כותבים ב"ערב רב" מסכמים שנה

השאפתנות של "טובין", הפנטזיות של נבט יצחק, כוויות האש של יורם קופרמינץ, הדינוזאורים של נעמה ערד, סוכת ההדרה של סלה-מנקה, הקומדיה השחורה של תמר הירשפלד, "איטבח אל-יהוד" בתערוכה נידחת, חמקמקותו של השיח, האור המאיים של אדג'יאשווילי, מעמד השירה והערה על העומק באמנות.

כריסטופר צ׳יאפה, "ספיד סטיק", 2008. מתוך התערוכה "טובין" במוזיאון בת-ים

כריסטופר צ׳יאפה, "ספיד סטיק", 2008. מתוך התערוכה "טובין" במוזיאון בת-ים

"טובין", תערוכה קבוצתית, מוזיאון בת-ים. אוצרים: יהושע סימון וליז חג'ג'

"טובין", שנפתחה בשלהי 2013 אך סוקרה באתר רק ב-2014, היא מקרה נדיר של תערוכה מקומית שמעוררת דיון, התכתבות ואי-הסכמה. בעוד שגליה יהב מיקמה ב"הארץ" את התערוכה בהקשרים בינלאומיים ועמדה על מאפייניה המקומיים הייחודיים, גדעון עפרת סיכם בבלוגו את ההתייחסות להיבט הקליל והמהיר של העבודות בכותרת "אמנות לא הכרחית" ובתהייה אם מדובר ב"טובין" או שמא ב"רעין".

העבודות שהוצגו ב"טובין" הגיבו לעולם היפר-צרכני בתוצריו ובכליו הוא. מאחורי המראה הקליל שלהן עמד ניסיון שאפתני, מנומק ומעורר מחשבה להצביע על החפציות בת-זמננו כמאפיין תרבותי יסודי עם השפעה גורפת, ולהבין את השינוי שהוא מחיל על עבודת האמנות ופירושה. אם מתעלים לרגע על תחושת הדחקאיות המסתייגת-לכאורה מחשיבות עצמית שעולה מהעבודות וחושבים עליהן כביטוי של מציאות חיים, מגלים שמדובר בתערוכה טרגית.
יונתן אמיר

נבט יצחק, מתוך התערוכה "אוריינט אקספרס" במוזיאון האסלאם

נבט יצחק, מתוך התערוכה "אוריינט אקספרס" במוזיאון האסלאם

"אוריינט אקספרס", נבט יצחק. המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים. אוצרת: סאלי הפטל-נוה 

מתוך שלל התערוכות שראיתי השנה, אוסף האמנים החדשים שהכרתי, הגלריות החדשות שנפתחו וכל אירועי האמנות שפקדתי, אין ספק שתערוכתה של נבט יצחק, "אוריינט אקספרס", שהוצגה במוזיאון האסלאם בירושלים, היתה המרשימה, הכובשת והמרתקת מכולן.

תערוכתה של יצחק היתה כמשב רוח מרענן במוזיאון האסלאם, שנפתח ב-1975 ומאז נדמה שקפא על שמריו. התערוכה נולדה מתוך שיתוף פעולה בין האמנית לבין המוזיאון, וכל העבודות בה נעשו בהשראת חפצים שונים מהאוסף המוצג בו. יצחק אספה את תצלומי הקטלוג של החפצים השונים שמופיעים בכרטיסיות המרכיבות את ארכיון האוסף. במהלך מעורר השראה נרקמו הדימויים בסרטוני וידיאו ועברו הנפשה, כך שהפכו לחפצים אחרים, חפצים בעולמה הקסום של יצחק. מהלך זה נתן לכל הדימויים מעמד שווה, המתעלם מהשימוש המקורי שלהם – כחפצי נוי, דת, אמנות או אומנות.

העיסוק של יצחק בהיסטוריה אינו חדש, גם בעבודות קודמות שלה עשתה שימוש בחומרי ארכיון ושינתה אותם על-ידי מניפולציות שונות, והיא המשיכה לעשות זאת גם בתערוכתה שהוצגה בגלריה נגא לפני כמה חודשים. בתערוכה במוזיאון האסלאם עשתה יצחק מהלך כפול. היא הפקיעה את החפצים ממעמדם ההיסטורי, ובה בעת גם ממעמדם בתוך המוזיאון, ובכך עירערה על קונבנציות השימור והקטלוג במוזיאון האתנוגרפי המסורתי.

כאשר יצחק מנפישה את החפצים ומכניסה אותם לתוך שיח האמנות והתרבות הוויזואלית העכשווית-מערבית, היא מעירה גם על האופן שבו הם נתפסים על-ידינו בתיווכם של מוזיאונים דוגמת מוזיאון האסלאם. כל החפצים מקבלים מעמד דומה, כאמור, וכולם הופכים חלק בשיח לא להם.

התוצאה היתה למיצג מעורר השתאות, המקפל בתוכו קסם מהפנט שקשה להתנתק ממנו. זו היתה תערוכה שלא תישכח בקרוב. בשנה הקרובה יוצגו עבודות של יצחק במוזיאון תל-אביב לאמנות – בתערוכת האוסף הישראלי החדשה, וכן במוזיאון ישראל במסגרת זכייתה בפרס קולינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2014.
שני ורנר

יורם קופרמינץ, "גיהנום", 2014. תערוכת יחיד בגלריית רו-ארט, תל-אביב. פתיחה: 4.9.14, 20:00

יורם קופרמינץ, "גיהנום", 2014. תערוכת יחיד בגלריית רו-ארט

"גיהנום", יורם קופרמינץ. גלריה רו-ארט, תל-אביב

קופרמינץ, אקספרסיוניסט אנטי-מלחמתי בכל אשר ידיו נוגעות, יצר בגלריה רו-ארט הצבה דחוסה ובוערת של תצלומי רשת ממבצע "צוק איתן" ותצלומי דיורמות ממלחמת העולם הראשונה שאותרו ברחבי הרשת. התערוכה, שנפתחה זמן קצר לאחר סיום הסיבוב הנוכחי במלחמה ברצועת עזה, הציגה מיצב-תופת שמחבר בין כלי נשק לכלי צילום והפצת דימויים. ההקשר האקטואלי הברור של התערוכה לא פגם בזעקה הכללית והאל-זמנית כפי שהכלליות לא פגעה באקטואליות. האורות המתלקחים שהבליחו בעוצמה אל תוך ומתוך ההדפסות בתערוכה היו אורות של חשיפה ועיוורון גם יחד. הדימויים המטופלים באופן מודגש השתלבו אלו באלו באמצעות תלייה צפופה ויצרו תמונת מלחמה ארכיטיפית שבה כוויות האש בבשר ובנוף וצריבת הדימויים בתשליל ובנייר הצילום מותכות זו בזו.
יונתן אמיר

נעמה ארד, מראה הצבה בגלריה זומר

נעמה ערד, מראה הצבה בגלריה זומר

"אפריקה ישראל", נעמה ערד, גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל-אביב

"אפריקה ישראל" היה שמה המבריק של תערוכת היחיד השנייה של ערד, שהוצגה בגלריה זומר. ערד משתמשת בחומרים יומיומיים ועוסקת בניסיון "להגביה" אותם בכך שהיא מכניסה אותם לתוך עולם האמנות ויוצרת מהם דימויים ויזואליים שמשנים את השימוש הראשוני שלהם ומציגים אותם מחדש באור אסתטי. כך, למשל, היא "רוקמת" וילון עשוי ממהדקי נייר, או שטיח נוצץ שעשוי מדפי מדפסת פשוטים ועליהם סיכות שדכן המעטרות אותו בדוגמה גיאומטרית מורכבת. באותו אופן נלקח חלק מגרם מדרגות ישן ומצופה בפלסטלינה עד כדי שהוא נדמה לדגם מוקטן של בניין או לכן המיועד להצגת פסלים.

מעבר לשימוש יוצא הדופן בחומרים, מציעה ערד מבט מחודש גם על מיתוסים ישראליים גדולים, ובתוך כך גם על אבחנות מגדריות הטבועות בחברה הישראלית הפטרנליסטית למן ימי קום המדינה ועד היום. עיסוק זה עולה כמובן משמה של התערוכה "אפריקה ישראל" – חברת הבנייה האלמותית (תערוכתה הקודמת נקראה "אל על"), אך הוא נוכח גם בבחירת הסמלים בעבודותיה.

על מסך עשוי עשרות דפי מדפסת המחוררים בדוגמה חוזרת הודפס מבנה בית-הכנסת של בה"ד 1, מבנה הבנוי בסגנון ברוטליסטי מודרניסטי שאיפיין את האדריכלות המקומית בשנות ה-70. בציור קיר העתיקה ערד את דוגמת שער הכניסה של בית ז'בוטינסקי בתל-אביב, עוד מעוז היסטורי ותרבותי. המבנים האלה, המייצגים אידיאלים שליוו את המפעל הציוני ומאז השתרגו ועודם טבועים בחברה הישראלית, מקבלים פרשנות מחודשת תחת חסותה של עבודת היד העמלנית, ותחת רזון החומרים שעליהם הם מוגשים.

בעבודותיה ערד משתמשת בחומרים נמוכים ויוצרת שפה עם מאפיינים פוסט-מודרניים עכשוויים שעל-פיה דבר אינו עוד מה שחשבנו שהוא ואינו נלקח כמובן מאליו. היא מתעניינת בעולמות שקפאו, עדויות להיסטוריה עשירה ומפוארת שהתנפצה ברגעי שיא תפארתה, כשכל שנותר לנו הוא שרידים אסתטיים, מעין דינוזאורים מרוטשים שמתקיימים דווקא על שברי העבר, על שרידיו.
שני ורנר

״סוכת נצח״ של אמני מרכז מעמותה בבית הנסן

״סוכת נצח״ של אמני מרכז מעמותה בבית הנסן

"סוכת נצח", קבוצת סלה-מנקה (לאה מאואס ודיאגו רוטמן). בשיתוף ישעיהו רבינוביץ, איתמר מנדס-פלור, הגר גורן, קטורה מנור, ניר יהלום, חן כהן. מרכז מעמותה בבית הנסן, ירושלים

לקראת חג הסוכות הוזמנו אמני מרכז האמנות מעמותה לעצב סוכה עבור בית הנסן בירושלים. במקום לבנות סוכה חדשה החליטו אמני המרכז להשתמש בתקציב הפרויקט כדי לרכוש מבנה ארעי מבני השבט הבדואי ג'האלין, המתגוררים על הדרך מירושלים ליריחו. המבנה, העשוי חלקי פח ועץ שנמצאו באתרי פסולת בניין, נתון לרוב תחת איומי הריסה מצד הרשויות. לצורך העתקתו לבית הנסן הוא נרכש, פורק והורכב מחדש בצורה זהה, בניסיון לחבר בין המיתולוגיה ההיסטורית של החג למציאות החיים בישראל של ימינו, על הפליטים וחסרי הבית המתגוררים בה.

על רקע תערוכות אמנות פוליטיות הנמנעות מערעור נקודת המוצא של עצמן, "סוכת הנצח" מתייחדת בכך שהיא משתמשת במשאבי עולם האמנות במטרה לחתור תחתיו. במקום לעצב סוכה יפה למוזמנים, האמנים העבירו את הכסף למי שלעולם לא יוזמנו (ובכך גם דחו מעט את ביצוע צווי ההריסה). לאחר החג פורקה הסוכה, ועתה היא מוצעת למכירה כעבודת אמנות. אם תימכר (בסכום גבוה מהרבה משווי המבנה לפני שהוכתר כאמנות), יועבר הכסף לבעליה המקוריים. "מינוף", קוראים לזה.
יונתן אמיר

פרט מעבודה הווידיאו של תמר הירשפלד "ביאנקה", מוזיאון פתח-תקווה

פרט מעבודה הווידיאו של תמר הירשפלד "ביאנקה", מוזיאון פתח-תקווה

"ביאנקה", תמר הירשפלד. במסגרת התערוכה הקבוצתית "מחשב מסלול מחדש", המוצגת במוזיאון פתח-תקווה. אוצרת: דרורית גור-אריה

בישראל של 2014, הגזענות מוטמעת בכל אדם נאור, וחושפת את התנשאותו על כל מה שטיפה מלוכלך. בין האריות של הצל לרחובות הריקים בקיץ האחרון, תמר הירשפלד הפסיקה להתנצל והציגה את תופעת הגזענות בסאטירה המבריקה "ביאנקה", שהוצגה השנה במוזיאון פתח-תקווה.

"אני לא גזען". הרבה אנשים ברחו כמו מאש מהביטוי השחוק הזה, בעיקר בקיץ האחרון, כאשר השיח הגזעני השתלט על המרחב הציבורי והוויראלי עקב "צוק איתן". לעומת זאת, תמר הירשפלד מציגה בכל הגסות והרוח את הסאטירה "ביאנקה", המשך ישיר לעבודת הגמר שלה מבצלאל אשתקד (מסלול תואר שני), "שווארצע".

ב"שווארצע" צבעה את גופה בשחור והראתה את הגזענות הפרימיטיבית של העולם המערבי והמתנשא ביעדים בעולם, תוך שהיא תרה בהם (אוחזת בדגל פלסטין או ארצות-הברית ברחבי ישראל יחד עם גברים שחורי עור, או עושה סקי בהרי האלפים עם דגל ישראל, ועוד). השנה ב"ביאנקה ביבשת השחורה", החליטה הירשפלד לצבוע את עצמה בלבן, נסעה לטנזניה והחליטה להשתלב עם השבטים המקומיים.

התוצאה היא קומדיה שחורה (כן, משחק מלים קצת מודע לעצמו), שבה הירשפלד עושה סצינות היתוליות, אך גם מעבירה מסר חשוב ביחס לאדם הלבן שמרגיש עצמו עליון על פני גזענים בהיותו הומניטרי כלפי בני המיעוטים כשמאחוריו בית חם ונעים. "ביאנקה", שמחלקת ירקות בשוק, בלונים לילדים או סתם מצטלמת עם השבטים המקומיים, מצליחה, יחד עם ההומור החתרני, להפיח סיכוי של יחסי דו-קיום למען עתיד טוב יותר בג'ונגל האורבני הישראלי, אם אפשר ללא האריות של הצל.
דגן ואלד

גל וולינץ, "חאמסה"

גל וולינץ, "חאמסה"

פרשת חאמסת "איטבח אל-יהוד" באיזו תערוכה נידחת

ככה עובדת השיטה: "אמן" כלשהו עושה איזו פרובוקציה זולה בשיטת הפוך על הפוך על הפוך. ימנים מתעצבנים, עושים עליו עליהום, מרגישים את עצמם אכבר פטריוטים ומגיני העם היהודי "מול כל השמאל" וסוחטים לעצמם כמה טיפות של הון פוליטי במילייה שלהם. ואז השמאלנים מה זה מזדעזעים מסתימת הפיות והפשיזם והמקרתיזם, מרגישים את עצמם אכבר נאורים ומתוחכמים כי הם יודעים מלים כמו "סבטקסט" ו"קונטקסט", שלא כמו הבבונים האלה מימין, וה"אמן", כמובן, מרגיש את עצמו מה זה חתרני ואוונגרד ושוחה נגד הזרם, עובדה שמנסים לצנזר אותו, וסוחט לעצמו קצת הון תרבותי במילייה שלו.

זה תיאטרון עם דמויות קבועות. קומדיה דל-ארטה של שחקנים שחוקים ועייפים שמקריאים שוב ושוב אותו הטקסט. לכמה מהם נמאס מזה לגמרי, אבל זאת ההצגה היחידה בעיר. ויש כמה שחקנים שמאוד מתלהבים ממנה. כי הם יודעים שלא יהיה להם שום תפקיד כשההצגה תתחלף סוף-סוף.
שלום בוגוסלבסקי

יהודית גואטה (מתוך התערוכה)

יהודית גואטה (מתוך התערוכה)

השיח

השיח המזרחי, השיח הפמיניסטי, השיח הברה"מי, השיח הלהט"בי והשיח המזרחי-פמיניסטי שפורצים בתנופה את גבולותיו המסוגרים של שדה האמנות ההגמוני בישראל, שמתהדר עדיין בלובנו המסנוור, מסתמנים, בין היתר, כגיבוריה של האמנות המקומית בשנת 2014. בסנכרון מלא עם הנעשה בבתי-הקולנוע, בבמות השירה ועל מסכי הטלוויזיה בישראל, חדירתם של שיחים אלה אל מרחבי האמנות, שהגיעה לשיאה בשנה החולפת, הולכת ומשנה גם את צבעה של הקובייה הלבנה.

הקטלוג המונומנטלי "שוברות קירות", שהושק בתחילת 2014 והוקדש כולו לאמניות מזרחיות עכשוויות, בישר על העומד להתרחש. אחריו, "משולש שיקאגו" במוזיאון חיפה, תערוכה שיוחדה לנשים; התערוכה "עד שתצא מקולי" במוזיאון אשדוד, שיוחדה לאמניות ואמנים מזרחים; ותערוכותיה של קבוצת הברביזון-החדש הברה"מית, בין היתר במוזיאון באר-שבע – הרחיבו את גבולות הטעם האסתטי ואיתו את מגוון הנארטיבים הלגיטימיים של האמנות הישראלית.

אולם מבורכות כשלעצמן, הסכנה במסגרות הצגה ייעודיות אלה, בעיקר כשהן מתקיימות בפריפריה הגיאוגרפית, היא שהן מגדירות בכל פעם מחדש את ההגמוניה כניטרלית – חסרת מין, מגדר ומוצא – מייצרות אותה שוב ושוב כהיפוכן, ועל כן למעשה משאירות את האמנים המוצגים בהן בעמדת שוליות. בכך הן עוד צורה חמקמקה ומרושעת של הפגנת כוח ממסדי הגמוני. בקיצור, נראה שרק כאשר לא נצטרך לספור בסוף השנה כמה תערוכות נשים או מזרחים היו לנו, נדע שהתהליך, שהגיע לאחד משיאיו השנה, הושלם.
נועה חזן 

סימון אדג׳יאשווילי, ללא כותרת. מתוך תערוכה בגלריה רוטשילד אמנות

סימון אדג׳יאשווילי, ללא כותרת. מתוך תערוכה בגלריה רוטשילד אמנות

"קיץ אחד, עיר אחת", סימון אדג'יאשווילי. גלריה רוטשילד אמנות, תל-אביב. אוצרת: סמדר שפי

תערוכתו של סימון אדג'יאשווילי בגלריה רוטשילד אמנות שונה מתערוכות קודמות שהציג, וזאת למרות שסגנונו המוכר והמיומן מזוהה מיד. אם בעבר התרכז אדג'יאשווילי בציורי תפנים ריאליסטיים של סביבת מגוריו בתל-אביב, בציורים החדשים מתגנבים לתפנימים המוכרים גם אלמנטים אדריכליים זרים שמקורם בסביבות ילדותו ונעוריו של הצייר יליד גיאורגיה. התוצאה לא נראית ריאליסטית פחות, אבל משהו בה מוזר מבדרך-כלל.

אדג'יאשווילי יוצר תפנימים פסיכולוגיסטיים. למרות הניקיון הצורני המוקפד שלהם והעדר כל דמויות בציורים, למרות הבנאליות של חדרים ריקים, כסאות, חלונות, מסדרונות ופינות של צבע מתקלף מהקיר, הכוונה אינה לאיום ה"אלביתי", אלא דווקא אימת החוץ החודר מבעד לחלונות כגוש לבן, חסר פרטים ומסנוור. בעולם הציורי של אדג'יאשווילי, אור הוא סם חיים אך גם מכה שיש להתגונן ממנה. הוא מאפשר את ההתבוננות החודרת, הממושכת והחוזרת על עצמה באופנים שונים במרחב המוכר, ומרחיק את הלא-מוכר אל מחוץ לטווח האפשרי. כשמתבוננים מקרוב מגלים עד כמה רזים הציורים ועד כמה מרשימה יכולתו של הצייר לתאר עומקים וקונסטרוקציות באמצעות תת-גוונים ושכבות של אור וצבע. מי היה מאמין איזה עושר ניתן לגלות בחיבור בין כמה מרצפות לדלת עץ מהוהה. זו אינה תערוכה פורצת דרך, אך היא יפה, אנינה ומעודנת, ומאוד לא שגרתית באזורנו.
יונתן אמיר

פסל של קלאס אולדנבורג בפילדלפיה

פסל של קלאס אולדנבורג בפילדלפיה

הערה קטנה על עומק. במקום סיכום שנה

השנה עברתי לניו-יורק. החיים פה, כלומר, לא החיים, כי הללו לא מעניינים, חיי האמנות כאן, הם דבר אדיר שקני-המידה הישראליים אינם תקפים לגביו כלל. מספר הגלריות, גודלן ועושרן, והאוצרות האינסופיים של המוזיאונים והשפע שבו מתקיימת כל העשייה הזו – הם מסחררים. ובכל זאת הדבר שנעשיתי יותר ויותר ער אליו כאן הוא הדומיננטיות של אתוס הרדידות.

הטקסטים שמלווים תערוכות ענק (של מאטיס או של ניאו ראוך, אין זה משנה) הם טקסטים שתלמיד תיכון היה יכול לכתוב. איש אינו מתנצל על כך. רוח הזמן היא ש"עמקות" היא מושג שקרי, אשלייתי, כי אין כזה דבר נפש ואין מעמקים פסיכולוגיים ואין רוח. האמנות היא סחורה, היא חוגגת את היותה סחורה (התפלצתי ממש מהרטרוספקטיבה של ג'ף קונץ בוויטני), ואין לה שום יומרה אחרת. הרגש העז ביותר שמותר לה לבטא הוא אירוניה. התוכן העז ביותר שמותר לה לבטא הוא פוליטיקה (וזה כולל גזע/מגדר/חברה). כלומר, בצורת פמפלט.

אמנים רבים אינם משתתפים באתוס זה. הם נאבקים נגדו. טועה גדעון עפרת במתקפותיו על הדור הצעיר. הוא נכשל לראות שאתוס הרדידות והפופ-ארט והאמנות הפוליטית הם תוצרי הדור שלו. רוברט גובר במומה היה דוגמה נהדרת. השיח סביבו מרדד אותו לסוגיות פוליטיות וסוגיות של מגדר, אך העבודות מסרבות לכך. טעה גם קלמנט גרינברג כשאמר ב-1992, לפני מותו, כי אין עוד אלא פופ, וכל שנותר לאמנות הוא דקדנס. טעה ארתור דנטו ("אחרי קץ האמנות") במחשבה שלו שהאמנות סיימה את תפקידה ההיסטורי, וטועה בוריס גרויס שחושב שכל מה שנותר לה הוא "לאייר" את הטקסטים של אוצרים ופילוסופים (ברוח הפילוסופיקל דיסאינפרנצ'ייזינג אוף ארט, כמו שאומרים).

השאלה בסופו של דבר היא פשוטה וארצית. היא שאלה על אמונה באדם. אם יש אדם, יש לו רוח ושאר רוח, והאמנות שהוא יעשה תהיה עמוקה בדיוק כי תשקף את מעמקיו.
יונתן הירשפלד

השירה

בשנת 2014 הצליחה השירה לעשות את מה שאמנות לא היתה יכולה ואולי לא רצתה לעשות: היא יצאה מהבצה הקטנה, האליטיסיטית והנפוחה, והפכה לילדה הכי מגניבה בכיתה. המון אדם מגיע לערבי השקה של ספרי שירה, משוררים ומשוררות מגייסים עשרות אלפי שקלים להוצאת ספר שירה ראשון בגיוס המונים, מהדורות נגמרות, מועדוני רוק הופכים לבמות שירה (אומרים כבר שירה, לא רק ספוקן-וורד), בגל"צ יש פינת שירה יומית, על השטרות החדשים מופיעים משוררים (לא אכנס כאן לשיח על הדרת מזרחים), ובאיחור אופנתי אפילו סצינת האמנות מזמינה משוררים לקשט את  החללים שלה. זה לא סתם שירה איכותית וקסומה, אלא שירה חברתית, פוליטית וגם אישית במובן הכי ישיר של "האישי הוא הפוליטי". שירה שרוצה לשנות את השיטה, לא מתחנפת, מדברת על מה שכואב, תוקפת את מוקדי הכוח בתרבות הישראלית ולא מפחדת מעימות. סצינת השירה החדשה הזו, שעובדת באופן עצמאי ומוציאה את ספריה במימון המונים ורוקדת באירועים שלה, היא תוצאה של המאבק החברתי והשיח שנוצרו בקיץ 2011, ובעיקר של דור מזרחי חדש שלא רק שאינו מצפה לשום חיבוק או תמיכה של הממסד, אלא גם לא צריך אותם. מגרילה-תרבות שקמה כבר לפני כמה שנים, לקהילה שנוצרה סביב האתר "קפה גילברטר", ועד חבורת ערס-פואטיקה. קהלים רבים שלא השתתפו בעבר בערבי שירה או קנו ספרי שירה "הפכו את ערבי שירה לחאפלה", כדברי המשוררת עדי קיסר, המייסדת והעורכת של ערבי ערס-פואטיקה. שדה האמנות יכול ללמוד מזה הרבה.
רונן אידלמן

3 תגובות על כותבים ב"ערב רב" מסכמים שנה

    לנוכח שפע הכתבות המסכמות את השנה באמנות הישראלים' והמאמץ הבלתי נלאה לגלות את עשר התערוכות המובילות, כשכל כותב וטעמו האישי, ואין כמעט חפיפה בין הרשימות, אז אני מוסיפה את טעמי האישי שלי:

    פסטות, המבורגר, הקרמבו של מיכל, טחינה, רוטב לפסטה, המבורגר ושניצל וכמובן – מנות טבעוניות וצמחוניות – קציצות, ןשקשוקה בלתי שיגרתית. ואם לצטט מהארץ, מתכונים מורכבים מצאו עצמם הרחק הרחק מחוץ לעשרים הגדולים ואילו טיפים ומתכונים מהירים וקלים התברגו היטב במצעד.

    אפשר שעורך המדור רק בבקשה יגיד לי אם מה שכתוב מתחת למלים המודגשות 'השיח' הוא מהתלה מודעת-לעצמה או אולי רציני? דבר שני, האם מה שרשום מתחת למלים 'הערה קטנה' הוא בדיחה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.