המלצת השבוע: “כניסת קהל”, טל גולני

ביום חמישי, 22.6.17, תיפתח בגלריה העצמאית p8 תערוכת יחיד ראשונה לטל גולני, “כניסת קהל”. גולני מייצרת מיצב ציורי אנין ואינטליגנטי: זהו ציור הבנוי משלושה בדים התופסים כמחצית מהגלריה ואת כל שדה הראייה של מי שנכנס ונעמד במרכזה. באמצעים ציוריים גרפיים ונזיריים למדי בונה גולני ציור שהופך לחלל, והוא כשלעצמו ציור של חלל: חלל התיאטרון. המסך הורד, הכסאות ריקים, והמופע הגדול של ההעדר יכול להתחיל.

תולדות האמנות אהבו תמיד את הבמה. מתפאורות הקרטון של ההצגות הכנסייתיות שהשפיעו על הארכיטקטורה הגמדית-קרטונית משהו בציורי ראשית הרנסנס, דרך ציורי התיאטרון של פיוזילי והקריקטורות של דומייה, ועד לציורים המאוחרים של אדוארד הופר, המציג את מפעל חייו כתיאטרון. גם באמנות הישראלית יש זיקה מתמשכת בין הציור לבמה. הן במטפורה (כמו בעבודותיו המוקדמות של גלעד אפרת), הן כתפאורה ושיג ושיח (יוסל ברגנר ונסים אלוני כדוגמה מובהקת), והן אצל ציירים המציירים “סצנות” (אופיר דור, יצחק ליבנה).

כמו כן יש מסורת (שהרחבתי עליה בכמה מקומות) של נוכחות ההעדר באמנות ישראלית (רק תזכורת: הוורוניקה ללא פני ישו של יצחק ליבנה, הבד הריק עם הכנפיים של מיכאל סגן-כהן ועוד ועוד). שני מוטיבים אלה, של הבמה והנכחתו של ההעדר, מקבלים זווית חדשה, משוכללת ועשירה באינסטליישן של גולני. זהו ציור לא מתפנק, מדויק. חכם, אבל לא מתחכם. הוא מציע לנו להרהר בהשהיית הספק שתובע מאיתנו הציור, בניכור הברכטיאני המתבקש מאמנות מודרנית שאינה מתמסרת לאשליה ולתפקיד של הציור כזירה להעלות עליה תסריטים שונים, אלטרנטיביים למציאות, נפשיים, פוליטיים וכדומה.

טל גולני, “כניסת קהל”, גלריה p8, תל-אביב
פתיחה: יום חמישי, 22.6.17