לא צריך להיות יונגיאני אדוק כדי להסכים שבני-אדם מגיבים לסמלים קמאיים בעוצמה. אש. שלג. יער. חפירה באדמה. סוד. מסע. עדן עפרת יודעת את זה, ופורשת מניפה גדולה ועשירה של סמלים ונקודות התייחסות תרבותיות (החל בגתה וכלה באורסון וולס) באינסטליישן הווידיאו השאפתני שלה בבית האמנים.
החלל הגדול משתתף כולו בחוויה של היטמעות בהזיה רווית ארכיטיפים. על הקיר הראשי מוקרן סרט ענק המתאר עלילה קטנה של היטמעות באדמה ושריפה, וכשהוא כבה נדלק דבר-מה דמוי שלג בלילה, בעל גוון אל-ביתי ומנוכר, ולצדו, כמו לא נועד למבטנו, מבעד לדלת שכמו נשכחה מעט פתוחה, עלילה אחרת, המרמזת לרוזבאד של “האזרח קין”. על הקיר שמנגד מוקרן מעין מסע עירוני בשחור-לבן שחלקו נחסם ונגנב מהצופה.
הפואטיקה של הסרטים הללו – האחד נדלק, האחר כבה, האחד מהדהד את בולי העץ בחלל השני, את מקצבו של שעון הקוקייה המנגן כמטרונום – היא פואטיקה של פולחן דתי שהתרוקן מהמושא המטפיזי שלו ונותר כביטוי אסתטי.
נקודה זו הטרידה הוגים רבים לאורך המאה ה-20: בהנחה שהאמנות תאבד את הפונקציה הפולחנית שלה, מה ימלא את המשבצת הריקה של הדת? העבודות של עפרת העלו בדעתי את המחשבה (ההירשפלדית, הנמצאת כה וכה סנטימטר מתחת לפני השטח ונחשבת בראשי מעצמה כה וכה פעם ביום) על כך שבעצם אין כזה דבר אמנות עכשווית. בעצם, המשבצת הזאת מעולם לא היתה מלאה באלוהים. הסנטימנט הרליגיוזי נועד תמיד לעורר אצל הצופה תחושת סובייקטיביות עזה, או לפחות תובנה רפלקטיבית, לאשר לו את עצמו, ולא לכוון אותו לתוכנה של היצירה.


צרפת חוקרת את התקיפה הישראלית בביירות שהרגה את הוריו של האמן עלי שרי * מועצה באוסטרליה ביטלה מיצב לזכר ילדים שנהרגו בעזה * בוונציה נסגרו ביתנים בסולידריות עם שביתת עובדי הנמלים * מתרחבים הקיצוצים בתרבות ברחבי אירופה * גלריות דורשות פיצוי מארט באזל פריז * בקולומביה הוחזרו למוזיאון פריטים בעקבות צו שיפוטי * עובדי הלובר שבפריז השיגו הסכם * במיינץ מפגינים להצלת הקונסטהאלה
בתי-משפט באירופה ובארה"ב מתחילים לשרטט את הגבול בין פיתוח בינה מלאכותית להפרת זכויות יוצרים * אמנים ויורשים דורשים שליטה על השימוש ביצירות ובקולות * מוזיאונים מאמצים כלים של בינה מלאכותית עוד לפני שניסחו כללים להפעלתם * המחאה נגד חוות השרתים מתרחבת מבתי-ספר לאמנות בניו-מקסיקו לעשרות מוקדים באירופה
חיימי פניכל, אמן רב-תחומי היוצר בעיקר בפיסול ובמיצב, הוא הזוכה בפרס לזר מטעם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. הפרס, בסכום כולל של 100 אלף שקל, מוענק אחת לשנתיים לאמנית/אמן ישראלים שהציגו הישגים בולטים בשדה האמנות העכשווית. פניכל יציג במוזיאון תערוכת-פרס רחבת היקף ב-2028. "יצירתו של פניכל נוגעת בנימים העמוקים של הישראליוּת, בהיסטוריה שלה ובנרטיבים שניסחה לעצמה, בתווך שבין זיכרון אישי לבין זכרונות קולקטיביים טעונים המייחדים את המקום הזה", כתבה ועדת הפרס. "בד בבד הוא בוחן את אזורי המגע בין הטבע והאדם במושגים של עירוניות, מלאכה וחקלאות. הנוף המקומי והאדריכלות הישראלית, לצד מלאכות הבניין הנהוגות בה, הם עבורו מקור לדימויים, רעיונות, טכניקות עבודה וחומרים זמינים (בטון, בלוקים, חול, שפריץ, טראצו, גרנוליט, חימר, פורצלן, אדמה ועוד). החומר בעבודתו הוא בעת ובעונה אחת רעיון, מושג, מרחב ורגש, שבאים לידי ביטוי במערכים היפר-ריאליסטיים המטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון". חברים בוועדת הפרס: רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ומנהלת קריית המוזיאונים; ד"ר אירנה גורדון, אוצרת ראשית; דניאל צדקה-כהן, משנה לאוצרת הראשית; דודי לזר, פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית; ענת גטניו, אוצרת אמנות ועיצוב; כרמית גלילי, מנהלת ואוצרת מגזין-III, יפו; רן קסמי-אילן, מנהל ואוצר משכן האמנים הרצליה.

יריד