ריאליזם מזויף

אווירת הבחירות המתקרבות צובעת את ציוריה גדולי הממדים, הקרים והכירורגיים של אוסנת יהלי סרבגילי, בהם היא מתעדת מסדרונות וחללי מעבר בכנסת ישראל, בגוון אקטואלי במיוחד.

בעבר כבר כתבתי ארוכות על אופן הציור של סרבגילי, הנראה במבט ראשון “ראליסטי” אך יש בו משום כפירה בעיקר בייחסו ל”מיתוס של העין” והיומרה לצייר את המציאות. כלומר, לא רק שזו אינה המציאות, שהרי הציירת מעבדת בפוטושופ את הצילומים של האתרים, משייפת ומזקקת מהם את היסודות האסתטיים-חברתיים הטהורים מהם הורכבו, אלא שזה גם לא ציור. כלומר, בוודאי שזה ציור, אבל הוא מורכב מהמצאות, השפרצות, נזילות, הדבקות, גירודים ושריטות, שביחד יוצרים אפקט ראליסטי ומשכנע.

מתוך “משכן”, אוסנת יהלי סרבגילי, 2019, צילום: יובל חי

הציורים הגדולים, הריקים והקרים של סרבגילי צובים על החלל ומטילים עליו מרות, כיאה לסימנים מגופו של הריבון. אוצרת התערוכה, סאלי הפטל נוה, שהיטיבה להבין את אופיים של הציורים ותנאי הצפייה שהם תובעים, העמידה בחלל ספסלים; כמו מול יצירות מופת במוזיאונים הגדולים, אבל גם קצת כמו באחד מאותם חללים לניהול המונים, בהם מוצבים ספסלים-לא-נוחים-מדי לממתינים.

זו תערוכה יפה, וירטואוזית, של ציורים שאפתניים המנסים ואף מצליחים ללכוד דבר מה חמקמק מכוחו של הריבון, ממה שנמצא כמושא וכאופק עבור הציבור המודר מכוח, שנחשף בציורים אלו כמרכז השואב את הכוח והפנטזיות והבורות של הפריפריה הנושאת אליו עיניים.