מאסטרפיס תראפי

"בהתחשב בפער שבין המלה לדבר, בין התיאור לחוויה, בין השפה לחיים, ובגודל השארית שנותרת לא מנוסחת, כביכול לא אפויה, נדמה שהשתיים לא יגיעו לעמק השווה בזמן הקרוב. ספרו של איתמר לוי משרטט באהבה ובידענות את היחסים האלו". יונתן הירשפלד על הספר "תשוקת המבט, עיונים באמנות ובפסיכואנליזה"

אני מעלה על דעתי אדם, מטפל, קוצ'ר או פסיכואנליטיקאי או בין לבין, המטפל באמצעות יצירות מופת. אחרי האזנה מושכלת למטופל, הוא רושם לו יצירת מופת או שתיים שעליו לראות. המטופל טס לחו"ל (המסע, יש להניח, הוא כבר חלק מההחלמה), מתיישב מול היצירה, והיא עובדת עליו. למשל, האדם שחש כי אהוביו בגדו בו ורימו אותו מקבל מהמטפל שלי מרשם ל"רמאי הקלפים" של קרוואג'יו. המטופל מופתע לגלות שהציור נמצא בטקסס ולא באיטליה. במסעו הוא לומד לבטוח מעט באנשים. לבסוף, ביושבו מול הציור, הוא מבחין בפרט משונה: קרוואג'יו השתמש באותו דוגמן בשביל הנער המרמה והנער המרומה. משהו עדין מכדי להתנסח נצבט בלבו, ההבנה על הניואנסים ההתנהגותיים הפתולוגיים שבהם לקח חלק כמתנדב בעוול שנעשה לו מתבהר, לנגד עיניו, והוא לומד להשלים עם אירועי העבר, לסלוח ולאהוב מחדש.

עד שיגיע היום הזה ימשיכו האמנות והפסיכואנליזה להיות אוהבות ושונאות, מתחרות ושותפות. האמנות כסרבנית ממלכת התכליות, והפסיכואנליזה המחויבת לתכלית הקליניקה. האמנות והפסיכואנליזה כפרשניות של נפש האדם; כמתודות למה שאיתמר לוי מכנה בצדק "חשיבת מחשבות קשות לחשיבה".

בהתחשב בפער שבין המלה לדבר, בין התיאור לחוויה, בין השפה לחיים, ובגודל השארית שנותרת לא מנוסחת, כביכול לא אפויה (כשחותך העוגיות העגול של השפה מותיר מחשבות ורגשות בצקיות מחוץ לתנור המשמעות), נדמה שהשתיים לא יגיעו לעמק השווה בזמן הקרוב. ספרו של איתמר לוי משרטט באהבה ובידענות את היחסים האלו.

לוי, שהיה מבקר אמנות בעבר והוא אנליטיקאי גם כיום, מוליך את הקורא בסיור וירטואלי בין יצירות אמנות המעלות על דעתו תיאוריות פסיכואנליטיות ומאפשרות לו לחשוב בקול רם על הסוגיות הגדולות של זמננו: תיאוריות של סובייקטיביות, מין ומגדר, פורנוגרפיה, מסכים, פולחן הנעורים ומשבר הבגרות, עודפות וריבוי. הוא מפנה את הזרקור אל החורים של תודעתנו. מין (החור הוורוד, כדבריו), מוות (החור השחור) ואלוהים (החור הלבן).

הספר פונה לקהל שלא צריך להסביר לו מיהם פרויד, מלאני קליין, לקאן, ביון ומלצר, אך יש לו מה ללמוד על מחשבותיהם של אלו. הוא פונה לקהל שלא צריך להסביר לו מי הם פוסין, בלתוס, מאנה, פולוק או משה גרשוני, אך יש לו מה ללמוד מהתבוננות נוספת ביצירותיהם. עבור הקורא המומחה בתולדות האמנות או בפסיכואנליזה עשויה הכתיבה הזו להיות פשטנית מדי, עבור החובב – עמוסה מדי.  צרורות הניים-דרופינג יכולים לסחרר את הקורא החובב, אך יש בהם גם פן גאוני. הפן הגאוני הזה הוא טריק פשוט שלוי מרבה בו לאורך הספר: כשהוא מתיישב על איזושהי תובנה, הוא פותח בשרשרת של אופנים שבהם היא התנסחה אצל הוגים שונים. למשל, בבואו לתאר את "הרתיעה ממורכבות וכמיהה לעולם הפשוט של התינוק ואמו" הוא כותב: "במושגים לקאניאניים יש בנו סירוב מתמיד לחוק האב… במושגים קלייניאניים העמדה הדכאונית כה קשה, שאנחנו נסוגים לעמדה סכיזו-פרנואידית… במושגים ביוניאניים, כשם שיש דחף לחשיבה ישנו דחף לאי-ידיעה ומתקפה על המחשבה", וכך הלאה. הדבר שאני מוצא גאוני כאן הוא האופן שהמפגש של הקורא עם שורה של ניסוחים ומושגים שמצאו חושבים שונים לאותה אינטואיציה מאפשר מבט ממעוף הציפור על הפער בין המחשבה למלה.

מי שהבין את זה הכי טוב אי-פעם היה לטעמי ויטגנשטיין המאוחר, שהאמין שהשפה מתקשה להגיד ויכולה בעיקר להראות. לכן, בעיקר במחברות אבל גם ב"חקירות פילוסופיות", לפעמים מתקיף את הקורא ברצף של דוגמאות, שונות אך במעט זו מזו, לאותה בעיה. זו דרכה של כתיבה מבריקה להצביע לא רק על האוניברסליות והנצחיות של האינטואיציות האנושיות, אלא על הפער בין הניתן לחשיבה והניתן לניסוח. או, במושגים ויטגנשטייניים, לנער את הצנצנת של השפה על זבוב הרעיון ולהוליך את הזבוב מחוץ לצנצנת.

החלקים היפים והנוגעים ביותר ללב בספר הם אלה העוסקים בהיות מבוגר, בהזדקנות, בהשלמה עם החיים. פרנק סינטרה שר "I did it my way", אומר לנו לוי, אך בעצם איזו ברירה היתה לו? לוי מדבר על הזדקנות תוך שימור המבוגר והילד והתינוק, ולא על חשבונם. הנעורים והזקנה הם עובדות ביולוגיות, הוא כותב, הבגרות היא תחפושת, עבודה, פרויקט של התנסחות וחשיבת העצמי. "אני לא טוען כעת שלצעירים יש בהכרח נפש פחות מורכבת מאשר למבוגרים. הדגש הוא לא על רמת המורכבות, אלא על מעמדה של המורכבות בעיצוב הזהות". אלו הן שורות יפות וחכמות, וייתכן שהעבודה האמיתית שלנו היא להשלים בדיוק עם המרכיבים של אישיותנו שאינם ביולוגיה וסוציולוגיה. ייתכן שעל כל אדם לכתוב ספר, לצייר ציור, להלחין סימפוניה; לתת נוכחות פיזית בעולם למחשבות הקשות לחשיבה המכוננות אותנו כבני-אדם שלמים.

בובר אומר שכשאתה שונא אדם, אתה שונא חלקים ממנו: שהוא קמצן, מאחר כרוני או שמפיו נודף ריח רע. אך כשאתה אוהב מישהו, כך בובר, אתה אוהב אותו ככוליות. חרף ובשל מגרעותיו. נדמה לי שספרו של איתמר לוי הוא הזדמנות לחשוב על היחס הזה כלפי עצמנו: תפיסתנו את עצמנו ככוליות רבת סתירות וחולשות שהן מקור יופיינו וכוחנו.

לסיום, נשוב למטפל ביצירות מופת שבו פתחנו. מטפל זה הוא האיש שהכיר בעליונות האמנות על הפסיכואנליזה. מגבלותיה של הפסיכואנליזה כתובות אל תוך עצם מהותה: שיחה, האחר, שפה, ניסוח, תיאוריה. החוויה של האדם מול יצירת האמנות מונולוגית, פתוחה, אסוציאטיבית, פרועה, נטולת תיאוריה (במקרה האידיאלי), ובעיקר קדם-שפתית. אך הוא גם הבנאדם שהבין את כוחה של הפסיכואנליזה וההכרח שבניסוח ותיאוריה (כדי שיידע איזו יצירת מופת עליו לרשום למטופל), ובכן המטפל הזה, כך אני מבין את ספרו של לוי, הוא כל צופה אמנות הפתוח לקבל מהיצירה שמולו הזמנה לחוויית וחשיבת העצמי שלו ככוליות ומורכבות אינסופיות, אוניברסליות, נצחיות, ובה בעת פרטיקולריות וחד-פעמיות עד אימה.

איתמר לוי, "תשוקת המבט, עיונים באמנות ובפסיכואנליזה", רסלינג, 275 עמודים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.