טרטה מת.

טרטה מת.
שתי מילים. לא צריך יותר.
אפשר לצרף דימוי חזק, אבל זה חזק מספיק גם בלי. רק לבחור את הפונט הנכון, לשים על הדף, והנה, אמרנו את כל מה שצריך להגיד. הסתכלות למציאות בעיניים, תגובה מיידית.

עצב.
מילה אחת. דימוי של טוש בודד על נייר ריק. בטח טרטה היה מוצא דימוי חד יותר.

דוד טרטקובר. אני מרגיש שתמיד הכרתי אותו. עוד כילד, כשנמשכתי לכל דבר חזותי, הייתה כרזה אחת במסדרון בית הספר שהייתה חריגה בנוף הכרזות הרשמי, הפטריוטי והנאיבי. המילה ״שלום״ בפונט תנ״כי, שחור, עם האות למ”ד מוזהבת, על רקע שמיים כחולים ועננים לבנים. רק שנים אחר כך הבנתי: הכרזה הזו, שעיצב טרטקובר, נוצרה בעקבות ביקור סאדאת בירושלים, רגע היסטורי שבו הכמיהה לשלום הגיעה גם למסדרונות של בית ספר דתי לבנים במרכז ירושלים.

עם השנים למדתי שהשלום מתמהמה וגם נמצא בסכנה. כשתנועת ״שלום עכשיו״ נוסדה כדי לגייס תמיכה ציבורית ל”תהליך השלום”, גם במחיר ויתור על שטחים, טרטקובר עיצב כרזה שבה חיבר בין ״שלום״ (שלקח מאותה כרזה לכבוד חגיגות ה־30 למדינה שהיתה תלויה בבית הספר) לבין ״עכשיו״, באות “חיים” עבה ואדומה. עיצוב שהפך לסמל – וגם לשם – של התנועה. הילד היחיד בכיתה שההורים שלו היו שמאלנים הביא לי מדבקה (היי, מיכאל).

עטיפת האלבום “מחכים למשיח”. עיצוב: דוד טרטקובר, 1985

כנער שהתעניין בעטיפת התקליט לא פחות ממה שהיה בתוכו (התעניינתי מאוד בשניהם), הכרתי את טרטקובר דרך הפעמון של מתי כספי, המאפרה של מחכים למשיח. עטיפות שלא הופיע עליהן צילום של האמן אבל היה להן מסר, הן סיפרו סיפור שלם. וכשהתחלתי לפתח מודעות פוליטית נחשפתי לכרזות כמו ״אבא, מה אתה עושה בשטחים״, שעיצב לתנועת “יש גבול”. “אמא” על רקע צילום של שגרה בשטחים. “מי ימלל גבורות ישראל”, ארבע מילים על רקע בית קברות צבאי, שמטיחות את האמת בפנים. מאמר חזותי על הכיבוש, המיליטריזם והנפש הישראלית שנרמסת, הכל בדימוי אחד. התנגדות ומחאה פוליטית ישירות ופשוטות כל כך.

אבל הכרתי את טרטה באמת כשזכיתי לעבוד אצלו, כסטודנט שנה ג׳ שהתאהב במקצוע. זו הייתה תחושה של זכייה בפרס. הכניסה לסטודיו בביתו בנווה צדק הייתה כמו עליה לרגל להיכל של הגרפיקה הישראלית.
אני לא בטוח שהוא בחר בי כי הייתי המעצב הכי טוב (לא הייתי), אלא כי הראתי לו את אוסף המודעות, הכרזות וההזמנות להופעות רוק שתלשתי מהרחוב (הכי טוב אחרי גשם – הן יורדות בקלות) החל מאמצע שנות ה־80. טרטה התלהב מהאוסף, נזף בי על התיקייה שבה אחסנתי אותו, ונתן לי במתנה תיקיית כרזות מקצועית לשמור בה את האוצר. בהמשך הזמין אותי לעבוד בסטודיו.

העבודה איתו לא תמיד הייתה קלה. הוא היה בוס קשה, שצעק והשפיל כשטעינו. היו הרבה עבודות שחורות: לטאטא, לשטוף כלים, שליחויות. אבל כשהוא נתן לשבת ולעצב איתו, בעיקר את הטור הקבוע שלו בעיתון, זה היה שווה כל רגע. למדתי שם הרבה כל כך. לא על מחשב – עם מכונת צילום, מספריים, טושים ועיפרון.

בזמן שעבדתי בסטודיו, עזרתי לו בהכנת הספר “איפה היינו ומה עשינו – לקסיקון ביטויים עבריים של שנות ה־50 וה־60”, שכתב יחד עם אמנון דנקנר. שם גם נפתח בפניי אוסף העיצוב הישראלי המדהים שלו. בשביל טרטה, עיצוב ישראלי היה בכל מקום – ברחוב, בתחנות אוטובוס, בלוחות מודעות, בעיתון ובכל מוצר שיוצר בארץ. הוא אסף הכל, כל פיסת דפוס: קירות העיר, צעצועים, כרזות קולנוע, משחקי קופסה, מודעות פרסום. האוסף הישראליאנה הענק שלו הוא נכס תרבותי אדיר, והוא יצר מתוכו עולם חדש של דימויים ששיקפו את התודעה הישראלית, הפוליטית והנוסטלגית גם יחד. יום אחד הוא נתן לי פנקס מרופט, מלא בשמות של חבריו מהפלוגה בצנחנים, כדי שאזמין אותם להשקת הספר. באותו רגע הבנתי עוד משהו עמוק בנפשו של המעצב האקטיביסט: אחרי לונדון, בצלאל, רוקנרול והצלחה מקצועית ואמנותית, בסוף מה שבאמת חשוב הוא להזמין את החבר’ה מהפלוגה (ומה שהפתיע אותי זה כמה מהשמות הכרתי, מהחדשות הפוליטיות והכלכליות).

הייתי “טרזן”. הוא מעולם לא קרא לי בשמי. אין לי מושג למה. רק אחרי שנים, בפגישה אקראית בפתיחת תערוכה, כשהחמיא לי על העבודות שלי וקרא לי פתאום “אידלמן”, הבנתי שסוף סוף הפכתי בעיניו לקולגה, לא עוד שוליה.
אבל תמיד נשארתי תלמיד עם אחריות כבדה: לא לחקות אלא להמשיך ולפתח.
הלוגו של ערב רב? השפעה ישירה ממנו. צילום מתוך תנ״ך קורן, קצת ניקוי, קצת סידור, בלי התחכמויות. שחור על לבן. בדיוק כמו שהוא אהב.

שבירת הגבולות בין עיצוב לאמנות הייתה טבעית עבורו. כבר ב־1981 הציג תערוכות יחיד בגלריה נעמי גבעון ובמוזיאונים, כמו הרטרוספקטיבה במוזיאון תל אביב שהייתה סיכום של גוף עבודה נדיר. הוא לא הוצג במחלקות העיצוב אלא כאמן מן המניין. הוא היה גם צייר נפלא, עם יד יוצאת דופן.

ובכל זאת, מעבר להיותו אמן, אספן, אוצר, חוקר ומורה, הוא היה בראש ובראשונה גרפיקאי. מה שקוראים היום “תקשורת חזותית”. זה היה המרכז: להעביר מסר, לדבר לציבור. לומר את מה שחושבים באופן חד, ברור וישיר. טרטקובר האמין שהעיצוב אינו רק אסתטיקה – הוא אמצעי השפעה.
הוא לימד אותנו שפעם קראו לזה “אמנות שימושית”, והאמין שזה באמת צריך להיות שימושי: פוסטרים על הקירות, לוחות המודעות העגולים, חלונות בית הקפה, גלויות בתיבת דואר, מודעות בעיתון. כל שנה הוא הדפיס כרזת שנה טובה עם אמירה נוקבת, מחווה אישית שהפכה למסמך פוליטי.
“הפטיש” – העיתון שטרטקובר עיצב את הלוגו שלו – לא היה רק שם. הכרזה הייתה הפטיש. המעצב – אקטיביסט.
אצלו לא היו גבולות בין אישי לפוליטי, בין פרטי לציבורי, בין עיצוב לאמנות.
לא מתוך אידאולוגיה מופשטת, אלא מתוך עשייה יומיומית – חדה, מדויקת וישירה.