כתבות מאת יונתן הירשפלד

  • המלצת השבוע: "כניסת קהל", טל גולני

    "באמצעים ציוריים גרפיים ונזיריים למדי בונה גולני ציור שהופך לחלל, והוא כשלעצמו ציור של חלל: חלל התיאטרון. המסך הורד, הכסאות ריקים, והמופע הגדול של ההעדר יכול להתחיל". יונתן הירשפלד ממליץ

  • המלצת השבוע: "שר היער", עדן עפרת

    "הפואטיקה של הסרטים הללו – האחד נדלק, האחר כבה, האחד מהדהד את בולי העץ בחלל השני, את מקצבו של שעון הקוקייה המנגן כמטרונום – היא פואטיקה של פולחן דתי שהתרוקן מהמושא המטפיזי שלו ונותר כביטוי אסתטי". יונתן הירשפלד על "שר היער", תערוכת הווידיאו של עדן עפרת בבית האמנים בתל-אביב

  • כיסופים אל האבוד זה מכבר

    יונתן הירשפלד מהרהר על האמנות הפלסטית, השירה, הספרות, הפילוסופיה והפוליטיקה במרחב הדובר גרמנית של לפני המאה ה-20, ותוהה אם יש בכל אלה יסודות שניתן לאתרם בראיית העולם הנאצית

  • משה גרשוני. דברים לזכרו

    "תרבות היא זיכרון. שִכחה היא ברבריות. בזאת אני מאמין בכל לבי. כשאמן כמו גרשוני מת, עולם האמנות הישראלי – קטן, מוסט לשוליים, יש מי שיאמר רדוף – מצווה לעצור ולכונן זיכרון". יונתן הירשפלד סופד למשה גרשוני, שנפטר השבוע

  • המוזיקה (החשודה) של המקרה

    "זהו ספר מרגש ביותר. חייהם של השניים, מסירותם לאמנות. האהבה ביניהם, השבר, המסע המשותף – כל אלה מפעילים את בלוטות הרגש. וסמית היא רוקרית מעולה. ומייפלתורפ הוא צלם גדול. אבל בסופו של דבר הסיפור חוזר ומאשר את החלום האמריקאי". יונתן הירשפלד על ספרה האוטוביוגרפי של פטי סמית, "רק ילדים"

  • מראית עין של ״אמריקה״

    "הציור של אוסנת יהלי-סרבגילי הוא שיקוף רנטגן של הנשמה הישראלית, על כאביה, עקרותה, יומרותיה וגדולתה. היא עושה זו בעוצמה פיוטית ובריחוק רגשי מכאיב". יונתן הירשפלד על התערוכה "פסאדה" בגלריה רוזנבך בירושלים

  • פרשנות יכולה רק להזיק

    "אחרי ככלות הכל, זוהי תערוכה עדינה. תערוכה שיש בה ממידת הענווה. ללא תותחים, ללא זיקוקין דינור, ללא חצוצרות. וגם הטקסט הזה שאני כותב כעת, בשבת בבוקר, בלי שהתבקשתי, כנענה לצו פנימי, נראה לי כאילו הוא יותר מדי". יונתן הירשפלד על "שחריר נחלים", תערוכתה של רחל רבינוביץ' בגלריה צדיק, יפו

  • ציורים האוהבים את הציור לא כגבר, אלא כאדם

    "מופיעים כאן דימויים ארוטיים, מובהקים, פיגורטיביים. גבע אומר שהם היו מאז ומתמיד, אבל אני איני זוכר כאלה בעבודותיו. ואז זה מכה בי. ממה צריך האמן להשתחרר כדי להגיע לארוס מחדש?". יונתן הירשפלד על תערוכתו של ציבי גבע בגלריה חזי כהן.

  • אורי ליפשיץ: תופר את ההוויה לזמן

    "הציורים האחרונים של ליפשיץ הם משום גאולה. משום גאולה, ולא על אודות גאולה. גאולה נואשת, כמובן, מובסת, אבודה מראש, גאולת עניים, ובכל זאת גאולה". יונתן הירשפלד על ציוריו האחרונים של אורי ליפשיץ.

  • להשיב את הבשר המת אל חידת חייו

    "הספר הוא תיעוד המפגש של דובב עם הידע, החומר, הנפש הליאונרדואיים. במובן זה הספר עצמו ליאונרדואי למהדרין, שהרי גם ליאונרדו החוקר אינו מעניין אותנו כמגלה של איזה וריד או מנגנון. אנו מתעניינים במפגש שלו עם הידע. נפש פוגשת עולם". על ספרה של לאה דובב, "אדם מן הבשר, שיח הגוף במחקרי האנטומיה של ליאונרדו דא-וינצ'י".

  • שובם של ימי-הביניים, שוב

    "מה המוטיבציה של פישלי ווייס? לרוקן את העולם? ללעוג? לקטלג? לשנוא את העולם שנאה מלאני קליינית כזו השואפת לרוקן את השד ולחסלו, שלא מסוגלת לראות את האחר כנפרד ושלם ולכן הכל זה הכל והכל רודפני וריק? ולהציג כעמדה מתוחכמת את שנאת העולם הזו?". יונתן הירשפלד חזר שפוף מהתערוכה של פישלי ווייס בגוגנהיים, ניו-יורק.

  • הפילם השחור של הלא-מודע של עולם האמנות הישראלי

    "זה כמה שנים שרון ברטוש עורך ומוציא ספרים ומחקרים על שורשי האמנות הישראלית. תרבות, אומר מפעל זה, היא במובן ידוע זיכרון, היא היסטוריה. אבל היסטוריה של האמנות היא יותר מחיסון כנגד הברבריות; היא מעשה טיפולי". שתי הערות קטנות על שני ספרים חדשים מאת רון ברטוש.

  • גיום אפולינר: חיים, אמנות ומלחמה

    "רשימה לקונית זו עוקפת, לטעמי, את הקיטש והרגשנות והפוליטיקלי-קורקט, והיא שיר; פרגמנט פיוטי המעיד באמצעות כל מה שאין בו על הנושא הגדול של אמנות בשעת מלחמה. אני מקווה שבשעה זו בחייה של האמנות המקומית, בצל מלחמות הנצח שלנו, התרגום הזה, אם הצלחתי להעביר משהו מצורתו, יהיה מקור למחשבות".

  • משמעות ואושר בציוריה של לאה ניקל

    "באחד הקטלוגים מצאתי ראיון שבו לאה ניקל אומרת, 'כשמכניסים משהו לתמונה שהוא לא חוקי, שהוא אבסורדי, זה מה שעושה את התמונה'. מה שהיא אינה אומרת הוא שבשביל שיהיה 'לא חוקי' בציור, חייב הציור להיבנות כמערכת בעלת היגיון פנימי; חוק והפרה קבועה שלו. לזה נקרא התענגות".

  • "לא כל-כך הרבה לצייר! לא כל-כך הרבה!"

    "כשסיים וקם ממני הלכתי למטבח, שלפתי סכין גדולה והודעתי לו שכעת אהרוג אותו על כי חילל את כבודי. השלכתי לעברו את הסכין, אך הוא היה מהיר ממני ולא נפגע, למעט שריטה קלה בחזה. באותו מעמד החל להתייפח". יונתן הירשפלד תירגם והקדים דברים לפרגמנט ממשפט האונס של הציירת ארטמיזיה ג'נטילסקי, רומא, 1611.

  • זו אינה "הסעודה האחרונה"!

    "אני חוזר במחילה בתשובה לפניכם ומתחרט על שעשיתי כמעשה הגדולים לפני, כדוגמת מיקלאנג'לו, אשר צייר ברומא ציורים של הקדושים בעירום, ללא יראת שמים". תרגום חופשי ופירוש מקורי לפרגמנט ממשפטו של הצייר פאולו ורונזה לפני טריבונל הכנסייה הקתולית ב-1573.

  • בין זהב לקש

    "גולומבק, בעיני, הוא ההפך מרומפלשטילצקין: הוא לוקח את היקרים שבחומרים, אהבות אבודות וזכרונות נמוגים, ופועל עליהם כך שמעצם כניסתם לאמנות הם הופכים לקש. זו עמדה טרגית יותר, פיוטית יותר, ובסופו של דבר עמוקה יותר". יונתן הירשפלד על תערוכתו של יצחק (איצ'ה) גולומבק.

  • 5 הערות על "הלב אינו מטפורה"

    "זוהי אמנות לבנה לקהל לבן, העוסקת בלא-מודע של האדם הלבן. היא עוסקת באופן שבו מנגנונים רבים הופכים את המזעזע לכל-כך נפוץ ואת הדיון בו לכל-כך בנאלי, עד שהוא נראה טבעי כמו טאפט חדר ילדים". יונתן הירשפלד על תערוכת היחיד של רוברט גובר ב-MoMA

  • הרגע האחרון שבו האוונגרד היה אפשרי

    "המומנט המודרני, האמוני והאוונגרדי שפייק לקח בו חלק הובס על-ידי הפוסט-מודרניזם נוסח ג'ף קונץ, המציג עולם ללא רוח שכל שנותר בו הוא הפטישיזציה של הסחורות והאירוניה המרה המלווה אותה". נאם ג'ון פייק באסיה-סוסאייטי, ניו-יורק.

  • מ"נצחון המוות" לנצחון המוות

    חיבור קצר על אחת התערוכות המרעישות ביותר שנראו כאן לאחרונה. אחרי גיל 60 ו-36 שנות קריירה, מתחילה נורית דוד את חייה כציירת ומבינה את הזקנה כפוטנציאל רדיקלי, כדיספוזיציה משחררת ולא כעול או גזירת גורל מרה.