זוהי תערוכה של מאניה דפרסיה מתונה; לא במובן הפתולוגי, אלא במובן של אמנית בוגרת, מודעת לעצמה ורפלקסיבית. הציורים הגדולים של גורן מלאים בשמחה של ילד העושה דבר מה אסור. לא ברור מה בדיוק טבעו של האיסור הזה, אך פה ושם ניתן לזהות בהם רעידות קלות המסגירות שהילד יודע היטב כי ייתכן שבסוף אף יענישו אותו. לא סתם “מים גנובים ימתקו” – הם מתוקים כי מסעיר כל כך לגנוב אותם והציורים משקפים את הריגוש הזה.
בחדר צדדי, כמו סוד הנלחש לאוזן, מוצגת סדרת רישומים. אותם נושאים: הגוף, הזוג, מין, השמש, התיילדות. הרישומים מאירים את הציורים הגדולים כמי שמסתירים, במופע מאני, את הפְּנִים הדפרסיבי של החוויה. המין, האינטימיות, הזוג, כל אלו נדמים כאובים יותר באפור העיפרון. גופים קטועים, גדומים, גופים שהותכו זה לזה, עצמיותם מוטלת בספק. לעתים קרובות כפות ידיהם ורגליהם נוסרו, והם אינם יכולים עוד לעמוד ולהחזיק. מצבם הטבעי יהיה לשכב, להתגלגל, להתערבב, להיטמע, להילחם, לאהוב, לשרוד.

תמה גורן, מתוך התערוכה “מקום. תחת. שמש”, רישום 110X150 ס”מ
במרכז החלל, על שולחנות אלגנטיים של זכוכית, נגזרות הנייר השחורות מוסיפות עוד פרספקטיבה לדיון. יותר מרוחקות רגשית, מחושבות. לא עוד מבע משתולל של ילד משחק או הרישום הכואב של גופים נמסים, אלא צלליות מתעצצות, כלומר, נשים הנעשות לעציצים, המתקיימות כאוטונומיה שחורה מושהית באוויר, בין זכוכיות.
התערוכה אצורה יפה בידו הבוטחת והמנוסה של ציבי גבע ומלווה בטקסט יפה ובהיר של ישראל קבלה.
“מקום. תחת. שמש.”/ תמה גורן
בית האמנים ע”ש זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, נעילה: 02.02.19
אוצר: ציבי גבע, טקסט: ישראל קבלה.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 

חבל שהשתן עולה להירשפלד לראש – איבד קנה מידה, נראה שהפך לשכיר עט. הוא הולך ומאבד מאמינותו
רחל
| |נדמה שזו תערוכה על החברות תחת מעטפת גברית מגוננת
נחמה
| |