם נקיים מכל שיקולי פוליטיקה, ושווה לבדוק גם אותם.

    מסכימה עם דבריך ומודה לך על שאלתה נרתם למאבקים על אופיה של האמנות בישראל ולהתייחסות כבדת משקל מה שמכונה אמנות יהודית

    רוחמה וייס

    David, as you well know, the art world was never an objective field, including the people who had the power to determine what should be canonized, and be shown in publicly supported places. This goes back more than a century, where boundaries had been expanded and elasticized. Moneyed patrons and the well connected, influenced what we should hold at center stage. In fairness, you should include other examples of prized artists or just some, who were pushed into the circle.

    דוד הופתעתי לטובה מהביקורת שלך על פרס עדי. הכותרת "פארסת הפרס" נכונה גם למה שמתרחש שם.

    אני חושבת שהכותרת "פארסת הפרס" נכונה כמעט לגבי כל פרס שמוענק בעולם האמנות.

    כמו שאומן גרפיטי מירושלים אמר מזמן: ציוננות.

    באמת אחרי ההתנתקות אין הרבה על מה לדבר

    מעניין שכולם פה חושבים אותו הדבר
    יחסית למקום שפתוח לשיח רחב הדעה היא נחרצת
    אני חושב שיש בפרס הזה שקיפות, היא פוליטית. לעומת כל, כל הפרסים האחרים שמתהדרים ומתממים באיכות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.