צריך קודם כל לומר בפה מלא: די

6 תגובות על צריך קודם כל לומר בפה מלא: די

גם אני מצטרף לכותבים וקורא לאנשי החמאס בעזה להיכנע באופן מיידי, למסור את נשקם ולהחזיר את החטופים. אם זה לא יקרה חוששני שגורלה של העיר עזה הערבית נחרץ כפי שחזה נפתלי בר אילן בקובץ שיח לוחמים (שיחה עם תלמידי מרכז הרב). ההפיכה של בתים אזרחיים לכלי נשק ממולכד הופכת אותם למטרה צבאית לגיטימית מצד ישראל ותביא לחורבנה המוחלט של עזה הערבית. תושביה המקומיים יאלצו לגור באוהלים או להתפזר ברחבי העולם כפליטים. מה שיסיים 3000 שנה של העיר עזה כעיר לא יהודית ויכול להביא להפיכתה של העיר עזה לעיר יהודית לראשונה בהיסטוריה. לא תוכלו להתכחש לאחריותכם לעניין. אני מציע לכם להיכנע באופן מיידי כדי להציל את שארית הפליטה ולהשאיר אוד מוצל מאש של עזה הערבית.

דוגרי אבסורד שיש רתיעה כללית בעולם האמנות מעשייה אמנותית פופוליסטית, התפישה שאמנות מגויסת משרתת רק פשיזם היא הנחת מוצא מאוד בעייתית שמדירה אמנות למקומות של חוסר רלונטיות תוך קידוש אינדיבידואליזם שתכלס יש הצפת יתר של עשייה אינדיבידואליסטית ואם עושים משהו שהוא מתייחס לרעיונות גדולים יותר זה תמיד מתוך פריזמה של האמן כדמות אקסצנטרית וכו אל מול פופוליזם/חברה/קהילה שאיכשהו תמיד משחקת את הרע בסיפור אז פלא שאנשים מורעבים כבר שנתיים בזמן שרוב אנשי האמנות מספרים לכל מי שמתעניין שהפגנות לא עוזרות.

בכל האקדמיות לאמנות מלמדים אותם מרצים. לעיתים – במעבר ממוסד למוסד, רק שמם מתחלף. כולם מדברים בשפה אחת, בלשון מודבקת.

כל מי שהזדמן לו לשהות, או לחלוף בקרבת חדר המורים (המרצים) יכול היה ודאי לחוש בוויברציות והצליח ללא כל מאמץ לשמוע תקתוקים קצובים מהדהדים מהקירות. זוהי רוח הזמן – הצייטגייסט – צלילם השתלטני של הוראות הקבע, טפטוף מונוטוני של ההלוואות והמשכנתא – שנטלו על עצמם מרצי האמנות העושים לביתם, היורדות כמו שעון, מידי חודש בחודשו ממשכורתם. אליהם מצטרפים – במסדרונות, על גרמי המדרגות ובחללי ההוראה, צלילים ספורדיים, עדות למאבק מתמשך ועיקש – של נציגי הסגל לשיפור והטבת תנאי העסקתם. ומעל לשגרה הצלילית הזו מתפרצת מדי פעם אל החלל צווחת הילולה ספונטנית המעידה שלאחד מהמרצים מהחוץ אושרה קבלת משרה אקדמית קבועה. זה הסאונד הספוג בעמודי התווך ובקורות התמך של האקדמיות לאמנות. תפקידם העיקרי של המוסדות האלה מתמצה– קודם וראשית לכל, בשמירה על יציבות המבנה עצמו, הכתבת טון פרקטי/נאות – בדגש על שיח מכבד במקום ביקורת, ריסון גידולי פרא מחשבתיים ויישור עיקומים פוליטיים. זה המקום בו באצטלה אינטלקטואלית נקטע באיבו, בבוז מופגן, כל ניסיון להפרת חוקי וכללי המוסד.
לימודי אמנות מקצועית דומים ללימודי חשבונאות – מספר התשובות זהה למספר השאלות. הכל משועבד למען הסדר הטוב, אך ורק למען הכללים והעקרונות המתגמלים. וכך כשהאופק והמטרה הפכו למשטחי לָטֵקְס – למשטחי בטיחות ספוגיים, וגלגול עיניים ואירוניה מנייריסטית הם העקרונות המנחים, רוח של בינוניות צייתנית ואושר פקידותי שורים על הכל ואין אחד שיקום וישפוך מיכל בנזין סביב ההיכלות ויעלה אותם באש על יושביהם.

יש רק בעיה אחת: עם פה מלא קשה להגיד די!
האמנות נמצאת כבר עשרות שנים בעידן שביעות הרצון.

מזכיר את עיתון "הארץ" שמצד אחד חושף את האמת על זוועות עזה ובמקביל עוסק בצורה חולנית ואובססיבית בכתבות על אוכל.

כל המוסדות להוראת אמנות – מכיתה א' ועד לתואר שני, הם מפעלים: פסי יצור להסתת המבט, להכחשה והדחקה, לנימוסים והליכות.

מתי לאחרונה יצאה מילת ביקורת מהאקדמיות לאמנות על הכיבוש על שלל עיוותיו וסטיותיו? מישהו יודע בכלל שיש כאן כיבוש רצחני קרוב ל-60 שנה? גזענות, שנאה, גזל, שריפת בתים, מסגדים וכנסיות, גירוש באלימות, פוגרומים של כנופיות ניאו נאציות, אפרטהייד?

הגיע הזמן שסטודנטים – ערבים ויהודים, "יתגייסו" ויתחילו לצייר פלקטים "לא מתוחכמים" במקום חפצי נוי.

גם אני מסכים שהכיבוש הערבי של ארצנו היפה צריך להסתיים ורגע אחד קודם. אבל השטאנציות הלכאורה אמנותית של האקדמיה הישראלית מנוגדת לכל ניסיון לראות את יופיה של ארצנו ולהציג אותה. במקום זאת קיבלנו אמנות מלאת שנאה וכיעור לארץ ישראל המשרתת את המאוויים הבין לאומיים של היוצרים הנובעים משנאה אנטישמית ליהדות ולברוח ממנה (בריחה שכמו אצל יונה הנביא תסתיים בבטן הדג). אותם אנשים יעברו ודבר אלוהינו יקום לעולם.

דוד ריב הוא הצדיק היחיד בסדום.

גם עבודות החלשות ביותר (הפלקטיות חח..חחחחח…) עדיין חשובות פי אלף מכל "הטעם ערבי" "הבלטות" ו"הכאפיות" על כל משחקי ההמשגה וההפשטה הבנאליים של ציבי גבע ובטח מהגיגיו המופרכים ועבודותיו של לארי אברמסון – ביקורת על הפשטה של יוסף זריצקי. לדבריו, המופשט הלירי שלו הוא דרך להתעלם מחורבות הכפר הערבי בצובה. (כפיים!!) גוף העבודות של שני האמנים האלה הוא תעודת עניות לאמנות הישראלית ועדות כואבת לאופן בו התייחסה לכיבוש ולנכבה הבלתי נגמרת.