להשיב את הבשר המת אל חידת חייו

"הספר הוא תיעוד המפגש של דובב עם הידע, החומר, הנפש הליאונרדואיים. במובן זה הספר עצמו ליאונרדואי למהדרין, שהרי גם ליאונרדו החוקר אינו מעניין אותנו כמגלה של איזה וריד או מנגנון. אנו מתעניינים במפגש שלו עם הידע. נפש פוגשת עולם". על ספרה של לאה דובב, "אדם מן הבשר, שיח הגוף במחקרי האנטומיה של ליאונרדו דא-וינצ'י".

א.

לפני שנים, בהיותי בשנה א' בבצלאל, בשיעור "צמתים בתרבות המערב" עם לאה דובב, הרמתי את ידי לשאול שאלה ברגע לא מתאים. ד"ר דובב הרכינה מעט את ראשה, וכשעיניה המכווצות מדלגות מעל למשקפיים אל השורה החמישית או השישית מהסוף, אמרה: "מר הירשפלד הצעיר, ככה קונים ואן-גוך בטעות במכירה פומבית של סותביס".

אני זוכר את האנקדוטה הזו כבר יותר מ-14 שנה כיוון שדובב החזיקה בידע שרציתי (הבדיחה הקבועה שלנו היתה: לו רק ניתן היה לחבר כבל USB לראש שלה ולהוריד את הכל לראש שלנו!). היא רמזה לי שגם הדרך אל הידע והסגנון חשובה. אני זוכר הערה שלה ליד תשובה במבחן שכתבתי בזריזות: "התשובה הזו היא כמו העציצים בבית שלי – זה לא חי ולא מת!". ואכן, דובב היא מאסטרית הסגנון. עוד לפני שאומר מלה על התוכן ועל הבעיות והשאלות שספרה מעורר ("אדם מן הבשר, שיח הגוף במחקרי האנטומיה של לאונרדו דא-וינצ'י", הוצאת מאגנס), אני מבקש לטעון שחלק ניכר מכוחו של הספר הזה הוא יופיו. היופי אינו ריק. רגישותה למטעניה האסוציאטיביים והצליליים של כל מלה עושה את הספר למעשה צורפות, לתכשיט, לפלא: אותו התוכן בשפה אפורה היה נעלם ללא עקבות בנפשו של הקורא, ולמעשה לא היה אותו התוכן.

אדגים זאת כאן באמצעות פסקה אחת, על מושג האינבנציה: "…אבל מניפת מובניו של המונח הזה, שהוא מהסגוליים ביותר לתרבות הרנסנס, מחזיקה רק בצלעותיה השוליות ביותר את יהירות ההמצאה המודרנית. לעומת זאת מניפה זו משיבה רוח גדולה בפילוסופיית הטבע הימיביניימית והרנסנסית".

מובן שניתן היה לנסח זאת בפרוזה אקדמית רזה ("אינבנציה ברנסנס היא מושג אינטואיטיבי ורחב ואינו בהכרח ביטוי להברקה של ממציא", למשל), אבל מה שהיא עושה כאן עם המניפה כקונסטרוקט רב-צלעות מחד גיסא וכמנשב רוח מאידך גיסא ממלא את ההבדל הזה במשמעות רגשית, תחושתית, פיוטית.

לא הכל בכתיבה הזו לרוחי או לטעמי. הביטוי "לאייך", למשל, מכוער ומסורבל בעיני. המלה המומצאת כנראה "פעמה" (חיבור של פעם ופעימה?) מנג'סת. הכיתוב דא-וינצ'י בלתי נסבל (איש אינו כותב דא-קארט, ואפילו מדאם דה-פומפידור נכתבת בה"א, ובכלל נדמה לי שהגיע הזמן לכתוב דווינצ'י ביחידה אחת זריזה והרמטית), אבל המכלול כה עשיר, כה ספרותי, כה מלא רגישות לשונית, שאתה מרגיש כל פסקה וכל שורה כילד בר-מצווה שממטירים עליו סוכריות.

ועוד: הספר הזה אינו "על אודות" משהו. זוהי אינה עבודת סמינריון על הברקה או גילוי. הספר הוא תיעוד המפגש של דובב עם הידע, החומר, הנפש הליאונרדואיים. במובן זה הספר עצמו ליאונרדואי למהדרין, שהרי גם ליאונרדו החוקר אינו מעניין אותנו כמגלה של איזה וריד או מנגנון. אנו מתעניינים במפגש שלו עם הידע. נפש פוגשת עולם.

דובב מפליאה לדובב את הדף הליאונרדואי. העוצמה האמיתית במפגש שבין דובב לדפיו של ליאונרדו מצויה בעובדה שהיא אינה מפרקת את הדפים לתוכן, לעיקר ותפל. היא אינה מביטה בכל דימוי בנפרד. היא מבינה את הדף כמכלול, כשפה, כצופן, כמערכת של הבדלים. היא מבינה את עוצמת הלחיצה בגיר, את המרווחים, את המיקום על הדף, את ההתנגשות בין דימוי למלה ואת המחיקה כנשאים של תוכן. דובב רגישה לשפתו של ליאונרדו, לאישיותו, לנטייתו לאירוניה ולהיפוך הפסקה כולה בשורה האחרונה. היא מעניקה לקורא תחושה שהוא מכיר את ליאונרדו. בזכות למדנותה המופלגת, הנדירה, המעמיקה עד תהום, היא מעניקה לקורא שהתמיד את ההרגשה שהוא מכיר את החבורה של מלומדי ליאונרדו שדובב ניזונה מהם, מתכתבת איתם, וגם מעמידה אותם על טעויותיהם.

כריכת הספר

כריכת הספר

ב.

זהו ספר מונומנטלי, ואין בכוונתי להקיף אותו בסקירה קטנה זו. בחרתי אפוא שלושה נושאים גדולים:
1. הדימוי של ליאונרדו כאחד מאבות המדע וכחלוץ החשיבה האמפירית החילונית, המתבססת על התבוננות במודלים הימיביניימיים של ידע אוטוריטטיבי וסכולסטי ונטישתם.
2. חייו הנפשיים של ליאונרדו ודין-וחשבון לטקסט הגדול הרודפני של פרויד, שכביכול מטיל צל ענק על כל לימודי ליאונרדו באשר הם.
3. ליאונרדו כאמן ונתיחות הגופות כהיבט בתוך פילוסופיית האמנות שלו.

באשר לנושא הראשון, הספר מדגים היטב עד כמה התמונה מורכבת. דובב אינה טוענת שליאונרדו אינו בשום אופן החלוץ שהזו חוקריו ממחצית המאה ה-20, שעליהם היא כותבת באחת הפסקאות החריפות והמרות בספר: "אבל דבריו אלה של ליאונרדו אינם מחזיקים את מורכבות מחשבתו, ועל יסודם אין לעשותו לאביר הרציונליזם הרנסנסי (המדומיין, החד-ממדי, הפוליטי-האנכרוניסטי של פליטי אירופה העולה באש)". יחד עם זאת, דובב אינה מציגה אותו כאדם ימיביניימי הנמצא כולו במסגרות השיח של תקופתו. עצם העובדה שהיא רואה בו חושב עצמאי המסוגל להתנתק מהשיח של זמנו ולהתמרד כנגדו – זה לבדו דבר אדיר, שהוא מעין כפירה בעיקרן של תורות שלמות בעולם האקדמי שלנו, ודי לחכימא ברמיזא. עניינה של דובב, כאמור, אינו נקיטת עמדה בוויכוח קיים, אלא פירוקו של הוויכוח, הצגתו של ליאונרדו לא כטיפוס מייצג לדיון אקדמי, אלא כנפש, כאדם שהיה.

עניין זה מחבר אותנו לנקודה השנייה, זו של חיי הנפש של ליאונרדו. באחד הרגעים מכמירי הלב, אבל גם שובי הלב והאלמותיים בספר, בסופו של דיון בגיאומטריה, דובב מצטטת משפט קטן של ליאונרדו: "וכו', כי המרק מתקרר…". והרי לך בשבר משפט, הקפוא בעמוד נייר זה כ-500 שנה, המרק המתקרר של ליאונרדו, שהוא החיים, שהוא העולם הזה, הקורא לליאונרדו כמו אשתו של פאולו אוצ'לו הקוראת לו למיטה באנקדוטה המפורסמת, ואומר לו לא להתמכר, כמו סוקרטס במחזה של אריסטופנס, לחיים בעננים – כי המרק מתקרר.

הנה כל העבודות שליאונרדו לא סיים מתקררות בלי שייגש אליהן, הנה האהבה שלא אהב, הנה הוויטה-אקטיבה שהקריב למען הוויטה-קונטמפלטיבה. גם כאן איני מזהה דחייה רבתי של התיזה הגדולה של פרויד, שדובב כבר תקפה בהקדמה שלה לספרו של איבר דאמיש על פיירו דלפרנצ'סקה (פרויד, כזכור, ראה בתשוקה של ליאונרדו אל הידע תחליף פרברטי לתשוקה מינית; "באנליזה שלו נעשה המדע הליאונרדואי למופע של סירוב לאמנותו, שבה עלולה היתה התשוקה האסורה להגיע לכלל ביטוי קרוב מדי אל סף התודעה"). מה שיש כאן הוא הצגה של אינפורמציה שפרויד לא היה חשוף לה, מורכבויות שפרויד לא נגע בהן, זוויות ועושר שממקמים את הרעיון הפרוידיאני במסגרת התייחסות אחת מבין כמה.

וזה מוליך אותנו לנקודה השלישית, ליאונרדו כאמן. רצה הגורל ותוך שאני נאבק עם הספר, קנה לי אבי במתנה את הספר הפופולרי "הקרבות האבודים של ליאונרדו ומיקלאנג'לו" מאת ג'ונתן ג'ונס. זהו ספר קריא בהרבה, חסר תחכום, כמעט ספרות מטוסים, אך הוא נשען על מחקר אדיר והקריאה בו במקביל לקריאה בספרה של דובב חשפה בו נקודות והעלתה שאלות לכל אורך הדרך. אם נניח רגע לנסיונותיו הכושלים של ליאונרדו כפסל, ונניח אפילו לציוריו (כמה מהם כה מהוללים עד שכבר אי-אפשר לראות אותם מבעד לצעיפי התהילה), ניוותר עם הקביעה המדהימה העולה מספרה של דובב (ובה בעת, ולמרבה ההפתעה, גם מספרו של ג'ונס), שאמנותו האמיתית של ליאונרדו היא יצירתו במחברות.

ליאונרדו הוא ללא ספק גדול הרשמים אי-פעם. שפתו הרישומית מגוונת, אדירה ורבת שכלולים – החל מההברקה הגאונית של רישום החוץ והפנים של הגוף בה בעת, דרך השרבוטים הזריזים התופסים את התנועה (של ראש, של סוס, של חתול), ועד יכולות הבנייה של האור והצל, הקומפוזיציה, ההבעות; המעבר מגסות של קריקטוריסט לעדינות של מלאך הרושם בריסיו הנעצמים לחלום.

המחברות הן שפה ויזואלית חדשה, שפה של איש אחד, הן עולם, הן צוהר לתוכה של נפש, הן הזדמנות מופלאה להביט אל המחשבה בעודה נחשבת. ליאונרדו חושב עם הקולמוס בידו. ליאונרדו האמן המבצע נסוג בפני ליאונרדו המדען שנסוג בפני ליאונרדו ההוגה שנסוג כשליאונרדו רושם, ובכך מצליח להיות אמן, אבל לא אמן מבצע, אלא אמן של הרעיונות, אמן המציג את ההשראה בלתי מבוקבקת כזרימה היישר מן המבוע. דובב כותבת: "…אלא שמחשבת הציור של ליאונרדו יודעת מעט מאוד על אמנותו, ואילו אמנותו יודעת הרבה מאוד על מחשבת הציור שלו, מחזרת אחריה, מתמסרת לה, בוגדת בה…". זו פסקה שיש לקרוא לאט ובתשומת לב כי היא מעט המחזיק מרובה. ומה שנכון על הציורים נכון שבעתיים על הרישומים, רישומי הנתיחות של ליאונרדו, שהם מופת של מדע והגות רק בהיותם מופת של רישום.

גדולתו של הספר של דובב היא העובדה שהוא מזמין את קוראיו להציץ למפגש בין שתי נפשות: דובב המלומדת, הלמדנית, החוקרת הרגישה והמתוחכמת, וליאונרדו הגאון הסתום, העוצר בנסיונו "להשיב את הבשר המת אל חידת חייו", העוצר בתוכו את ההשראה האלוהית כאור במנסרה לפני שישתבר ויהא לקשת: במחברותיו, כפוטנציאל גולמי על סף פריצה, ההשתברות וההתמוססות בלתי נמנעות. המפגש הזה הוא מופת של התבוננות באמנות, והשתמעויותיו, הפילוסופיות והפוליטיות, הן כה רבות, ובה בעת כה עדינות, עד כי נדמה לי שאל לי לגנוב אותן מהקורא בכך שאציג כאן יותר מהמעט שכבר הצגתי.

לאה דובב, "אדם מן הבשר – שיח הגוף במחקרי האנטומיה של לאונרדו דא-וינצ'י", הוצאת מאגנס, אוגוסט 2015, 402 עמודים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.