הטקסט של גדעון עפרת שמלווה את “פסאדה”, התערוכה של אוסנת יהלי-סרבגילי בגלריה רוזנבך בירושלים, נפתח בציטוט שלי מלפני שנים, כשאמרתי לעפרת שהיא “הציירת הכי טובה בארץ”. השנים עברו ודעתי איתנה, וגם אם היום לא הייתי משתמש בשפת הדירוג הזו, הייתי עדיין אומר שיש מעט מאוד ציירים שבכוחם להעמיד כמוה עולם כה הרמטי ולכיד מבחינת אחדות השפה והתוכן שלו.
הציור של סרבגילי הוא שיקוף רנטגן של הנשמה הישראלית, על כאביה, עקרותה, יומרותיה וגדולתה. היא עושה זו בעוצמה פיוטית ובריחוק רגשי מכאיב. אלה הם ציורים הנדמים במבט ראשון “ריאליסטיים”, כאילו נוצרו במסגרת המסורת המאדירה את הגניוס של העין, אך במבט מקרוב הם נחשפים לא רק במודרניות העזה שלהם, בזיקה המרה שלהם למופשט אמריקאי (משטחי ה”שיש” הפנטסטיים נוצרו בהתזות נוסח ג’קסון פולוק) ולפופ-ארט (ריקון החללים מקנה לציורים איכות המזכירה את עבודותיהם של אד רושה או הוקני, מעין עולם שהוא כה פלסטי, עד כי הוא חוזר למציאות מצדה האחר), אלא גם ובעיקר – כישראליים. הישראליות שהיא כוח האלתור וכושר ההמצאה, שהיא המיומנות להעמיד מראית עין של “אמריקה”, אבל באגביות קורצת, שכן כל ההשתקפויות וההברקות והנצנוצים אינם פרי עמל טרחני במכחול אפס, אלא המצאות והברקות ציוריות, עבודה עם אקריליק מתחת לשמן, גירודים, התזות וגלזורות. רק על התשתית הזאת מגיעה המלאכה העדינה והעמלנית לצורכי פיניש.

אוסנת יהלי-סרבגילי, מתוך התערוכה
מה שמתקבל הוא עולם פלסטי, ריק, נוצץ ועקר. כמו לובי של בנק או בניין משרדים. שיש ועוד שיש. העולם כסדרת מצבות. אמירתו המפורסמת של היידגר על נעלי האיכר של ואן-גוך (שהתברר שלא היו נעלי איכר אלא נעלי הצייר, אבל ניחא), כי בעצם שימושיותן הן מנכיחות את חייה, מועצמת כאן עשרות מונים כשהחללים הריקים מתגלים לנו בשימושיותם כחללים לניהול המונים היוצרים הלך רוח ומשדרים פאר מזויף וממשמע. הציורים מאירים את האסתטיקה הישראלית הנובורישית לעתים, המזויפת, המעתיקה מודלים של פאר ממקור מדומיין, ועל הדרך משבשת אותם לבלי הכר.
כוחם של הציורים הללו הוא בהיותם חשופים. תעלולים. סדרה של הברקות, המצאות, אלתורים וחיתוכים הבונים קומפוזיציות שמקורן בצילום, אבל כזה ש”עובד” טוב עד כדי כך שהוא נראה כסימולקרה של מקום: העתק ללא מקור. וזאת לאחר שהמקור המצולם נחשף כמובן כסימולקרי בעצמו. זהו אפוא דגם על-חללי של כל המקומות מאותו טיפוס, שבהיותו מבריק וזכוכיתי, משקף אותנו כמראה, או, נכון יותר, כמי שמביטים בהשתקפותם על מצבה מבריקה מעל קבר.
אוסנת יהלי-סרבגילי – פסאדה
גלריה רוזנבך, המלך דוד 16, ירושלים


חיימי פניכל, אמן רב-תחומי היוצר בעיקר בפיסול ובמיצב, הוא הזוכה בפרס לזר מטעם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. הפרס, בסכום כולל של 100 אלף שקל, מוענק אחת לשנתיים לאמנית/אמן ישראלים שהציגו הישגים בולטים בשדה האמנות העכשווית. פניכל יציג במוזיאון תערוכת-פרס רחבת היקף ב-2028. "יצירתו של פניכל נוגעת בנימים העמוקים של הישראליוּת, בהיסטוריה שלה ובנרטיבים שניסחה לעצמה, בתווך שבין זיכרון אישי לבין זכרונות קולקטיביים טעונים המייחדים את המקום הזה", כתבה ועדת הפרס. "בד בבד הוא בוחן את אזורי המגע בין הטבע והאדם במושגים של עירוניות, מלאכה וחקלאות. הנוף המקומי והאדריכלות הישראלית, לצד מלאכות הבניין הנהוגות בה, הם עבורו מקור לדימויים, רעיונות, טכניקות עבודה וחומרים זמינים (בטון, בלוקים, חול, שפריץ, טראצו, גרנוליט, חימר, פורצלן, אדמה ועוד). החומר בעבודתו הוא בעת ובעונה אחת רעיון, מושג, מרחב ורגש, שבאים לידי ביטוי במערכים היפר-ריאליסטיים המטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון". חברים בוועדת הפרס: רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ומנהלת קריית המוזיאונים; ד"ר אירנה גורדון, אוצרת ראשית; דניאל צדקה-כהן, משנה לאוצרת הראשית; דודי לזר, פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית; ענת גטניו, אוצרת אמנות ועיצוב; כרמית גלילי, מנהלת ואוצרת מגזין-III, יפו; רן קסמי-אילן, מנהל ואוצר משכן האמנים הרצליה.

יריד
קרן בראון לצילום והעמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל הכריזו על הזוכות בפרס ענת בראון לצילום, המוענק השנה לראשונה. הפרס נועד לבוגרות מצטיינות של בתי-ספר גבוהים ואקדמיות לאמנות ולעיצוב. בוועדת השיפוט השתתפו הצלמת דפנה שלום, האוצרת נטע הבר ועו"ד צפנת שובל. אלה רנייץ-דונייסקי היא בוגרת המדרשה לאמנות במכללה האקדמית בית-ברל. "רנייץ-דונייסקי נוטלת לעצמה את החירות הגלומה במעשה הצילומי, ומלהטטת בין אופני צילום שונים: תיעודיים, פרפורמטיביים, ארכיוניים ומבוימים", כתבו השופטים. "היא עוסקת בשאלות של שייכות, זהות ופגיעוּת הגוף, ויצירתה נמנעת מנוסחאות". שיר בלוך, בוגרת שנקר, זכתה בציון לשבח. "עבודתה מצטיינת בהתמרה של הזיכרון הפרטי לכדי שפה חזותית אישית, ובהפגנת יכולת למוסס את הגבולות שבין עבר להווה ובין הדו-ממדי לתלת-ממדי", כתבו השופטים. שני אבני, בוגרת בצלאל, זכתה בציון לשבח על עבודתה "Mother Park". ועדת השיפוט: "כוחה של העבודה במתח שהיא יוצרת. המצולמות נראות לעיתים בטוחות בעצמן ושולטות במצב, אך התצלומים מעוררים גם אי-נוחות, ולעתים אפילו דאגה. אבני מציגה את הרצון להיות נחשקת כמקור לתחושת כוח ושליטה, ובה בעת מותירה פתוחה את שאלת הפגיעוּת". עבודותיהן של הזוכות יוצגו בתערוכה משותפת במסגרת פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-13 של Photo Is:Rael, שייפתח ב-11 בנובמבר 2026 במתחם סינמטק תל-אביב. הפסטיבל יימשך עד ה-21 בנובמבר 2026, ונושאו יהיה "אזרחים". 

ומי הצייר הכי טוב בארץ, הירשפלד ?
רוח
| |