"טראמפ גאזה": יצירת מופת בלתי מכוונת

אני יושב בבית קפה. בשולחן הסמוך שתי נשים צעירות ובחור אחד, כולם חילונים, משוחחים על ביקור בעזה.
"יש אזורים שכבר אפשר להיכנס אליהם," הוא אומר.
"אני אלד את התינוק שלי שם," אומרת אחת הנשים.
"בעזה??"
"כן. עד אז, זה יהיה כמו וגאס. הוא יקבל דרכון אמריקאי".
הם מהנהנים, מרוצים, מזמזמים לצלילי השיר שמתנגן ברקע.

בהתלכדות מדהימה של תיאטרון פוליטי ואמנות דיגיטלית, ביום רביעי, 26 בפברואר, שיתף נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ברשת החברתית שלו Truth Social סרטון בן 33 שניות שנוצר באמצעות בינה מלאכותית.¹ הסרטון, "טראמפ גאזה", מציג את חזונו לעזה שלאחר המלחמה: העיר בנויה מחדש כ"ריביירה" עם פסלי זהב של טראמפ בכיכרות, טראמפ ונתניהו משתזפים בבריכה של מלון ואילון מאסק מנגב חומוס ורוקד בגשם של דולרים. את המחזה החזותי הזה מלווה שיר קצבי שנוצר בבינה מלאכותית ומכריז: "דונלד בא לשחרר אותך, מביא את האור שכולם יוכלו לראות. אין יותר מנהרות, אין יותר פחד, טראמפ גאזה סוף סוף כאן".²

קריאה פשוטה של הסרטון מגלה קולוניאליזם ברוטלי המקודם על ידי נשיא נרקיסיסט ומגלומן, חזון מדאיג ומסוכן במיוחד. מזעזע ומחריד עוד יותר שהסרטון שמשותף על ידי נשיא ארצות הברית מתאר עתיד מדומיין של עזה לאחר טיהור אתני: מגדלים יוקרתיים, מסיבות חוף ופסלי זהב של טראמפ עצמו, פנטזיה אימפריאלית שכמו נלקחה מספרי הלימוד על קולוניאליזם התיישבותי. זוהי חגיגה חולנית של מה שראוי להיחשב כאסון מוסרי. טראמפ פרסם את הסרטון ברשת החברתית ללא הקשר או מקור, וכך למעשה הציג אותו כתכנית מדינית פוטנציאלית.

הסרטון משך מיד תשומת לב מכל הספקטרום התקשורתי והפוליטי ברחבי העולם. הרשות הפלסטינית (שבסיסה בגדה המערבית) כינתה את ההצעה "הפרה חמורה של החוק הבינלאומי", בעוד לשכת התקשורת הממשלתית של חמאס בעזה גינתה את הסרטון וטענה שהוא "מבייש".³ תומכיו הנוצרים של טראמפ נראו מוטרדים במיוחד, עם תגובות רבות המדגישות את האופי האלילי של פסל הזהב ועם ביקורת על הסצנה שהציגה רקדני בטן מזוקנים. כשנשאל על הסרטון והמסרים של הנשיא לגבי עזה, הבית הלבן רק חזר על הצהרות קודמות: "כפי שאמר הנשיא טראמפ, עזה במצבה הנוכחי בלתי ראויה למגורים לכל בן אנוש".⁴ ממשלת ישראל לא הגיבה ישירות לסרטון, אבל בנימין נתניהו הגדיר את תכנית טראמפ להשתלט על עזה ולהוציא משם 1.8 מיליון תושבים "רעיון מקורי", שעשוי "לשנות את ההיסטוריה".⁵

למרות הסיקור התקשורתי הנרחב, שנע בין זעם לשעשוע, כמעט אף אחד לא חקר את מקורות הסרטון או את המוטיבציות מאחורי יצירתו. אחרי מספר ימים של טירוף תקשורתי, במה שעשוי להיות התגלמות מושלמת של העידן הפוסט־אירוני שאנו חיים בו, התגלה שהסרטון, שנוצר בבינה מלאכותית ומציג את הפנטזיה של טראמפ לגבי עזה, נוצר על ידי סולו אביטל ואריאל ורומן, אמנים ישראלים החיים בלוס אנג'לס, ללא כל קשר למטה התקשורת של טראמפ.

לאחר הפרסום של טראמפ, הבהיר אביטל בעמוד הפייסבוק שלו (28 בפברואר), "לא הוזמן, לא מאושר – פשוט ס א ט י ר ה", אך למחרת אי אפשר היה למצוא את הפוסט. ימים ספורים לאחר מכן, היוצרים דיברו עם חדשות אן.בי.סי ואמרו שאין להם מושג איך הסרטון הגיע לידי הנשיא. השניים הסבירו שהסרטון נוצר כמעין פרויקט פיילוט בזמן שהתנסו בתוכנת בינה מלאכותית בשם ארקנה:⁶ "הרעיון היה כמו, איך טראמפ רוצה להפוך את עזה לווגאס," אמר ורומן. "רצינו לצחוק על זה ביחד. זו הייתה בדיחה". הם הסבירו שלקחו את ההצעה של טראמפ והעלו אותה לרמה קיצונית של דמיון, אם כי לא בהכרח כביקורת. עם זאת, ורומן אמר שההצעה של טראמפ הייתה אחת ההצעות המדיניות הבודדות שהסתכלו קדימה וניסו להציע פתרון ארוך טווח למבוי הסתום באזור. "אתה מסתכל על טראמפ גאזה ואתה אומר, 'היי, זה פי מיליון יותר טוב ממה שיש עכשיו, אם זה טוב ואם רע,'" הוא אמר. "עם הומור, יש אמת, אתה יודע, אבל לא הייתה לנו כוונה להיות מכונת תעמולה".⁷

הסרטון "טראמפ גאזה" אינו אירוע מבודד אלא חלק מדפוס של הנשיא האמריקאי הנוכחי, שמשתמש בדימויים שנוצרו בבינה מלאכותית כהטרלה פוליטית. מאוחר יותר, במאי 2025, זמן קצר לאחר מותו של האפיפיור פרנציסקוס, פרסם טראמפ ברשת X תמונה של עצמו לבוש כאפיפיור שנוצרה בבינה מלאכותית.⁸ התמונה התפרסמה אחרי הערה מבדחת של טראמפ על רצונו להיות אפיפיור, שעוררה תגובות מקוטבות דומות. רבים זעמו – "זה חוסר כבוד לכנסייה ולאלוהים עצמו […] הוא פשוט האנטיכריסט"; "מגעיל ולחלוטין פוגעני" – וביקרו את טראמפ על לעג לכנסייה הקתולית במהלך תקופת אבל על האפיפיור. ההיסטוריונית רות בן־גיאת אף תיארה זאת כ"התראת פולחן מנהיג כת".⁹ 

אולם תומכי טראמפ ורבים אחרים ברשתות החברתיות חשבו שהתמונה משעשעת או שיבחו אותה כהטרלה נועזת. אחרים אפילו התייחסו לרעיון ברצינות: הסנאטור הרפובליקני לינדזי גרהאם תמך ב"קמפיין האפיפיורות" של טראמפ, ופרסם ברשת X: "התרגשתי לשמוע שהנשיא טראמפ פתוח לרעיון להיות האפיפיור הבא. הוא באמת מועמד מפתיע, אבל אני מבקש מהוועדה האפיפיורית ומהמאמינים הקתולים לשמור על ראש פתוח לגבי אפשרות זו!" הוא המשיך להתלוצץ על "שילוב נשיא ארה"ב־אפיפיור", וציפייה ל"עשן לבן […] טראמפ MMXXVIII!".¹⁰

pic.twitter.com/x2HrR939tn

— The White House (@WhiteHouse) May 3, 2025

לתמונת האפיפיור וסרטון עזה יש אסטרטגיה משותפת: שניהם משתמשים בבינה מלאכותית כדי להטריל בנושאים קדושים ורגישים, בצורה מתריסה, תוך הצגת טראמפ כדמות משיחית. הם יוצרים דימויים לרעיונות מוגזמים, בלתי נתפסים ומקוממים, מנכיחים אותם במציאות והופכים אותם לחלק מהשיח. שניהם עוררו זעם צפוי תוך שהם מענגים את תומכיהם הרואים בפרובוקציות כאלה הטרלות מופתיות נגד הרגישויות של הממסד. בעוד דימוי האפיפיור משחק עם סמכות דתית וכוח מוסדי, "טראמפ גאזה" מרחיב גישה זו לזכויות אדם, שיקום, טרנספר ופנטזיות קולוניאליות. הם מדגימים כיצד דימויים שנוצרו בבינה מלאכותית הפכו למרכזיים באסטרטגיית התעמולה של טראמפ, שמקריסה במכוון את ההבחנות בין סאטירה לכנות, בין חזון אסטרטגי לפרובוקציה.

בואו נתבונן לעומק בטראמפ גאזה. תנועה סיבובית מרשימה – מיצירה סאטירית לתמיכה נשיאותית לשערורייה תקשורתית וחזרה להודעה סאטירית עם הסכמה מסוימת – שמציעה עדשה ייחודית שדרכה ניתן לבחון את היחסים העכשוויים בין אמנות, פוליטיקה ומדיה דיגיטלית. יצירה כמעט מקרית שמעלה שאלות עמוקות לגבי התפקיד הביקורתי של האמנות העכשווית. בעוד הגדרת הסרטון של ורומן ואביטל כ"אמנות" עלולה להעניק לגיטימציה מופרזת למה שהתחיל כסאטירה פוליטית – או אפילו בדיחה פנימית – ניתוח שלו באמצעות תיאוריות אמנותיות ופרקטיקות מדיה טקטיות (tactical media) יכול לחשוף מרחבים חדשים שנמצאים בהצטלבויות בין פוליטיקה, מדיה ואסתטיקה, תוך הדגשת האופן שבו אסטרטגיות אמנותיות אקטיביסטיות הופכות יותר ויותר חסרות תועלת אל מול תעמולה עכשווית.¹¹

הסרטון מזכיר את העבודה תעלת עזה של תמיר צדוק (2010), המציגה חפירה בדיונית של תעלה המפרידה בין רצועת עזה לישראל.¹² אלעד ירון השווה בין עבודות אלו, ​​וציין שיצירתו של צדוק מתפקדת הן כחלום אוטופי והן כהכרה במציאות דיסטופית.¹³ עבודתו של צדוק מעוררת מחשבות על דימוי לעומת מציאות, תוך התייחסות לתודעה קולקטיבית ורצונות לא מודעים. העבודה בדיונית וצינית באופן מובהק, אך מוכנה להתמודד עם המציאויות המורכבות של עזה בצורה מתוחכמת. עם זאת, האופן שבו תפסו והבינו אותה הצופים נבע מנקודות המבט שלהם. בהתייחסותה ל"תעלת עזה", דנה קרן גולדברג בכך שבעקבות ז'יל דלז המשמעות של יצירה אינה קבועה אלא מעוצבת על ידי הפרשנות של הצופה: אם הם רואים אותה כמציאות או מכירים בה כאמנות. תחילה ראו רבים את "תעלת עזה" כהצעה פוליטית אמיתית, אך ברגע שהבינו שזו יצירת אמנות, הבנתם של משמעותה הפוליטית השתנתה. ¹⁴ רעיון זה רלוונטי גם לסרטון "טראמפ גאזה", שבו הגבול בין סאטירה לתעמולה טושטש, מה שהוביל לפרשנויות שונות בהתאם לנקודת המבט של הצופה.

הסרטון של צדוק עשוי כסרטון חינוכי, מהסוג שמקרינים במרכזי מבקרים, ולפעמים ערוך באופן מרושל בכוונה. ההפסקות הארוכות מדי ונגינת הפסנתר הקיטשית שנלקחה מבנק צלילים מבדרות מאוד. אורכו של הסרטון תשע דקות תמימות (יחסית). אצל טראמפ הסרטון כבר נמשך 32 שניות בלבד, והוא ערוך כסרטון פרסומת עמוס AI ומוסיקת פופ־ראפ קופצנית ושיווקית. אמנם שני הסרטונים מתחזים לסרטון שנוצר בדיעבד, לאחר שהדברים המתוארים בו כבר התרחשו, אבל אחד כביכול חינוכי והשני כביכול שיווקי; אחד פונה לבאי מרכז המבקרים שרוצים ללמוד על התהליך, והשני לצרכנים שרוצים לנצל את התשתית החדשה. אצל צדוק יש מתנהל מתחת לפני השטח שיח עמוק על נרטיבים ואינדוקטרינציה, אבל אצל טראמפ הוא לגמרי מעל פני השטח, קולוניאליזם ישיר ובוטה עם פרסומת.

עם זאת, אולי ההיבט המרתק ביותר של טראמפ גאזה הוא שוורומן ואביטל יצרו עבודה סאטירית שלאחר מכן אומצה על ידי היעד/מטרה שלה. היוצרים האנונימיים (בהתחלה), יצרו יצירת אמנות על ידי הזדהות עם חזונו של טראמפ, אימוץ דרך החשיבה שלו והגעה למסקנה הלוגית האבסורדית שלה. אכן, רקדני בטן מזוקנים, מאסק מנגב חומוס ורוקד בגשם של שטרות ופסלי זהב של טראמפ העולים מההריסות נראים כה מופרכים עד שהם היו צריכים להיות מסווגים אינסטינקטיבית כפרודיה. אף על פי כן, כשאנו חושבים על כך שטראמפ שיתף את הסרטון ברשת החברתית שלו (ששמה "אמת", לא פחות), שמאסק רקד עם מסור חשמלי ועשה מחוות יד (נאציות?) שנויות במחלוקת על הבמה, שטראמפ התייחס לעצמו כאל מלך (וכעת כאפיפיור עתידי), הקו בין סאטירה לחזון פוליטי קורס.

קריסה זו לא מדגימה כישלון של סאטירה אלא הצלחה מושלמת: החזון הסאטירי היה כה קרוב למציאות הקיצונית שלנו שהיעד שלו לא יכול היה להבחין בין לעג לשבח. כל כוונה סאטירית שהייתה לוורומן ואביטל נמחקה זמנית כשטראמפ שיתף את הסרטון, מה שמדגים עד כמה המשמעות בעולם המרושת שלנו תלויה פחות ביוצרים ויותר במפיצים בעלי כוח ופלטפורמות. עם זאת, בעוד היוצרים טוענים באופן חד משמעי שהסרטון היה סאטירי, הבחירות האסתטיות שלהם שומרות על עמימות אסטרטגית, המאפשרת קריאות מרובות. פסלי הזהב ההיפרבוליים של טראמפ עשויים להיקרא כביקורת בעיני צופים מסוימים, אך עבור דמות שמזהיבה באופן מילולי את מקומות מגוריה, דימויים כאלה עשויים להיראות שאפתניים יותר מאשר לעגניים.

תופעה זו ממחישה את מה שתיאורטיקנים של אמנות מכנים "parafiction", ¹⁵ בידיון הנחווה כעובדה (אמת), מושג שצבר פופולריות באמנות עכשווית עם עליית הטכנולוגיה הדיגיטלית. פארא־פיקציה פועלת במרחב גבולי שבו סיפורים מומצאים מתקבלים זמנית כאמת ויוצרים בלבול פרודוקטיבי המאתגר מבני כוח מבוססים. במקרה של "טראמפ גאזה", העבודה מתפקדת כפארא־פיקציה לא מכיוון שהצופים האמינו שהאירועים המוצגים אמיתיים, אלא כי הכוונה הסאטירית שלה נספגה ושונתה למסר פוליטי אמיתי. טרנספורמציה זו מדגישה כיצד אמנות פארא־פיקציונית יכולה לחרוג מכוונות יוצריה, ומעלה שאלות חריפות לגבי סאטירה אפקטיבית בעידן שבו המציאות עקפה את הפרודיה וההפצה הדיגיטלית משנה במהירות את ההקשר וכך את המשמעות.

גם אם השאיפות של יוצרי "טראמפ גאזה" היו הפוכות (מה שבכלל לא ברור), בעיניי צופים רבים הסרטון לא מציג ביקורת אלא נבואה: אוטופיה קפיטליסטית שקוברת (כפל המשמעות מכוון) במקום להתמודד עם בעיות יסוד. עם זאת, התייחסות ל"טראמפ גאזה" ולתמונת טראמפ כאפיפיור כיצירות אמנות יכולה באופן פרדוקסלי להשיג את התוצאה ההפוכה מזו שכיוון אליה טראמפ כששיתף את העבודות, ולהפוך תעמולה לביקורת, כפי שהעבודה תופסת עמדה דו משמעית שמאפשרת לה להשתנות בהתאם לפלטפורמה שבה היא מוצגת ולקהל שצופה בה. כאמנות, יש לה את הכוח לפעול בו זמנית כצורות מרובות, אפילו סותרות, של שיח בתוך המערכת התרבותית־תקשורתית של היום.

לכן, יש לבחון מחדש כיצד ביקורת אמנותית יכולה להסתגל כאשר סאטירה הופכת כה רוויה בסימנים תרבותיים עד שהיעד שלה עצמו מפרש אותה לא נכון. בחינת הסרטון מבעד לעדשה אסתטית מגלה שהפוטנציאל הביקורתי שלו טמון בפער שבין יוצריו (שכוונתם הסאטירית מוצהרת כעת) לבין קבלתו, תחילה על ידי טראמפ ואז על ידי הקהל שלו. במקום להסיק שהאמנות איבדה רלוונטיות בנוף תקשורתי רווי בינה מלאכותית ופוסט־אמת, אנו יכולים לחקור נתיבים חדשים שיובילו לפרקטיקות אמנותיות המסוגלות להתעמת עם סוג זה של דימויים פוליטיים, לאתגר אותם ואפילו לחתור תחתיהם.

התפקוד הכפול של "טראמפ גאזה"

ניתן לראות את יצירות הבינה המלאכותית ששיתף טראמפ כיצירת אמנות בלתי מכוונת המשתמשת באסטרטגיה של "הזדהות יתר", מושג שצמח מניתוח של קולקטיב האמנות הסלובני Neue Slowenische Kunst (NSK) והלהקה התעשייתית Laibach שהציג סלבוי ז'יז'ק.¹⁶ הקולקטיב והלהקה אימצו במכוון אסתטיקה טוטליטרית, הציגו סמלים פשיסטיים וקומוניסטיים בהתלהבות מופרזת, עד כדי כך שהם חשפו את האבסורד שבבסיס האידיאולוגיות הללו. ז'יז'ק מתאר יצירות אמנות שמגזימות מבני כוח ואסתטיקות אידיאולוגיות כטקטיקה אמנותית ומכנה את פעולתן "הזדהות יתר" עם הצד ההפוך, החבוי, של האידיאולוגיה. זוהי אסטרטגיה שבה אדם מתייחס לאידיאולוגיה ברצינות רבה יותר מאשר חסידיה, מאמץ את הנחותיה החבויות והשלכותיה הסמויות עד לקיצוניות. במקום לשמור על מרחק אירוני או להציע ביקורת ישירה, "הזדהות יתר" חושפת סתירות אידיאולוגיות על ידי ביצוע נלהב של ההיגיון הבלתי מוצהר והתוכן המודחק ("ההיפוך החבוי"), ודוחפת למסקנות לא נוחות שחושפות את מה שהמערכת חייבת להתכחש אליו כדי לשמור על הלגיטימיות שלה.

גישה זו התפתחה באמצעות אמנים כמו סנטיאגו סיירה,¹⁷ וקבוצות אמנות כמו תנועה ציבורית,¹⁸ ו־The Yes Men, שהתחזו לנציגי תאגידים והכריזו על מדיניות תאגידית מוגזמת אך עקבית, כפי שממחישה הופעתם המכוננת בבי.בי.סי ב־2004 כנציגי Dow Chemical המתחייבים לתת פיצוי מלא לקורבנות אסון בופאל. מתודולוגיות דומות מופיעות במיצב השנוי במחלוקת של כריסטוף שלינגנזיף "Ausländer Raus!" (2000), שבו הוא שיכן מבקשי מקלט במכולות בסגנון "האח הגדול" ל"הצבעת גירוש" ציבורית על ידי אזרחים אוסטרים.¹⁹ המסורת הטקטית הזו נמשכת באמצעות קולקטיבים רבים של אמנים־אקטיביסטים כמו Ubermorgen, Yomango, ²⁰ ו־RTMark, שכל אחד מהם מפעיל חיקוי מוסדי כדי לחשוף סתירות ואבסורדים פוליטיים וכלכליים.

הדימויים בסרטון "טראמפ גאזה" כה מופרזים ומוגזמים שהם נקראים תחילה כפרויקט מדיה טקטי: התערבויות תקשורתיות שמשלבות אמנות ואקטיביזם, שמשתמשות ברשתות תקשורת וטכנולוגיות קיימות כדי ליצור מרחבים אלטרנטיביים לביקורת ולהתנגדות פוליטית. ורומן ואביטל, אם במכוון ואם לא, מבצעים הזדהות יתר וחושפים את הסתירות ואת האבסורד המחריד בחזונו של טראמפ למזרח התיכון. גישתם מדגימה כיצד אימוץ ההיגיון של אידאולוגיה בהתלהבות רבה יותר מאשר תומכיה עצמם יכול לחשוף את מה שבדרך כלל מוסתר כדי שהמערכת תתפקד, מה שמקצר ביעילות את הפעולה הרגילה של האידאולוגיה על ידי ביטול המרחק הציני, כפי שתיאר ז'יז'ק.²¹

צילום מסך מתוך הוידאו: "טראמפ גאזה"

אולם, במציאות של ימינו, כאשר בעלי הכוח כמעט אינם טורחים להסוות את כוונותיהם באמצעות אידאולוגיה או מוסר, כאשר סנאטור יכול לתמוך בפומבי בכך שהנשיא טראמפ יהיה האפיפיור הבא, אין מרחק ציני להסיר, ואסטרטגיות אמנותיות אלה הופכות לחסרות תועלת, אם לא לגרוטסקיות. כאשר הטרלה מאפשרת השתתפות במערכת בלי אפילו להעמיד פנים שיש תמיכה בהיבטים הבעייתיים והסתירות שלה, חשיפת הצביעות מאבדת כל רלוונטיות. ז'יז'ק ניסח את המושג "הזדהות יתר" בשנות ה־90, כאשר משטרים ניאו־ליברליים הסתתרו מאחורי גרסאות פושרות יותר של עצמם. ההקשר השתנה באופן יסודי מאז. בעולם של טראמפ, פוטין, מאסק ונתניהו, עלינו לשאול אם עדיין אפשר לחשוף סמלים אידאולוגיים באמצעות אירוניה, פרודיה, סאטירה או הגזמה.

כפי שכתב עפרי אילני, לרעיונות של שיבוש תרבותי אין תועלת בעידן שכבר משובש, ושבו הימין הפופוליסטי משחק בתשוקה את תפקיד הליצן והמורד.²² באופן דומה, כאשר ההאידאולוגיה ההפוכה אינה חבויה ואף פורקה בעצמה, האסטרטגיה שמטרתה לשחזר ולאחר מכן לפרק אידאולוגיה באמצעות פרקטיקות אמנותיות אינה רק בלתי רלוונטית אלא ממש מתה, הן אמנותית והן פוליטית. כאשר הזדהות יתר הופכת בלתי ניתנת להבחנה מתמיכה כנה – כאשר טראמפ עצמו משתף מה שנוצר פוטנציאלית כסאטירה – אנו עדים הן לכוח והן למגבלות של אסטרטגיה אמנותית זו. טרלולי טראמפ וההולכים בעקבותיו חושפים כיצד צורות מסורתיות של ביקורת באמצעות הגזמה נאבקות בעידן שבו המציאות עוקפת פרודיה כעניין שבשגרה. אך באופן פרדוקסלי, באמצעות אימוץ על ידי המטרה המשוערת שלה, לטראמפ גאזה (וטרלולים דומים) תפקוד כפול: תעמולה עבור תומכי טראמפ (ותומכי ההרס של עזה), ועבור הציבור הביקורתי ככלי החושף ומכוון זרקור על החזון הגולמי, הבלתי מסונן של הגישה הכוחנית ההיפר־הקפיטליסטית לאזורי סכסוך. בכל שאני מעלה את טראמפ גאזה לדרגע של "יצירת אמנות מדהימה ביותר" (בסדר, גם אני בוחר להגזים קצת), איני מציע שניתן להתגבר על הטרלה התקשורתית של טראמפ, במקום זאת אני מדגים כיצד תשומת לב למנגנונים שלו יכולה לשלול ממנו חלק מכוחו.

בתחילת 2025, מחווה דיפלומטית של נתניהו לטראמפ לבשה צורה של ביפר מצופה זהב, שהנציח את ״מתקפת הביפרים״, מבצע של המוסד נגד חיזבאללה שיצא לפועל ב־2024. דני פלוגר תיאר אותה במילים "פוליטיקת מתיחות" (Prank Politics). ²³ הביפר המוזהב הופך פעולה ביטחונית אלימה – מוצדקת או לא – לשי סמלי, ובכך מדגיש כיצד תרבות ההנצחה יכולה לשמש להאדרה או לאסתטיזציה של אלימות מדינתית. בעבר, אמנים ביקורתיים השתמשו באסתטיזציה של אלימות כדי להוביל לבחינה אתית של פעולות. אך כעת, כאשר מנהיגים פוליטיים חוגגים בגלוי פעולות כאלה באמצעות חפצי הנצחה אירוניים וקודרים, אנו עשויים לתהות אילו אסטרטגיות אמנותיות נותרו אפקטיביות ומאפשרות ביקורת אתית? כיצד יכולה פעולה ביקורתית להגיב כאשר אסתטיזציה של אלימות מדינתית הופכת לנורמה במסגרת חילופי מתנות דיפלומטיים?

Israel Government Press Office

קריסה זו של ההבחנה בין ביקורת לתמיכה מצביעה על תופעה רחבה יותר במערכת התקשורתית שלנו, שבה המשמעות נקבעת באופן גובר לא על ידי כוונת היוצר אלא על ידי הקשר ההפצה וקבלת הקהל. אולי הלקח האולטימטיבי של "טראמפ גאזה" אינו שהזדהות יתר נכשלה כאסטרטגיה, אלא שהיא הצליחה יותר מדי, וחשפה מציאות פוליטית שבה האבסורד מנורמל והכוח אינו צריך עוד להסתיר את כוונותיו מאחורי מראית עין אידאולוגית. בעולם כזה, צורות חדשות של התערבות אמנותית ופוליטית חייבות להרחיק הרבה מעבר לאירוניה כדי להתמודד ישירות עם המציאויות החשופות של מבני הכוח העכשוויים. מה שחשוב כעת אינו רק תוכן השיח הפוליטי אלא ההקשרים הספציפיים שבהם מופעל כוח: ההגדרות המוסדיות, הפלטפורמות הדיגיטליות והסביבות החברתיות המעצבות כיצד סמכות מתבטאת וכיצד התנגדות עשויה להגיב ביעילות לדינמיקות המתפתחות הללו של שליטה.

אמנות הדמיון הפוליטי בעידן הפוסט־אמת

כפי שציין גי דבור ב־1967, אף שמעולם לא שמע על אמנות שנוצרה בבינה מלאכותית: "כל ממשות פרטית נעשתה חברתית […] רק אם איננה (אינה אמיתית ר.א.) – מותר לה להיראות". ²⁴ הדימוי, הייצוג, הבדיון והזיוף המעובד בקפידה הם בעלי כוח רב, נראות וקבלה חברתית יותר מאשר הדבר האמיתי, שבדרך כלל אינו נוח. אבחנה זו, בת יותר מחצי מאה, שבה החיים הופכים למעין פרפורמנס שבו הדימוי חשוב יותר מהמציאות, מבהירה שטראמפיזם אינו חדש, הוא רק גרסה קיצונית ומטורללת של חברת הראווה.

בראיון לחדשות אן.בי.סי הבהיר אריאל ורומן כי הסרטון נוצר מתוך כוונות מעורבות. "כוונה אחת הייתה פשוט להגיב לחדשות שהטריפו את המוח, והמחשבה השנייה הייתה 'היי, אולי יש חזון מאחורי זה'". בעמימות מכוונת זו בדיוק טמון כוחו של "טראמפ גאזה". על ידי השארת הצופים בחוסר ודאות לגבי רצינותו או מניעיו, הסרטון נותר פתוח ומאפשר לכל אחד לנכס את כוחו.

טראמפ זקוק לכך שהציבור יאמין ביכולתו לדמיין ולשפר את חיי כולם (לפי תפיסתו), היוצרים צריכים לשמור על עמימות, ולנו יש את החופש לפרש את "יצירת האמנות" הזו בדרכים המשרתות את ההבנה הביקורתית שלנו. על ידי הזדהות יתר עם המסר של הסרטון, אנו עשויים לתפוס בבהירות רבה יותר את הכוחות הציניים והאידאולוגיה המניעים אותו. אנו נעים מעבר לתגובות ראשוניות של צחוק או זעזוע, ומתקדמים לעבר הבנה של מדוע וכיצד אנו יכולים להתנגד לחזיונות המפתים הללו.

אסטרטגיות אמנותיות כמו הזדהות יתר ואישור חתרני (subversive affirmation) מטשטשות את הגבול בין אמנות לחיים. הן אינן פועלות רק כאמנות "חברתית" או "פוליטית", אלא כאתגר להבנתנו מהי אמנות, מה משמעות הייצוג, מה אמיתי, מה בדיוני, מהו הכוח שלו אנו מתנגדים ומהן מגבלות הדמיון הפוליטי. ברגע שבו שתיקה עלולה להפוך לשותפות לפשע, תגובה אמנותית נעשית לא רק בעלת משמעות אלא גם דחופה. האם "יצירת אמנות" זו, כפי שהגדרתי אותה, יכולה למלא גם את הפונקציות האלה? האם לנוכח הסתירות הפנימיות שלה, הווידאו והאופן שבו הוא מופץ יכולים לשקף את הנוף הפוליטי האבסורדי־פרודי של ימינו, ובו בזמן לעורר פעולה, התנגדות, ואולי – אם נרשה לעצמנו – שינוי? האם הוא יכול לשמש ככלי שמאפשר לצופים לחוש את השפעות הקפיטליזם הטכנו־סמכותני על עצמם ועל הציבור, ולהזדהות עם המיליונים שנהרגים, מורעבים, נעקרים ומושמדים ברצועת עזה, תוך כדי הצעת מסגרות לדמיון פוליטי שעשוי לאפשר עתידים צודקים יותר? האם ניתן באמצעותו לבקר את החזונות של טראמפ ומאסק, ובו בזמן להכיר בתפקידם המבני במצב הנוכחי?

האסטרטגיה האמנותית הבלתי מכוונת של "טראמפ גאזה" עשויה להיות האיכות החתרנית ביותר שלה. על ידי התייחסות ברצינות רבה לחזון שהתכוון להיות בדיחה פנימית, אנו יכולים להפוך תעמולה לביקורת, לחשוף את האבסורד שנמצא בלב האופן שבו הכוח מציג את עצמו. האפשרות להגיע לתובנה פוליטית אמיתית טמונה במרחב התאטרלי שבין כוונה לקבלה, שלא הכוח ולא נתיניו יכולים לשלוט בו במלואו. איזו יצירת אמנות יכולה לטעון לכוח כזה בימינו?

הסגנון הפוליטי של טראמפ הוא בעצמו צורה של הטרלה, שמטשטשת במכוון את הקווים בין אמת וראווה באופן שמתעלה על כל התערבות אמנותית. פעם "The Yes Men" השתמשו בסאטירה כדי להדגיש שחיתות מערכתית, והיום דמויות הימין הקיצוני אימצו את אותו אבסורד, לא כביקורת אלא כאסטרטגיה ליצירת כאוס שפועל בשירותם. בעולם שבו ההצהרות המזעזעות ביותר מגיעות ישירות מאלה שבשלטון, המדיה הטקטית כבר אינה אפקטיבית כאמצעי התנגדות. דווקא היום, ייתכן כי ההתנגדות הרדיקלית ביותר היא פשוט לדבר אמת אל מול הכוח, ולהתעקש לראות את המציאות כפי שהיא.

וזה באמת קשה. אני מכיר בכך שייאוש אחז ברבים בישראל, בפלסטין, באיראן ובעולם כולו, וקשה לראות אור בקצה המנהרה. בחשכה הזו, למי שמחפש בדל של תקווה אבל כבר ויתר על החלום לצדק לתושבי עזה והאזור, חזונו הנתעב של טראמפ לעתיד עזה יכול, באופן מעוות, להציע סוג של נחמה. נדמה שמטרופולין קולוניאלי היפר־קפיטליסטי עדיף על המציאות הנוכחית ועל כל עתיד אחר שניתן לדמיין. מי בכלל רוצה להתמודד עם מציאות שלא מציעה כל תקווה?​​

ובכל זאת, בזמן שטראמפ שיתף את הסרטון, זכה הסרט התיעודי "אין ארץ אחרת" בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט, שנוצר על ידי קולקטיב פלסטיני־ישראלי, מציג את ההרס של מסאפר יטא בידי חיילי צה"ל, ואת הברית שנרקמת בין הפעיל הפלסטיני באסל עדרא לעיתונאי הישראלי יובל אברהם. הסרט מציג את המציאות בשטח ללא בינה מלאכותית או מניפולציה אמנותית (כמובן שכל סרט תיעודי כולל מידה מסוימת של עריכה, אך הצילומים אמיתיים והסיפור עיתונאי לכל דבר), ומשמש ניגוד חריף לפנטזיה של "טראמפ גאזה". הסרט התיעודי הזה, שנוצר בקפדנות על ידי פלסטינים וישראלים הנאבקים זה לצד זה, מתעקש לדמיין עתיד אחר. כפי שכתבה סמאח סלאימה במגזין +972: ״בתוך החשכה הזאת, לראות סרט שעשו אותו בעמל רב שותפים ישראלים ופלסטינים, עומדים ביחד על במה אחת ומתעקשים לחלום על עתיד אחר, זה מפחיד. התקווה זאת מפחידה, כי תקווה לשלום הפכה להיות מעשה גבורה בימים אלו. המחשבה, החלום, החזון שמגיע לנו עתיד אחר, עצם המחשבה הזאת מפחידה כי טמונה בה קריאה לפעולה, ולא כולם יכולים או מעזים לפעול".²⁵

התמונה של שותפות פלסטינית־ישראלית אמיתית אל מול כיבוש ואפרטהייד הפכה נדירה להחריד בתקופתנו. באופן פרדוקסלי, היצירה שמגלמת כיום את הדמיון הפוליטי העמוק ביותר אינה מציעה אוטופיה שנוצרה בבינה מלאכותית, אלא מציבות בפנינו את המציאות כפי שהיא: קשה לצפייה, לעיתים מייאשת, אך אמיתית במהותה. אמירת האמת הזו לא מובילה לבריחה מהמציאות או לפנטזיה בסגנון וגאס, אלא לתשתית לסולידריות אמיתית ולאומץ לדמיין חלופות לסדר הקיים. ייתכן כי המעשה הרדיקלי ביותר של דמיון פוליטי ויצירה אמנותית כיום אינו חזיונות של עתידים פנטסטיים, אלא תיעוד בלתי מתפשר של המציאות בהווה והקשרים האנושיים הנרקמים בתוכה – קשרים שיכולים לייצג את החוטים הראשונים של עתיד צודק יותר, הנארג למרות כל הסיכויים.