"כשגרשוני מצייר, יש אלוהים"

בניגוד לאבחנתה המוקדמת של שרה בריטברג-סמל כי אמני "דלות החומר" ניחנים באומץ לחולין, גרשוני מתגלה בתערוכתו דווקא כמי שהוביל מהלך הפוך של רה-מיסטיפיקציה, או במילותיו הוא: "לבנות בנוחות מטפיזיקה אחרת".

לא יהיה זה מוגזם לומר שתערוכתו הרטרוספקטיבית של משה גרשוני, המוצגת כעת  במוזיאון תל-אביב לאמנות, היא אחת התערוכות החשובות שהציג המוזיאון בתקופה האחרונה.
גרשוני היה לפורץ דרך החל מימי האמנות המושגית והפוליטית, שהוא היה ממחולליה בישראל, עבור בביטויים של גופניות מפורשת והבעתיות נחרצת ומה שמכונה לא פעם "אמנות הבזות", שקיבלה אצלו ביטוי בדימויים ובחומרים המזכירים הפרשות גוף, דרך "החזרה אל השטעטל" ועיסוק בשואה וביידיש, המלווה בביקורת על "שלילת הגלות" הציונית (כפי שמציינת האוצרת בקטלוג התערוכה, גרשוני חוגג את כל מה שההוגה הציוני מקס נורדאו ולאחריו הנאצים כינו "מנוון", קרי יהודיות, קוויריות, פשע ופיגור). גרשוני הטרים את תחיית היהדות באמנות הישראלית, בד בבד עם העיסוק בקוויריות ובמנעדי מגדר.

משה גרשוני - אל מלא רחמים, 1995-6

משה גרשוני - אל מלא רחמים, 1995-6

העניין הדתי בכלל והיהודי בפרט התגברו בעבודותיו של גרשוני משנות ה-80 ואילך. אלה מזכירים את המונח הפאוליני "ישראל שבבשר", ומגלים יוצר חושני שמדבר בראש וראשונה מהגוף ויוצק אל תוכו אידיאות. כפי שציין בעבר מבקר האמנות איתמר לוי, פנייתו של גרשוני אל הנשגב נכתבת ב"מיצי הגוף ובמדרך הגפיים"; הטרנסצנדנטי אצל גרשוני נבלע בחומרי העולם הזה, בהרגל וביומיומי. גרשוני מדגיש כי התנאי לדו-שיח שהוא מייצר הוא "קבל את היופי בלי להתעלם מהחרא". יצירותיו הן לא פעם אינטואיטיביות, "דיבור מהקישקע", שהאידיאות הגדולות נחקקות בו באופן ששום שפה לא תוכל להחליף אותו. גרשוני מצטט מהזיכרון ואז מגלה שציטוטיו שגויים או שהאיות שלהם לקוי (כמו למשל "שוכן במרורים" במקום "שוכן במרומים"), אבל זה לא משנה לו – הוא כבר יצר אותם מחדש. בפרפראזה על "אוכל יהודי טפל", ביטוי שטבעה הסופרת אורלי קסטל-בלום, נאמר שהיצירה של גרשוני היא אמנם לא פעם יהודית בתכניה, אבל גדושה בטעמים של פאתוס וחושניות.

גרשוני הוא מאסטר של ניכוס – מושג העולה פעם אחר פעם בשיח האמנות העכשווי והפך במידה רבה לקלישאה. התפיסה האנטישמית של היהודי כחסר חוש אסתטי, כמנוון וכהומוסקסואל מנוכסת אצלו מחדש. כלי האוכל המעוטרים של גרשוני הם דוגמה מובהקת לכך. הכלים הללו נראים כשייכים לשולחן שבת או חג שהושבת, והטרימו את העיסוק הנפוץ היום בנושא (של יוצרים שונים וביניהם רותי נמט, מאיה ז"ק וארז ישראלי). "הקרמיקה היהודית" הזאת (כפי שמכנה אותה האמן) טומנת בחובה אקט של ניכוס. אלא שבשונה מניכוסים מדומים, כשגרשוני משתמש במוטיב צלב הקרס או הטלאי הצהוב הוא מצליח להפוך את הסמל על פיו – לגייר אותו ולהכלילו בפנתיאון הסמלים היהודיים, ממש כמו המגן דוד שמופיע ביצירותיו. באמצעות המרה לשפה אישית משדד גרשוני את המערכות. הסמל הנבזי אינו נתפס בעבודותיו כפרובוקציה או כפגיעה מכוונת, אלא מותמר מסמל של רשע לסטיגמטה של כאב, האשמה או כעס. כישרון זה יכול גם להסביר את העובדה שיצירותיו הפרובוקטיביות לא עוררו בדרך כלל שערוריות, וגם את ההתקבלות של עבודותיו בקהילת האמנות הישראלית חרף הגודש האקספרסיבי של פסוקי תהילים וקדיש והחיבור לאסכולת פריז היהודית (עבודותיו של גרשוני מתחברות אפילו ליצירתו של מארק שגאל, שהוא המודר האולטימטיבי של שיח האמנות המקומי), שהיו זרים בדרך כלל לשיח ההגמוני של האמנות המקומית.

משה גרשוני - חייל יפה, 1981. אוסף יוסף חכמי, לונדון

משה גרשוני - חייל יפה, 1981. אוסף יוסף חכמי, לונדון

כיום אין רבותא במופעי קוויריות הרווחים בשדה האמנות, אבל בעבר הלא רחוק הם נחשבו טאבו ולגרשוני שמור מקום של כבוד בניתוצו. ב-1999 הזמין מוזיאון ישראל את גרשוני לאצור תערוכה מתוך יצירותיו. הוא ביסס את התערוכה על שתי עבודות פיסול מאוסף המוזיאון, והציג סביבן בעיקר תצלומי עירום שלו ושל חברו לחיים דאז, זהר קניאל. המוזיאון ביקש לסגור את התערוכה לפני המועד שסוכם, אך בשל עתירה משפטית של גרשוני היא הוצגה כמתוכנן, כשלידה לוח שבו נכתב שהתערוכה אינה מבטאת את עמדתו של המוזיאון. בתגובה לדברים אלו כתבה אוצרת התערוכה שרה  בריטברג-סמל: "לצד כל אלפי המוצגים שבמוזיאון ישראל לא מופיעה הסתייגות שכזאת (כפי שנוסחה באותו לוח קיר). לא ליד ציורי הזימה ההודיים, לא ליד תמונות של ישו, לא ליד פסלי עירום רומיים. רק הזין של גרשוני אינו מבטא את עמדת המוזיאון".

אוצרת התערוכה שרה בריטברג-סמל היא אחת מהתיאורטיקניות והאוצרות המשמעותיות ביותר שקמו לעולם האמנות המקומי. היא אחראית במידה רבה לקנוניזציה של סדרה רחבה של יצירות ישראליות, שהפכו לציר המרכזי שסביבו התכוננה השפה של שיח האמנות הישראלית לאורך שנים. בריטברג-סמל גם ערכה את כתב-העת "סטודיו" בימיו הטובים. הופעתה המחודשת לאחר יותר מחצי עשור של שתיקה יחסית היא ברכה בפני עצמה. אוצרת מרכזית זו בוראת את עצמה מחדש, בעדינות וברגישות. קל להבחין בכך בטקסט שבקטלוג. בריטברג-סמל מצהירה על תחושת חוסר היכולת לספר את הסיפור במלואו, אך מודעת מאוד לכך כי "לא עליך המלאכה לגמור" ואף על-פי כן "אין אתה בן-חורין להיבטל ממנה" (משנת אבות); היא מספרת על התחבטויות בנוגע לכתיבה על אמנות בכלל ועל הניסיון לא להתיישר סביב הנורמה של כתיבה מסתגרת ונטולת חן שקוראת בעבודות את המובן מאליו על-פי תזות מענפי תרבות משיקים. לדבריה,  ציוריו של גרשוני "מספרים את עצמם באופן שכל תרגום […] למלים הוא הגסה ורדוקציה של מה שלא חי בנוחיות בתוך השפה התקנית". תחושת המיותרות שהיא מתארת מאירה אוצרת רגישה שטעם וחיבור ליצירה הם לוז העשייה שלה. בכתיבתה ועבודת האוצרות שלה מצליחה בריטברג-סמל שלא "לבנות מצבה שקוברת בתוכה אמן", כלשונה, אלא לייצר משהו ש"נשאר תמיד לא ידוע, פתוח". לאורך הקטלוג משמשת האוצרת לגרשוני "עזר כנגדו", כמדרשו, "עזר" מצד אחד ו"כנגדו" מצד אחר. לפעמים היא שואלת, מקשיבה, מתעניינת ומציעה תובנות, לפעמים היא מוסיפה הסבר לדבריו, ויש שהיא אינה סרה למרותו אלא מעלה ביצירות קריאה משלה (האחרון בולט מאוד בדיון סביב סדרת העבודות "ח"י רקפות").
כיאה לאוצרת בעלת ניסיון של שנים, הצבת העבודות בתערוכה מדברת לא פעם בעד עצמה, מעבר למה שהטקסט הנלווה מלמד עליהן. כך למשל סדרה של עבודות בגודל בינוני משנות ה-80 מוצבות שם כהמשך לעבודות קטנות משנות ה-70. הקומפוזיציות משנות ה-70 נוצרות באופן מובהק מהמתח שבין הקו לכתם. במעבר לעשור הבא, עם בריאתו המחודשת של גרשוני, המתח הזה נעלם והקו הופך לכתם.
גם תחושה של הידוק אוצרותי עולה בתערוכה: בתחילתה מוצג תצלום של משפחת האמן כשראשו של הסב מסומן ע"י גרשוני בעיגול עבה. מעגלים הם צורת יסוד בשפתו של גרשוני, ובאופן סימבולי המעגל המשפחתי משנות ה-70, שפותח את התערוכה, חותם אותה כשהוא שבור בסדרה "יצתה נשמתה" שנוצרה בעשור האחרון.

משה גרשוני - חי רקפות

משה גרשוני - חי רקפות

בריטברג-סמל כללה את עבודותיו של גרשוני בתערוכה המכוננת "דלות החומר", שאצרה בשנת 1986. הטקסט שכתבה אז לתערוכה הפך עד מהרה לקנוני, אך ברבות השנים נתפסה הטענה בבסיס התיזה כדחוקה מעט. בתזת "דלות החומר" הדגישה האוצרת את חילוניותם של המציגים ואת היותם מנותקים מכל מורשת. אמנם בדיון סביב גרשוני היא סייגה את הדברים, אבל ממרחק הזמן עולה שיצירתו גרשוני היא למעשה אנטיתזה לרוח זו. העבודות שלו משדדות את הדיכוטומיות המקובלות שבין הדתי לחילוני ובין הכופר למאמין, כמו גם בין היהודי לנוצרי. האלוהים שהודר חוזר ביצירתו במופע ויטאלי מחודש.

חוקרים רבים הצביעו בעת האחרונה על כך שתקופתנו מאופיינת בכך שדת ודתיות (ואין הכוונה לדת הממוסדת) הפכו בה שוב לשחקנים מרכזיים. רליגיוזיות אינה מופיעה עוד רק כתרבות שוליים, אלא מקודדת לתוך התרבות הטכנולוגית, המדעית והאמנותית – צור ההוויה החילונית השלטת. חוקרים "תיאו-פוליטיים" רבים מבקרים את האתוס החילוני המודרני שראה בחילון מודרנה וקידם השתחררות מהנחושתיים של העבר הדתי. לעומת זאת הם מציעים לראות בחילון תהליך של תרגום המימד התיאולוגי לעולם המודרני ולא שחרור ממנו.
אין ספק שהאינטואיציה העדינה שגרשוני ניחן בה מחברת אותו לרוח ה"פוסט-חילונית". ביטוי קולע לרוח זו מופיע בציטוט דבריו בהקדמה לקטלוג התערוכה: "אני לוקח את מלוא הריבונות כדי להכריז על אי-ריבונות". עולות כאן בעוז ה"דיאלקטיקה של החילון", כפי שמכנה זאת חוקר החינוך יותם חותם  בספרו החדש "תיאודיסיאה בחלל" (רסלינג, תל-אביב 2010), וקריסת החילוניות המודרנית האימננטית אל תוך אחרות פוסטמודרנית.

חוקר הדתות הווס גרהם (Graham) מתייחס לקשר בין אמנות לתיאולוגיה דתית. לדבריו, אמנות דתית עכשווית חיה וקיימת בעולם המערבי, אלא שבשאלת היחס שבין האמנות לדת עבר כובד המשקל בתוך מסגרת העבודה התרבותית המערבית העכשווית ממאפיינים של הדת הממוסדת אל מאפיינים אחרים של הדתיוּת, כגון גילוי הנשגב כתוצאה של פעולה חווייתית של הצופה. גרהם טוען כי תיאולוגיה ואמנות אינן ישויות נפרדות, אלא שני מרכיבים של אותה ישות, המתקשרים ביניהם באמצעות עיסוק במהות האדם. יתרה מכך, טוען גרהם, האמנות משלימה את התיאולוגיה בכך שהיא מבטאת אלמנטים תיאולוגיים שקשה לבטא באופן מילולי. על כן, גורס גרהם, האמנות היא בהכרח חלק מהתיאולוגיה, חלק המייצג את מה שלא ניתן לבטא באמצעות השפה. זירת הקרב ההיסטורית בין הדימוי (אמנות) ובין המלה הכתובה (תיאולוגיה) הפכה את האמנות בתרבות זמננו לישות מקבילה לתיאולוגיה הדתית. אובדן האמונה המאפיין את התרבות החילונית דוחק באמנים למצוא דרכים חדשות לעסוק בנשגב כתגובת נגד לאיבוד האלוהות הדתית, ובכך לשרת תכלית שהאמנות חולקת עם התיאולוגיה. למעשה, מדגיש גרהם, האמנות היא הדגמה למערכת מורכבת ומרושתת של הסברים מילוליים המושרשים באדם המודרני בחיפושו אחר משמעות תיאולוגית. באותו האופן, קריאה רגישה בעבודותיו של גרשוני תחלץ מהן הודאה ב"אשמה תיאולוגית", גם כאשר כלפי חוץ הדברים יכולים להתפרש כחילוניות תמימה (שספק אם קיימת כלל). בניגוד לאבחנתה המוקדמת של בריטברג-סמל, שטענה שאמני "דלות החומר" ניחנים באומץ לחולין ושדה-מיסטיפיקציה נחווית ביצירתם באופן העמוק ביותר, גרשוני מתגלה כאן דווקא כמי שהוביל מהלך הפוך של רה-מיסטיפיקציה.

משה גרשוני - ללא כותרת (אביבה אורי). שנות השבעים

משה גרשוני - ללא כותרת (אביבה אורי). שנות השבעים

סוציולוגים טוענים לאחרונה כי בניגוד להבניה המודרנית שבה "חילוניות" ו"דתיות" נתפסות כניגודים, למעשה בני-אדם נוטים לחוות את התחומים הללו כקשורים ביניהם בקשר שאינו ניתן להתרה. באשר לגרשוני, אם להשתמש במילותיה של בריטברג-סמל עצמה, הוא "מציע לתרבות החילונית המתקדמת טווח רגשי שהיא לא מכירה בו, רגע יסודי מורכב".
ואכן, גרשוני יודע להכיל עולם פרדוקסלי ומלא סתירות. לדוגמה, בריטברג-סמל מקשה: "אתה החזרת את אלוהים לציור, מקומו הטבעי במשך מאות שנים, לאחר שהוא הודר ממנו בעולם המודרני. אתה אינך אדם דתי, ואפשר לטעון שבחרת בפתרון הקל, שלא התמודדת עם הקושי של אמנות חילונית, בלי טרנסצנדנציה".
גרשוני משיב: "[…] נכון, עשינו את המהלך של החילון, אבל המחשבה שלי היא איך לבנות בנוחות מטפיזיקה אחרת. להישאר חילונים, להיות ערים להמצאת האלוהים, עם הכרה בכך שיש לנו בגנים שאיפה לטרנסצנדנציה. להביא את מלוא הפרדוקסליות והסתירות שבמצב הזה".

הוגה הדעות יוסף שכטר, שהוגדר לאחרונה על-ידי חוקר התלמוד והמשורר אדמיאל קוסמן כדמות שהייתה ראויה להימנות עם המורים הרוחניים הגדולים של דור בוני המדינה, דיבר על מידת הציניות שאופיינית כל-כך גם לעולם האמנות העכשווי. שכטר הפסיכולוגיסט, ראה בה סימן לכך שהנפש לא השלימה עם הניתוק מהמימד האלוהי, והיא מגיבה בצורה צינית לחורבן של עצמה. לשיטתו, נפש רגישה מעין זו מגיבה לא פעם באופן המתפעל מציניות, במיוחד כשזו מתלבשת באופן אמנותי. "אפיקורסות אסתטית", בלשונו, היא למעשה ביטוי עדין לכיסופים שנדחו מהתודעה. בשונה מיוצרים ישראלים רבים, גרשוני מתמסר ומהפך בכיסופיו, ואולי לכן (לפי אבחנותיו של שכטר) גם חף מכל מימד ציני. אף שהוא עושה שימוש רב באירוניה, בטבורה מכילה עבודתו רפרטואר של כמיהה אירוטית ודתית המצליחה לגעת בנימי הנפש. גרשוני מצוטט בקטלוג: "כניעות זה אלוהים […] לעומת המצב הציני שבא מעולם בלי אלוהים. אני רוצה לא לאבד את הפליאה […] אולי כל ציורי הקינה האלה הם קינה על מות האלוהים".
דרך האישי מתגלה בעבודותיו של גרשוני גם דבר מה קולקטיבי. כשגרשוני מצייר, מסכמת בריטברג-סמל בסוף הקטלוג, "יש אלוהים. הקשר האטימולוגי בין אמנות לאמונה מתאשרר". כך, ובניגוד לאבחנותיה של האוצרת בעבר, מתאשררת כיום התובנה כי למעשה, אולי מעולם לא היינו באמת חילונים.

גרשוני – מוזיאון תל אביב לאמנות
אוצרת: שרה בריטברג-סמל

10 תגובות על "כשגרשוני מצייר, יש אלוהים"

    שלום רב
    תרשו לי לנצל כתבה זו ולבקש להיות מכותבת במשלוח מיילים /כתבות ידיעות וכל הקשור באומנות
    תודה
    מירב יוסף

    אוצרת חסרת מצפון מעדיפה להתעלם ממה שהוא לקח מביאנקה

    חנן זוסמן – מאמר מצוין על צייר נפלא.
    רק בנקוף הזמן ניתן באמת להעריך את גדלותו ועמקותו של גרשוני. עוד מעניינת ההשוואה שעושה כותב המאמר עם שאגאל במיוחד בנוגע להתקבלותו בשדה האמנות הישראלית.

    […] חברי האלפיון העליון; כיצד אישר הדירקטוריון מצב בו למעט רטרוספקטיבות ספורות תחום המחקר והעבודה המוזיאלית הוזנח כמעט לגמרי […]

    מהמבט הראשוני נגעלתי בכלל מהתמונה של "חייל יפה".. זה היה לפני כמה שבועות.. עכשיו נכנסתי אל הדף במקרה והתמונה מצטיירת לי באופן אחר לגמרי.. השפתיים, ליתר הדיוק.. הן עמוקות.. בדרך כלל אפשר לראות את זה בקולנוע או סדרות ישראליות

    […] ליצירותיו של משה גרשוני במוזיאון תל-אביב היתה מהמובחרות שנראו כאן לאחרונה (ובמגבלות מסוימות בריטברג-סמל היא […]

    […] קנטרנות (על הישגיה המרשימים של בריטברג-סמל הרחבתי בעבר ברשימתי על תערוכת גרשוני), אלא מהסיבה הפשוטה שכתיבה אוצרותית נוגעת כמעט תמיד […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.