המלצת השבוע: “שר היער”, עדן עפרת

לא צריך להיות יונגיאני אדוק כדי להסכים שבני-אדם מגיבים לסמלים קמאיים בעוצמה. אש. שלג. יער. חפירה באדמה. סוד. מסע. עדן עפרת יודעת את זה, ופורשת מניפה גדולה ועשירה של סמלים ונקודות התייחסות תרבותיות (החל בגתה וכלה באורסון וולס) באינסטליישן הווידיאו השאפתני שלה בבית האמנים.

החלל הגדול משתתף כולו בחוויה של היטמעות בהזיה רווית ארכיטיפים. על הקיר הראשי מוקרן סרט ענק המתאר עלילה קטנה של היטמעות באדמה ושריפה, וכשהוא כבה נדלק דבר-מה דמוי שלג בלילה, בעל גוון אל-ביתי ומנוכר, ולצדו, כמו לא נועד למבטנו, מבעד לדלת שכמו נשכחה מעט פתוחה, עלילה אחרת, המרמזת לרוזבאד של “האזרח קין”. על הקיר שמנגד מוקרן מעין מסע עירוני בשחור-לבן שחלקו נחסם ונגנב מהצופה.

הפואטיקה של הסרטים הללו – האחד נדלק, האחר כבה, האחד מהדהד את בולי העץ בחלל השני, את מקצבו של שעון הקוקייה המנגן כמטרונום – היא פואטיקה של פולחן דתי שהתרוקן מהמושא המטפיזי שלו ונותר כביטוי אסתטי.

נקודה זו הטרידה הוגים רבים לאורך המאה ה-20: בהנחה שהאמנות תאבד את הפונקציה הפולחנית שלה, מה ימלא את המשבצת הריקה של הדת? העבודות של עפרת העלו בדעתי את המחשבה (ההירשפלדית, הנמצאת כה וכה סנטימטר מתחת לפני השטח ונחשבת בראשי מעצמה כה וכה פעם ביום) על כך שבעצם אין כזה דבר אמנות עכשווית. בעצם, המשבצת הזאת מעולם לא היתה מלאה באלוהים. הסנטימנט הרליגיוזי נועד תמיד לעורר אצל הצופה תחושת סובייקטיביות עזה, או לפחות תובנה רפלקטיבית, לאשר לו את עצמו, ולא לכוון אותו לתוכנה של היצירה.