Still Around

אנחנו מתראות בפתיחה של תערוכה. היא שואלת מה שלומי ומה אני עושה בחיים, ואני מספרת שאני עדיין עוסקת באמנות, כותבת עליה, מדריכה סיורים, חוקרת. בדיוק סיימתי תואר שני, הגשתי את התזה לא מזמן. היא מתרשמת ואומרת משהו על המרחק שלה מהאקדמיה, ומוודאת שאני לא עוסקת במקרה באמנות שעושים עם הידיים. “כתיבה היא האמנות שלי”, אני אומרת לה, לא בטוחה אם אני מנסה לשכנע אותה או את עצמי. כך או כך לא נראה שהשכנוע עובד. היא מזמינה אותי לסטודיו שלה, ואני נענית להזמנה.

אחרי שבוע אני מגיעה לסטודיו רחב הידיים שלה, שמלא בעבודות מרצפה ועד תקרה. היא מציעה לי תה, קרקרים וגבינות, מוזגת לי מים, ומראה לי את העבודות. יש שם הרבה עוברים ותינוקות, הרבה דיקטים, ודגלי ישראל נעוצים בבטן של תינוק. אני לא בטוחה איך להבין את הדימוי הזה. יש גם נמרים ואיילים ונחשים, הכל בגוונים חומים, הכל תמיד עדיין בעבודה. היא מספרת על עבודה אחת שהתחילה לפני עשור, והיום עשתה עליה שכבה נוספת, הוסיפה, הסתירה, המשיכה לעבוד. היא אומרת שככה זה כשלא מוכרים, נשארים עם העבודות ואפשר להמשיך לעבוד עליהן, ואני חושבת שאלה בכלל לא עבודות שנעשו במטרה למכור אותן, ושאם הן מיועדות אל החוץ זה ודאי לא כדי למצוא חן או להנעים את המרחב. היא מחשיכה את החדר, ומקרינה גם עבודות וידאו ישנות.

מירי נשרי, “זיגמונד”, מתוך סדרת “ארץ יולדת”, טכניקה מעורבת, 2024

הכל בעבודות של מירי מטריד. גם הפוליטי, גם האינטימי. כפיית החזרה של העוברים הנוכחים בכל מקום, מגודרים במסגרות זכוכית שקופות כמו מוצגים במוזיאון טבע, הנשים המעוברות הכורעות על הרצפה עם קרני אייל לראשיהן, החיות המשונות עם חברבורות הנמר וזנב הנחש, הגברים הגמורים, שרועים באפיסת כוחות על האדמה. יש גם עשרות איברי מין נשיים מכל עבר. רגע לפני שאני יוצאת אנחנו מתחבקות. היא מזכירה שהיא בת 74 וכמו פולניה טובה רומזת שלא נשאר לה זמן רב. אנחנו מבטיחות להתראות שוב בקרוב.

שנה מאוחר יותר אני מקבלת ממירי שיחת טלפון. היא שואלת אם יתאים לי לכתוב על תערוכה חדשה שלה שתעלה בקרוב בבית החברה הפסיכואנליטית בתל אביב. אני נכנסת לאתר האינטרנט שלה ונתקלת בסרט שלה שהיא הקרינה בכיתה לפני 14 שנה, כשלמדתי אצלה במגמת אמנות בעירוני א’ בתל אביב. שוב ושוב חזר בו המשפט “Is Miri Nishri Still Around?“, שאלה שהסעירה אותנו מאוד כנערות צעירות. הרי היא עומדת מולנו, והסרט שיצרה שב ומערער על הקיום הזה. בדיעבד אני לא זוכרת מה הרגשנו שם, אם היינו מובכות? משועשעות? אני רק יודעת שאחרי אותו מפגש הדפסנו לכל אחת מאיתנו חולצה עם המשפט המסתורי הזה שנשאל שוב ושוב, ולא הרבה לאחר מכן כבר חרצנו שבלונה ויצאנו לרסס גרפיטי של המשפט ברחבי העיר. לפעמים אני עוברת בגינת דובנוב והצבע הכסוף שואל אותי, “Is Miri Nishri Still Around?”

אני מאחרת לפגישה שלנו. אני כמעט אף פעם לא מאחרת, אבל הפעם איחרתי. רק בחמש דקות, ועדיין, תחושת אשמה ממלאת אותי כשאני פורצת מיוזעת ומתנשפת למטבחון המרווח והנקי של החברה הפסיכואנליטית. מירי יושבת שם, על השולחן לצדה כוס קפה ריקה, בתחתיתה סימנים שהאישה הנכונה אולי היתה יכולה לקרוא בהם עתידות או גורל. מעליה ציור שציירה בקפה. מתוארים שם גבר צעיר וחיה שאני לא מצליחה להבין אם היא נמר או נחש. אני נזכרת במילה “חברבורות” ולא בטוחה אם היא נכתבה בעבר על העבודות של מירי או שהיא היתה שמה של אחת התערוכות שלה. מול ציור הקפה המונוכרומטי והעכור תלוי דיקט שוורידי העץ שלו הודגשו ושיוו לו מראה של מים צלולים, עתירי אדוות. מירי מתנצלת ואומרת שהיא לא יודעת להכין קפה, אבל תיכף יבוא הבחור שתולה, הוא יוכל לעזור לי להכין. אני תוהה כיצד הכינה את הקפה שאיתו ציירה. איך אפשר לדעת להכין קפה לציור אבל לא לשתייה? אמנים הם זן מיוחד.

אנחנו יוצאות למסע מעגלי בין חדרי המבנה. הם נעימים ומזמינים, חדרי ישיבות בגודל מעולה שמקיפים חלל מרכזי רחב ידיים שבו מסודרים בשורות כמאה כיסאות, פונים לעבר בימה קטנה. בכל חדר תלויות ארבע או חמש עבודות, אצורות בקפידה, במדיומים שונים – רישום, ציור, צילום – בכולן חוזרות אותן תמות מרכזיות: עובר, חרק, אישה הרה, גבר צעיר שמוט איברים מוקף חיה לא מזוהה, ועוד דימויים כמו פרה אדומה, משכן הכנסת, עובר שדגל נעוץ בבטנו וקרני אייל, ששייכות לחיה במלואה או מעטרות פני אדם.

מרכיב נוסף שמלווה את גוף היצירה הוא העץ, פעור עיניים, מרובה ורידים. מירי מספרת על המפגש שלה עם הדיקט במדרשה, ועל הפליאה מול החומר הזה שתמיד כבר נושא בחובו דימוי. אף מילה לא נאמרת על דלות החומר, אבל כל תולדות האמנות הישראלית נמצאות איתנו בחדר כשהיא מריעה לאיכויותיו של הדיקט. מבט נוסף בגוף העבודות מגלה שמירי מפרשת באופן ברור מאוד את העיניים הפעורות בעץ: היא הופכת אותן לחור השחור הניבט מבין רגליה המפושקות של אישה, דימוי סימבולי שהיא משאילה מעבודתו המפורסמת של גוסטב קורבה, “מוצא העולם”. היא מספרת שהדימוי הזה קשור גם בציור “אי המתים” של בוקלין ומתעקשת שזה האופן שבו היא משלבת גם את המוות, כמעט כאילו חשוב לה שלא ישתמע שמדובר בעיסוק בחיים בצורה חיונית מדי.

מירי נשרי, נפל בשטח פתוח, טכניקה מעורבת, 2025

אנחנו מגיעות לחדר האחרון, והיא מספרת לי שלמרות איברי המין הנשיים הפזורים על פני כל הקומה והעוברים המדממים, מכל גוף העבודה הקשה שלה תצלום אחד יצר אי נוחות בקרב מי מחברי החברה הפסיכואנליטית שבמשרדיה נתלו העבודות. מדובר בתצלום שבו נראה בנה של מירי, נמרוד, כשהוא ילד, שקוע באמבט ומתבונן בבטנו שעליה מונחים שני חיילי משחק מפלסטיק. ידו מונחת בשיפולי בטנו, מחוץ לפריים. סמוך לעינו נראה שפשוף וסנטרו נוגע בחזהו, מבטו מושפל ומופנה לחיילי המשחק.

מירי מסרבת להבין מה קשה בתמונה. זו סדרה שהוצגה בעבר, בדומה לחלק מגופי העבודות הנוספים התלויים על הקירות. היא מוסיפה גם שהשפשוף על פניו במקרה היה שם, ואין לו קשר לתמונה. אני מתעקשת איתה, מנסה להבין אם באמת לא ברור לה מה נשקף מהדימוי שעל הקיר, מה ניתן לראות בו, מעבר למה שהיא רואה, ונזכרת בטקסט המכונן של אריאס, שהכריז כי רק במאה ה־17 הומצאה הילדות, והצעד הדחוף ביותר היה להרחיק ממנה את המיניות ואת האלימות. נדמה כי כללים אלה דילגו על מירי, שמתעקשת כי היא לא מבינה מדוע דווקא הדימוי הישיר של הילד שלה נוגע בנקודה הכי רכה ורגישה.

מירי נשרי, “נמרוד”, צילום, 2001

אני נזכרת שבביקור הסטודיו היא סיפרה לי על פרויקט הענק שלה, “האם תינוק זה שלך?”: לאורך שני עשורים היא שלחה מאות מכתבים לנמענים אנונימיים למחצה, כל מכתב הכיל ציור של עובר ובקשה לבחור בו ולקבל עליו “אבהות”. לפני שיצאתי מהסטודיו, בביקור לפני שנה, היא הפקידה בידי קופסה גדולה, קטלוג מונומנטלי של אותו פרויקט יצרני. אב אחד ענה לה, ״למרות שקיבלתי הזמנה, לא יכולתי להגיע לפתיחה, בואי נעשה עוד ילדים״. אם אחת ענתה, ״התינוקת שלנו תגדל להיות אישה נהדרת, יהיה לה את הכוח לשייט בין הזמנים ובין הגלקסיות״. אחרים שלחו תגובות ויזואליות, סרטונים, תצלומים, ברכות מאוירות לרגל הולדת הילד שהם מסכימים להכיר בו. היו גם מי שסירבו, או התחרטו, והיו מי שהסכימו לאמץ. היה גם אחד שצירף את קורות חייו והוסיף בראש העמוד, לצד שמו, את שמה של האמנית בכתב יד.

כשמירי פנתה אלי וביקשה שאכתוב לה טקסט היא הצליחה, בעקיפין, להשלים סיבוב אדיפלי – להביע את המשאלה שדור האמנים שהיא הולידה יקבל על עצמו בעלות על יצירתה שלה.

כמה ימים לאחר הפגישה שלנו בתערוכה אני חוזרת לשוטט באתר שלה ומגלה גרסת המשך של הסרט, שלא ידעתי שעשתה, ובו תיעוד של החולצות והגרפיטי. אני מגלה שבלי ידיעתי נשזרתי אל תוך היצירה שלה.

*

מירי נשרי, “ים יבשה”

אוצרות: איתמר לוי

בית החברה הפסיכואנליטית, קרליבך 23, תל אביב

31.5.2025 – 9.8.2025