המלצת השבוע: “היעלמותה של לוקרציה”, אורן אליאב במוזיאון ישראל

תערוכתו של אורן אליאב, “היעלמותה של לוקרציה”, במוזיאון ישראל בירושלים, ממוקמת בין תערוכתה של זויה צ’רקסקי לזו של גיל מרקו שני; בין המפורשות המוחלטת של צ’רקסקי לאניגמטיות הסתומה של שני; בין האגביות הקומית והקלילה של צ’רקסקי לטור דה-פורס ההפקתי של שני. בין ה”טעם רע” והמלאות של צ’רקסקי לאנינות והריקנות של שני.

לא מזמן קראתי בספרו של ג’יימס אלקינס “Pictures & Tears” טענה מעניינת על כך שציורים נוטים להביא מתבוננים לידי דמעות או כשהם מציפים אותם בעודפות שלהם (כמו “יום הדין האחרון” של מיקלאנג’לו) או כשהם מהדהדים את בדידותה של הנפש בריקנותם הנוראה (כמו במקרה של שיאן מעוררי הדמעות מארק רותקו). תערוכתו של אורן אליאב היא סירוב לאסטרטגיות האלו. אליאב מעמיד תחתם אסטרטגיה תובענית בהרבה כלפי הצופה. ייתכן שרק מהתבוננות בציורים וללא ההקשר למיקומה של התערוכה בין שתי האחרות, הדבר לא היה עולה על דעתי.

במרכז התערוכה עומד בד קטן המיוחס לג’ובאני דה-פאולו ממחצית המאה ה-15. זהו אחד מאותם מומנטים בתולדות האמנות שהאסטרטגיות של ציור דתי הופנו לנושא חילוני; שהאמן שוכב בהם על הגדר במאבקו לחלץ את הציור מהבוץ הימי-ביניימי כביכול אל עבר האדמה החדשה של האשלייתיות המרחבית הרנסנסית. זהו אחד מאותם בדים קטנים, מהלכי קסם, של ריכוז גדול, מחשבה קריסטלית, ציורית מאוד, מלאכת מחשבת של בניית החלל עם יחסי פנים וחוץ וריבוי נקודות מבט, כך שהעולם מהדהד את הלכי הנפש של הדמויות, והמבנים דמויי תפאורות הקרטון הכנסייתיות מתקפלים ונמעכים כמו עולמו של הזועק ב”צעקה” של מונק.

אליאב מגיב לבד הקטן הזה בסדרה של דה-קונסטרוקציות, עיוותי מחשב, שיבושים, הגדלות, קיטועים, מחיקות, הפיכת הפרט המוגדל לסינקדוכה – אבל לא של הציור השלם, אלא של עולם התוכן שאבד לנו; חיי הציור המודרני הם עבודת האבל של הציירים ביחס אליו.

אורן אליאב, “היעלמות”, 2017, שמן על בד, אוסף האמן וגלריה ברוורמן, צילום: אלעד שריג

הבדים הטובים ביותר בתערוכה נוגעים במופשט, מסרבים לשפת האפקטים ומדברים ציורית: קו, כתם, משיחת מכחול, אטום, מבריק, פריך, אטי, מהיר, מוגדר, מעורפל וכו’. נזכרתי, בהביטי בהם (בעיקר בשניים המכונים “עזיבה”), שלפני שנים אחדות ביקשו ממני להשתתף בביקורות סטודנטים בסוף שנה באחד מהמוסדות להוראת אמנות, ואחרי שהבטתי בבדיהן של שלוש או ארבע ציירות לקראת סיום התואר הראשון שלהן, חשבתי לעצמי שזה פלא של ממש כשצייר אינו יכול להשתמש בפתרונות ובפריצות הדרך של קודמיו ביחס לשאלות הגדולות של הציור. לגביהן, כל צייר (ובמקרה ההוא כל ציירת) חייב לפתור לבדו את שאלת יחסו לחלל הציורי, למחויבותו לאשליה הציורית, ליחסי פיגורטיבי/מופשט, אותנטיות/אירוניה וכך הלאה.

בין האסטרטגיות של צ’רקסקי ושני לזו של אליאב יש הבדל ביחסם לצופה. נדמה שבעוד שצ’רקסקי נואמת לצופה ושני אדיש אליו, אליאב (וציורי ה”מאזינים” שלו) משוחח איתו.

אורן אליאב, “היעלמותה של לוקרציה”, אוצרת: איה מירון, מוזיאון ישראל

נעילה: 31.10.18