משבר אמון

בשעה שחלק מהמתלהמים האשימו את בית הספר בהומופוביה, מי שלקה בעיוורון גמור לאחר – לתלמידים – היה גל עצמו, שהתעלם מהעובדה שלא מדובר במבוגרים שוחרי אמנות אלא בילדים בני 12, חלקם מבתים שומרי מסורת, שהגיעו לבית ספר חדש, שנמצאים מראש בעמדת מגננה ושכן – אמנות כמו שלו יכולה להיחוות על ידיהם כאיום.

כבר כמה ימים שאני מקווה שהרעש סביב סיפור גל ווליניץ יירגע, אבל הוא מסרב. משהו באופן שבו הסיפור הזה בנוי כרגע – עם בני אור מובהקים ובני חושך מובהקים לא פחות, עם מיניות כנושא ליבה וקצת אמנות לקישוט בשוליים – מצליח להחזיק תשומת לב תקשורתית על פני כמה ימים כבר.

מעמדי הוא מעמד פריבילגי – כמי שמלווה את בית הספר בתפקידי כמנחת תהליכי שינוי מטעם המכון לחינוך דמוקרטי, אני מכירה את פרטי המקרה והמעורבים מקרוב, אך מכיוון שאני לא עובדת של משרד החינוך או העיריה, אני לא כבולה, כמו המנהלת (שהיתה רוצה מאוד להיות חלק מהדיון הציבורי הזה) ויתר הצוות, בכבלי התקשי"ר שאינם מאפשרים שיח ישיר עם עיתונות. ואם קודם קיוויתי שאפשר יהיה להוריד את הראש ולחכות שהסיפור יעבור מעלינו, עכשיו ברור לי שצריך לשנס מקלדת ולהתחיל להגיב.

אתחיל מלשפוך מעט עובדות קרות על השמן החם של ההתלהמות, כדי לנסות ולהחזיר דברים לפרופורציות המקוריות שלהן. וגם – כדי לעסוק בכמה שאלות מעניינות שפחות עסקו בהן. אומר מראש – לא מעניינת אותי השאלה האם גל עושה אמנות או פורנוגרפיה. זה עניינו ועניין הצופים בו. גם השאלה האם חופש האמנות הוא אבסולוטי או מוגבל לא מעניינת אותי (בעיני הוא לא יכול להיות אבסולוטי כשאמן פועל במרחב הציבורי, אבל אני לא רוצה לכלות זמני בויכוח על זה). שתי שאלות אחרות הן אלה שמעניין אותי לבחון בהקשר זה – מה מקומו של אמן בתוך השדה החינוכי, ומה מעמדו של החינוך, של אנשי חינוך ושל סוגיות חינוכיות, בציבוריות הארץ-ישראלית.

נפתח בעובדות – גל ווליניץ לא פוטר. ההחלטה על עזיבתו התקבלה בהסכמה, בשיחה משותפת בינו ובין מנהלת בית הספר, אחרי שהילדים גילו את הסרטונים שלו (נכון לאז – אף אחד מהם לא הופיע תחת הגבלת גיל או היה מוסתר. כולם, כולל הקשים יותר לצפיה, היו גלויים לעין כל מי שכתב "גל וולינץ" בגוגל), והדבר הפך לנחלת כלל באי בית הספר תוך שעות בודדות. ההצעה לעזוב היתה, למעשה, של גל, והמנהלת קיבלה אותה. באותו ערב דאגה המנהלת להתקשר לגל ולהקריא לו את טיוטת המכתב ששלחה להורים, ולקבל את הסכמתו לניסוח. ההסכמה התקבלה. מאז כבר חזרה המורה לאמנות שגל החליף מחופשת הלידה, כך שהקריאות להחזירו לעבודה הן לא יותר מדיו על מסך.

להגדלה הקישו על הדימוי

להגדלה הקישו על הדימוי

אני רוצה להחזיר את הקוראים אל טקסט המכתב עצמו – שלמרות שפורסם, נדמה לי שמעטים טרחו לקרוא אותו ולהבין מה כתוב בו, ובעיקר מה לא כתוב בו. בשום מקום במכתב לא נכתב שגל פגע במזיד, או חלילה תקף, ילדים. מה שנכתב בו הוא שילדים נפגעו, ואלה שני דברים שונים. בעקבות החשיפה לתכנים הביעו לא מעט ילדים תחושות קשות ותגובות של פגיעה, הן באזני הצוות והן באזני גורמים טיפוליים בעיר, הן באותו רגע והן בשבועות שאחר כך. התחושות האלה נבעו מהקושי, שצרכני אמנות בוגרים מחוסנים מפניו אבל ילדים בני 12-13 אינם, לעשות הפרדות: בין סיטואציה אמיתית שמעורבת בה דמות שהיא דמות בעלת סמכות מבחינתם ("המורה שלי עושה מין עם גברים צעירים", "המורה שלי רוצח דגים"), לבין אמנות שעוסקת בכל אלה ממקום של ריחוק. לצרכן אמנות בוגר ומודע יש בחירה האם להיחשף לאמנות, לאיזה סוג אמנות ובאיזו מידה ומינון. לילדים שעבורם המושגים "שיח אמנות" ו"קונטקסט" זרים, צפיה בסרטון כזה משמעה משבר אמון מוחלט עם המבוגר שאותו ראו בסיטואציות האלה, משבר שצריך להשקיע בשיקומו.

נדמה לי שאת כל זה הבין גל ברגע שבו חווה מקרוב את תגובות הילדים, ובשל כך גם הציע שיעזוב. השאלה מדוע, יותר מחודשיים אחר כך, החליט לשנות את הסיפור ולטעון שנעשה לו עוול, היא שאלה שיש להפנות לגל. חשוב לציין גם שטענתו של גל כאילו התגובות המתלהמות של ילדים כלפיו לא טופלו אינה נכונה. גם הילדים וגם הוריהם זומנו לשיחות, וצוות בית הספר דאג לדון לעומק בדברים, להבהיר אותם ולמתוח גבולות במקומות שבהם ראוי למתוח אותם. נדמה שהוגן ואחראי יותר היה מצד גל לבדוק את העובדה הזו, לפני שיצר את הרושם כאילו צוות בית הספר נתן מקום להשתלחות אלימה של תלמידים במורה שלהם, ועוד על בסיס אפליה בגלל נטיה מינית.

וכאן אני פותחת את הדיון בשאלה על האחריות שחייב אדם, גם אמן, ליטול על עצמו בהיכנסו לנעליו של מורה ומחנך, להלן בקיצור "איש חינוך". ולהצטער על כך שרופא שמתחיל לעבוד בבית חולים רואה לנגד עיניו, מכל פינה, את ה"פרימום נון נוקרה" ("קודם כל, אל תזיק"), ואילו למורה, גם זמני, שנכנס בשעריו של מוסד חינוכי ועוסק גם הוא, בדרכו, בדיני נפשות, אין מקבילה כזו. כי אילו הבין גל מה כובד האחריות המוטל על כתפיו בתפקידו כאיש חינוך, נדמה לי שהיה מתנהל אחרת.

צריך להבין שיש סתירה מובנית בין אופן ההתנהלות היסודי של אמן וזה של איש חינוך. אמן מחויב לשבירת גבולות ותבניות חשיבה, לערעור מוסכמות, לאתגור הקהל שלו. אמן טוב הוא זה שרגע החשיפה לעבודותיו יכול לגרום לקהלו לפקוח עיניים פנימיות, להתעורר, להבין משהו שלא הבין קודם. אי נוחות של קהל הצופים, גם חריפה, היא לא בעיה אלא עדות לאימפקט – הנה, האמן הצליח לחדור את קליפות הניכור של קהלו ולגעת בו, לחולל משהו.

איש חינוך הוא תפקיד מסוג אחר. תלמידים מגיעים לבית הספר לא מבחירה בדרך כלל, ולא כדי לחוות חוויה חד פעמית אלא כדי להיות חלק מתהליך ארוך ומורכב של למידה והתחנכות. זה תהליך שיש בו רגעים לא קלים לשני הצדדים – מורה כתלמיד – ולכן הוא דורש מידה אדירה של אמון הדדי. וכדי שיווצר אמון כזה, חייב המורה לקחת על עצמו תפקיד של שומר הגבולות, ולדאוג שבתוך המסגרת הבית-ספרית יווצרו ויישמרו גבולות בטוחים. רוחב ומיקום הגבולות יכול להשתנות מבית ספר אחד למשנהו, ובהתאם לאג'נדה של הנהלתו. במוסד אחד יהיה הגבול גובה החצאית של התלמידה ובאחר התנהגות אלימה של התלמיד. בבתי ספר דמוקרטיים, למשל, חלק מהגבולות נקבעים בדיאלוג משותף בין מורים ותלמידים. אבל לא יתכן מוסד חינוכי שאין בו גבולות בכלל – מוסד כזה לא יצליח ליצור מספיק אמון עם תלמידיו כדי לבצע את שליחותו: ללמד ולחנך.

האמן שנכנס לתפקיד המורה, אם כן, חייב להבין זאת, ולהשיל מעליו בהיכנסו לבית הספר את גלימת החירות האינסופית שבה התעטף רגע לפני שנכנס. מחוץ לתפקידו כמורה יכול אמן, אולי, להרשות לעצמו להרגיש כאילו העולם כולו הוא מגרש המשחקים שלו. כשהוא נכנס לנעליו של מורה – גם לרגע, גם כממלא מקום, ובוודאי אם לאורך זמן – הוא חייב לייצר גבולות להתנהלותו-שלו ולהבין ולקבל את גבולות המוסד שבתוכו הוא פועל. הגבולות האלה תלויים בשאלות כמו מי התלמידים שהוא מלמד, מה גילם ורקעם, ומהו עולם האמונות והדעות שהם מביאים מהבית, וכן איזו מטרה הוא מציב לעצמו בבואו ללמד ולחנך אותם. ומכיוון שמצד אחד, חובתו לפתוח בפני תלמידים אופקי ידע ותפיסות שלא היו נגישות להם קודם, ומצד שני – מדובר בקהל שבוי – הוא מחויב, מוסרית, לעשות את זה במירב הרגישות והתבונה התהליכית. לא לחטוא בהטפה ואינדוקטרינציה, לא לזלזל בעולם התפיסות שלהם אלא להידבר עימו, לא להיתפס לפטרונות והתנשאות, ולהבין שגם שינוי חינוכי גדול עשוי משורה ארוכה מאוד של צעדים קטנים ונבונים. ושבכל רגע תהיה זכות לתלמיד להגיד – את זה אני לא מוכן לקבל, בזה אני לא רוצה להאמין, זה לא בעולמי.

דבר נוסף שלומד כל אדם שמתחיל ללמד צעירים היא שכדי להצליח במלאכה, עליו לנכוח במלוא אישיותו. בעלי מקצועות אחרים יכולים, בצאתם מהבית, לעטות פרסונה מקצועית, ובתום יום העבודה לקפל אותה בכניסה חזרה הביתה. למורים אין את האפשרות לעשות את זה – הם עומדים מול ילדים שרואים בהם אופציה למודל לחיקוי, ומחפשים בהם בשבע עיניים תכונות והתנהגויות שאפשר לאמץ, או לשפוט אותן לחומרה. זה חלק טבעי מתהליך של התבגרות. לכן קשה מאוד למורה לצפות שיוכל באמת לשמור על חלקים משמעותיים מאישיותו מחוץ לבית הספר, בטח ובטח בעידן המרושת. לתלמידים חשוב לדעת מה המורה שלהם עושה בחייו הפרטיים, כי זו אחת הדרכים שלהם להכיר דרכי חיים של מבוגרים השונים מאלה של סביבתם המיידית.

נדמה לי שגל לא הבין את כל זה, כי בבואו ללמד בבית הספר לא דאג לעדכן איש מהצוות או את המנהלת בתכני האמנות שבהם הוא עוסק, או בעובדה שהם נגישים לכל. גם אחרי שלימד חודשיים בבית הספר, והכיר מקרוב את התלמידים ואת עולם האמונות והתפיסות שלהם, לא חשב שנכון לחסום חלק מהעבודות, או לפחות להוסיף להן הגבלת גיל. גם אחרי שהכיר את הצוות ואת הפתיחות שלו (מי מהמתלהמים שהיה פוגש את אנשי הצוות המדובר היה מבין כמה רחוקים הם מהומופוביה שבה הואשמו), לא טרח לשתף אותו בתכנים בהם הוא עוסק באמנות שלו, ולחשוב יחד כיצד אפשר יהיה לבנות מהלך שבו, למשל, יוכלו תלמידים להיחשף לחלק מהעבודות באופן מדורג ומושכל, ודרכם להגיע לדיון על סוגיות כמו מיניות ושונות, או ההבדל בין אמנות ופורנוגרפיה. נשמע טפשי – אבל שלא כמו הילדים, איש מהצוות מעולם לא העלה על דעתו לבדוק באינטרנט באיזה סוג של אמנות גל עוסק. אמון, נו.

גל ווליניץ - פרט מעבודת הוידיאו "My Girls"

גל ווליניץ – פרט מעבודת הוידיאו "My Girls"

מודה כאן – לא בטוח שבתוך בית ספר חדש וייחודי בחינוך הציבורי, עם כל האתגרים שניצבו בפניו שלושה חודשים אחרי פתיחתו, דיון כמו זה שנוכחותו של גל מזמנת יכול היה להתרחש מיד, ואולי לא בכלל. אבל חשיבה משותפת ומושכלת עם עוד אנשי צוות היתה יכולה לייצר איזשהו תהליך חינוכי הדרגתי שרואה את הילדים ומנסה לנהל איתם דיאלוג רגיש על נושאים שעבורם (ועבור הוריהם) הם סבוכים, מאיימים ועמוסי קונפליקטים. מילת המפתח כאן היא רגישות – לילדים, לשלב בהתפתחות של בית הספר, לצוות. רגישות היא תכונה הכרחית למורה. חשבתי פעם שגם לאמן, אבל אולי טעיתי.

במקום זה קיבלנו משבר אמון עמוק – בין גל לתלמידים ולהורים, ובין גל לצוות. סביב הדיון התקשורתי על הסיפור היו תגובות רבות של היתממות וחוסר הבנה של חומרתו של משבר האמון הזה (שבאו לידי ביטוי באמירות כמו "ממילא הילדים האלה צופים בפורנו"). אולי יעזור למיתממים להבין אם ידמיינו סיטואציה שבה מורה לאמנות מצטלם כשהוא מקיים יחסי מין מפורשים עם בחורות צעירות, וילדות בנות שתיים-עשרה שנחשפות לכך חוששות להימצא איתו באותה כיתה. האם אז יחסי הכוח היו ברורים יותר?

משבר האמון, והפגיעה, יכולים היו להימנע אם גל לא היה, באופן שמאפיין אגוצנטריות של אמנים מסוימים, רואה לנגד עיניו רק את עצמו והאמנות שלו, אלא גם את טובת האחר שהוא מחויב לראות כאיש חינוך – את התלמידים. אירוני שחלק מהמתלהמים האשימו את בית הספר בחוסר רגישות לאחר – בהומופוביה – בשעה שמי שלקה בעיוורון גמור לאחר – לתלמידים – היה גל עצמו. גל התעלם לגמרי מהעובדה שמדובר לא במבוגרים שוחרי אמנות תל-אביביים אלא בילדים בני 12 מחולון ובית דגן, חלקם מבתים שומרי מסורת, שהגיעו לבית ספר חדש שהתנהלותו עדיין לא מובנת להם עד הסוף, שנמצאים מראש בעמדת מגננה ושכן – אמנות כמו שלו יכולה להיחוות על ידיהם כאיום. והוא התעלם מהעובדה שהוא איננו בוגר בית ספר לאמנות שיכול להתפרע עד אין קץ עם חומרים וטכניקות, אלא מבוגר סמכותי המהווה מודל חיקוי והזדהות. תפקידו של איש חינוך מחייב אחריות. גל לא הבין שהוא חייב לקחת אותה. זה לא אומר שום דבר על איכות האמנות שלו – אבל אומר משהו על ההתאמה שלו לחינוך.

וכאן משהו על המקום המוזר של חינוך בתוך הציבוריות הישראלית – שבה, מצד אחד, לכולם יש דעות מוצקות (לפעמים חסרות עקביות, או סותרות, או סתם נוטפות בורות) על איך חינוך צריך להיראות ולהתנהל, ומצד שני, יש מיעוט קטן מאוד של אנשים שמוכנים אשכרה לקחת על עצמם את האחריות למלאכה העדינה והמורכבת הזו. ומי שעושה את זה מוצא את עצמו, ברצותו או שלא, בעמדת מגננה מול עדת המומחים מטעם עצמם. ומשום מה, אולי בגלל זכרונות ילדות קשים ממורים דכאניים ואולי מסיבות אחרות, הנחת היסוד של הציבור הפלורליסטי היא שמנהלים ומורים הם  אנשים חשוכים ואנכרוניסטיים, בשעה שאנשי אמנות הם הנאורות בהתגלמותה האנושית. מי שרוצה מערכת חינוך ציבורית טובה חייב לתת מעט אמון בה ובמי שנמצא בה – ולא לשפוט אותה לחומרה ובאופן סטריאוטיפי מראש, בטח בלי לבדוק את העובדות.

יולי חרומצ'נקו מלווה את בית הספר החדש בחולון כמנחת תהליכי שינוי מטעם המכון לחינוך דמוקרטי

42 תגובות על משבר אמון

    האם אפשהו מתפרסמות רשימות של עמדות בעיתיות בנושאים הסבוכים כך שמורים יכולים להתאים את עצמם למסגרת או שמדובר במשחק ניחושים של כמה דרגות חופש מורה זכאי לקבל מהממוצע של המיינסטרים הסטנדרטי?

    סוף סוף מילים כדורבנות

    קודם כל הטענה העקרונית שהעובדות המלאות לא מובאות לידיעת הציבור היא לצערנו בימינו כמעט טריוויאלית – זו דרכה של העיתונות בת זמננו, לא רק שאינה מחויבת לאמת אלא אף להיפך, השערוריה והמכירות הם אלו שקובעים את התכנים שיפורסמו.
    תגובתי ה"נזעמת" היא לדברי המנהלת כפי שפורסמו ומופיעים גם כאן, גם אם עזיבת המורה היתה בההסכמה מלאה וגם אם מקובלים עלי הנימוקים לכך – אני לא מוכן שאני, אישית כהומו, אוצג על ידי המנהלת בפני התלמידים כסוטה שמאיים עליהם.

    הבעיה היא לא בהומוסקסואליות. ממש לא. הבעיה, לטעמי האישי, היא בבוטות היצירה, במיניות ובחושפנות שלא מתאימה לגיל 13.
    גם אם זה היה סטרייטי לחלוטין הכתבה הייתה נשארת בעינה. לא חייבים להכניס את הומופוביה בכוח. היא נמצא בכל מקום גם ככה. כאן זה לא האישיו.

    בין אם פוטר או התפטר, הסוגיה היא שמוסד אמור לעשות בדיקה על עובדיו, לפני שהוא מעסיק אותם.
    אמן ומורה, לא צריך להסביר את האמנות שלו. אמן, היוצר אמנות השנויה במחלוקת, יכול להיות מורה
    ומחנך מצוין. לגבי שאלת המרחב הציבורי, האינטרנט, עיתונות, מגזינים, טלויזיה- חשיפה לתכנים אלימים
    שם, היא על בסיס יומיומי. שם רוב האנשים עוצמים את עינייהם. קל יותר לתקוף אמנות, היא מאירה
    את המציאות באור חדש.

    שמחתי מאד לקרוא את התגובה המצוינת, מעוררת המחשבה הזו

    "נשמע טפשי – אבל שלא כמו הילדים, איש מהצוות מעולם לא העלה על דעתו לבדוק באינטרנט באיזה סוג של אמנות גל עוסק. אמון, נו.".
    זה בכלל לא טפשי, זה חוסר מקצועיות וחוסר אחריות לקבל מישהו לעבודה כמורה לאמנות בלי לבדוק איזו אמנות הוא עושה. זו לא אחריות של האמן לדווח להנהלת בית-ספר על האמנות שלו, (הוא לא הסתיר אותה) זו אחריות של הבית-ספר לבדוק את זה לפני ולקבל החלטה אם מקבלים אותו לעבוד בבית הספר או לא ואיך חושפים אותה לתלמידים. להזיז אותו בין אם בהסכמה ובין שלא בהסכמה מרגע שהדבר נחשף זה לא הדבר הכי ראוי.

    יש כאן השתבלולות אבסורדית. אם הם היו בודקים את העבודות שלו- אזי הוא היה מופלה לרעה על רקע עבודתו (כמו שרבים כאן ניסו לטעון). אם הם לא בדקו- אז זאת גם חוסר אחריות. נו, אז יצאו קרחים מכאן ומכאן. נוסיף את העובדה שרוב המורים לאומנות הם בכלל לא אמנים, בכלל נגיע לאבסורד שבו המנהלת הייתה צריכה לחשוב על כך מראש.

    מעבר לטענות הפורמליות שאפשר בקלות לצודד בהן, ישנו מישור חינוכי שלם שאתם לא נמצאים בו.
    התקופה הזו היא שונה, חיים של אנשים עלולים להיות חשופים ברשת.
    הבעיה בה נתקלתם היא אכן קיצונית שכן מדובר בעבודות אמנות הנופלות לקטגוריה של טאבו מוחלט, אך יתכנו עוד מקרים רבים דומים שנופלים כ"בעיה" מול מערכת החינוך ומקרים אינספור של טעויות של המורה המחנך
    פה נמצאת הביקורת שלי:
    במקום להתמודד עם האמן והמקרה בתוך המערכת, נבחרה האופציה של להוציאו ממנה,
    עמדה זו אף מתחזקת לאור כך שכינויה של השיטה בה בחרתם היא חינוך דמוקרטי שלפחות בהבט הציבורי נחשבת כשיטה פתוחה ומקבלת.
    האמן טעה, המערכת טעתה כששכרה אותו, בחיים טעויות קורות, הדרך להתמודד איתן היא להרגע ולחשוב על דרך יצירתית לפתור, העלמותו של האדם מהמקום היא קשה לכל הפחות כמו הבעיה.
    לא למדתם מאום מהסיטואציה ואין לכם כלים חדשים לפתרון הבעיה החדשה שתתגלגל לפתחכם בקרוב.

    זה לא קצת צבוע ובעייתי לבקש מהבית ספר לבדוק כל אמן מה היא האמנות שלן
    לפני שבוחרים בו לעבודה?
    הרי כך תתחיל צנזורה.

    יפה ומדויק כתבת וניסחת. תודה. רושמת לעצמי גם, לא בתור אשת חינוך, אבל בתור אמנית ואם (או אם ואמנית)

    יולי – ניסוח בהיר ומדויק.
    אביב – אולי מספיק כבר עם הדמגוגיה הזולה של עיוות הדברים כך שיתאימו לעאלק-ביקורת שלך? יולי לא כתבה כלום על "התאמה למסגרת" אלא הדגישה את "הרגישות לילדים". קרא שוב והדגש מילים שלא הבנת בבקשה.
    ערן – יש טעויות שאפשר לפתור בתוך המערכת, ויש טעויות שלא. גל חצה את הגבול הזה, כפי שמופיע כאן (קראת עד הסוף?): "לילדים שעבורם המושגים 'שיח אמנות' ו'קונטקסט' זרים, צפיה בסרטון כזה משמעה משבר אמון מוחלט עם המבוגר שאותו ראו בסיטואציות האלה". כשיש משבר אמון מוחלט עם מורה, אותו מורה לא יכול להיות חלק מתהליך השיקום.
    אני סקרן – האם יש כאן מישהו שאשכרה עוסק בחינוך של ילדים שחושב שהפסקת העבודה של המורה במקרה זה היא שערוריה?

    לא מעניין אותי כ"כ הדיון על המקרה הספציפי, אבל הטענות שכתבת לגבי ההפרדה בין אמן ואיש חינוך מרתקות. תודה.

    ראשית, תודה על תגובה מעולה.
    שנית, האם כולם כאן תמימי דעים שהחומרים שפרסם גל וולניץ בפייסבוק הם מעשה אמנות?
    האם כל אקט מיני של בוגר מדרשה לאמנות הוא עשייה אמנותית?
    האם כל אקט מיני של בוגר מדרשה למשפטים הוא בחזקת עשייה משפטית?
    האם כל אקט מיני של קצין בקבע הוא בחזקת הגנה על המדינה?

    שלישית, אני לא מכירה את פרטי המקרה, אלא רק ממה שהתפרסם ברשת. צריך כמובן לתת את הדעת על ניקיון הכפיים או אי ניקיון הכפיים של גל הנכבד. ממה נפשך? הרי אם כל החומרים שהופיעו בפייס שלו הם בחזקת אמנות – למה לפתע החליט לצנזר אותם? יש בכך משום הודאה מצדו שמשהו דרש תיקון.

    רביעית, כולנו גדלנו על הפסוק: "לא בבית ספרנו". מפעם לפעם הרעיון הזה מגיע למימוש, וזה בסדר גמור. מתפקידם של אמנים לנתץ גבולות, ומתפקידו של בית הספר להציב גבולות, וכרגיל, במשחק הזה, מישהו שכח שגם הילדים רואים, וחבל.

    גור, אחרי שקראתי את אשר כתבת בדקתי שוב אם הגבתי על המאמר הנכון העוסק בלמה אותו מורה לא מתאים למסגרת החינוכית המדוברת, ומתברר שהצדק היה עמי.

    יולי התייחסה לאותם נושאים "סבוכים, מאיימים ועמוסי קונפליקטים" ואני בתומי ניסיתי לברר האם מדובר על שם אחר לנושאים ועמדות קונצנזוסיאליים.

    לילה טוב

    לי מאוד מפריעה ההשוואה בין החומרים שפורסמו על ידי גל לאלה של פדופיל ששוכב עם בנות 12. הרי אין כאן שום דמיון, מלבד לראייתם של הומופובים.
    מעבר לכך, יולי נכנסת פה למקום מאוד בעייתי. איזה אמן מורשה, לדעתה, להיות מורה? רק מאייר בספרי ילדים? מה לגבי שחקן המופיע בעירום? בלי חולצה? ומי, בדיוק, קובע למי מותר ולמי אסור? הרי ויכוח כזה יכול להוביל אך ורק להוצאתם של האמנים מכלל בתי הספר, ואין לי ספק שהילדים יהיו המפסידים הגדולים.
    כל אחד נפגע מדברים מסויימים, ולכן מאוד קשה להתאים את עצמנו, אפילו בתור מורים סופר-רגישים, לכל תלמיד ותלמיד. מה אם ילד נפגע מזה שהמורה שלו הומוסקסואל? מה לגבי מורה טרנסג'נדר? חוץ מזה, גל לא הושיב אותם והכריח אותם לצפות בסרטים, הם עשו זאת מתוך סקרנות וידיעה שאלה תכנים רגישים.
    לדעתי עדיף שיבינו, מתוך קבלת המערכת את גל ולא הוצאתו ממנה, שאמנות לא פוגעת כל עוד היא נתפסת כאמנות, ותו לא. מה שהם הבינו מכל הסיפור זה שאמנות יכולה לפגוע בהם ולכן אולי רצוי להימנע ממנה.
    וזה, לדעתי, ממש לא חינוכי.

    אין מניעה שגל יהיה מחנך ברמה העקרונית. רק שיחסום את הפייסבוק שלו (כמו שאני ורבים מעמיתי עושים, כי התלמידים שלנו לא צריכים לדעת עלינו ה-כ-ל) ויגביל את הצפייה לגיל מסויים.

    האם את היית מרשה לילדים בכיתה ז' לראות את הסרטונים הללו במודע? מסופקתני.

    הילדים לא נפגעו מכך שהמורה שלהם הומו, או טרנסג'נדר, או כל דבר מסוג זה. הילדים צפו בתוכן מיני שלא מתאים לגילם, ולא היה מתאים לגילם, גם אם היו אלו זוג סטרייטים.

    1. מי שקובע למי מותר ולמי אסור זו הנהלת ביה"ס, משום שהיא האחראית הישירה על שלום התלמידים. התלמידים, להזכירך, הם החלשים בסיפור, ולא האמן.
    2. אין מקום לאמנים כאמנים בביה"ס, כמו שאין מקום לשופטים, קצינים או חקלאים בביה"ס. ביה"ס הוא לא שדה ציבורי אלא שדה חינוכי, ולכן צריך להיות מתופעל ע"י אנשים שהם קודם כל מורים ומחנכים, ורק אחר כך כל השאר. במקרה הזה ברור שגל הוא קודם כל אמן, ולכן מלכתחילה ההתאמה שלו לחנך ולהורות מוטלת בספק.

    בחינוך אין "צדדים" ולא אמורה להיות מערכת ששופטת ומדיחה על סמך עקרונות מוסר שהמציאה לעצמה.
    אם אתם עוד מערכת חינוך מאלו שאנחנו מכירים היטב משנים רבות של בזבוז זמן והעדר חינוך אז בסדר,
    אבל בבקשה: בלי הסופרלטיב של ה"חינוך הדמוקרטי" בבקשה.
    שאלת סיום אודות רגישות: האם מורה שלא היה רגיש לתלמיד ופגע בו- מודח אוטומטית ?

    על סמך מה מערכת חינוך אמורה להרחיק אנשים פוגעניים מילדים לדעתך? או שזה בכלל לא מתפקידה?

    אומרת יולי: "גל לא טרח לשתף בתכנים בהם הוא עוסק באמנות שלו, ולחשוב יחד כיצד אפשר יהיה לבנות מהלך שבו, למשל, יוכלו תלמידים להיחשף לחלק מהעבודות באופן מדורג ומושכל, ודרכם להגיע לדיון על סוגיות כמו מיניות ושונות, או ההבדל בין אמנות ופורנוגרפיה". (כלומר לו היה מתעקש להראות לצוות את אמנותו היה מתקיים דיון שבעקבותיו היתה חשיפה מדורגת ומושכלת של הילדים לאמנותו. הללויה! בדיוק בשביל זה התכנסנו בבית ספר דמוקרטי – אבל זה לא קרה. ומי אשם? גל! רק גל. אולי מישהו בבית הספר?) וממשיכה יולי: "נשמע טפשי – אבל שלא כמו הילדים, איש מהצוות מעולם לא העלה על דעתו לבדוק באינטרנט באיזה סוג של אמנות גל עוסק. אמון, נו". (כלומר גל הוא לא פחות מבוגד באמון שנתנו בו. אבל הצוות שלא עשה בדיקה שנראית ליולי כל כך טבעית – הוא, הצוות, לא מעל באמון הילדים וההורים שניתן בו) וממשיכה יולי: "מודה כאן – לא בטוח שבתוך בית ספר חדש וייחודי בחינוך הציבורי, עם כל האתגרים שניצבו בפניו שלושה חודשים אחרי פתיחתו, דיון כמו זה שנוכחותו של גל מזמנת יכול היה להתרחש מיד, ואולי לא בכלל." (כלומר נקודת הזמן הבעייתית של בית ספר לא מעמידה לרשותו את הכוחות, המשאבים, היכולות החינוכיות, שאר הרוח וכך הלאה – כדי להתמודד עם משהו שאיתו היו מתמודדים בהצלחה בבית ספר אחר.) וחותמת יולי את הקטע שבחרתי לצטט ממנו: "אבל חשיבה משותפת ומושכלת עם עוד אנשי צוות היתה יכולה לייצר איזשהו תהליך חינוכי הדרגתי שרואה את הילדים ומנסה לנהל איתם דיאלוג רגיש על נושאים שעבורם (ועבור הוריהם) הם סבוכים, מאיימים ועמוסי קונפליקטים". ואני שואל: מי מנע מצוות בית הספר לנהל את הדיאלוג הזה, עם הילדים, עם הוריהם, עם אנשי הצוות בינם לבין עצמם? כלומר גל ווליניץ אחראי לכל המחדלים בתיווך תכנים מורכבים לילדים. ולכן הבה נוקיע אותו ונעמיד אותו אצל עמוד הקלון. אינני רוצה לייחס צביעות לדבריה של יולי – אבל נדמה לי שבית הספר, דווקא מעצם היותו דמוקרטי – פיספס בענק. הדקות הזאת ש"בין גל עזב בהסכמה" ל"הראינו לגל בנימוס את הדלת" לא נורא משנות את העובדה שגל הורחק גם אם הסתיימה תקופת מילוי המקום שלו. במחדליו גל סיפק לבית הספר הזדמנות שבית הספר השכיל להחמיץ.

    נושא אחד שלא התייחסו אליו כלל בבית הספר הוא העובדה שיצירות האמנות של גל אינן תיעוד של חיי המין שלו, אלא דימויים, קשים, נכון, שדרכם הוא מעלה שורה שלמה של שאלות, וזאת אכן אמנות. יש בה בחירה מדוקדקת של דימויים, בימוי של סיטואציה ואיזכורים רבים ליצירות אמנות אחרות בנות זמננו ואחרות שבאות מתוך תולדות האמנות. אמנות אמורה לגעת במקומות האפלים, הבלתי נראים, מעוררי השאלות ואלה שמאתגרים את הצופה לנוכח דעותיו ואמונותיו. והעבודות של גל עושות את זה. ולכן זאת אמנות, ואמנות מעניינת. אין לצערנו דרכים למנוע מנערים לחפש בגוגל. אלא אם כן מתקינים מחשבים עם הגבלות, כמו שעושים במגזרים הדתיים. ובמקרה שילדים נחשפו לתכנים האלה אין דרך אלא להסביר להם במה מדובר, ולעורר את השאלות שמסביב. אני בכל זאת חושבת שיש כאן לא מעט הומופוביה. אנשים לא יכולים להצהיר על עצמם שאינם הומופובים, בדיוק כשם שאינם יכולים להצהיר על עצמם שאינם גזעניים. בכל יום המציאות יכולה לאתגר את האמונות האלה ולמעשה המלחמה בהומופוביה כמו בגזענות היה מלחמה מתמשכת שאף אחד לא סיים אותה. אין לי מושג מה היו הפרוצדורות ואני סומכת היטב על מנהלת בית הספר שניהלה את המשבר הזה בדרך חינוכית ראויה. אבל יש כאן חוסר הבנה בשאלה מהי אמנות ומהם גבולות האמנות ומהו מקומו של האמן בתוך בית הספר. ומהם היחסים המורכבים שמתקיימים בין החיים לבין האמנות, ולכן נראה שהוחמץ כאן העניין המרכזי. בנוסף על כך מהמכתב שנוסח להורים מצטיירת דמותו של גל כאיום ממשי לחיי הילדים ולבריאותם הנפשית. מדובר במושגים של פוסט טראומה. המסרים הגלויים והסמויים כאן הם בעייתיים מדי. והניסוח היה חייב להיות אחר לחלוטין.

    רחל, מכתיבתך עולה שיש לך קשר מקצועי לעולם האמנות. האם יש לך קשר כזה גם לעולם החינוך? ניכרת התעלמות מייחודיות של השדה החינוכי בדברייך, מה שהופך אותם לרלוונטיים להרבה מקומות, אבל לא לחינוך.

    אההממם, גור, אולי כדאי שתעשה גוגל לרחל שליטא…

    שלום רחל.
    נראה לי שהומופוביות שבאה לידי ביטוי במסרים גלויים ונסתרים אינה הבעיה פה.
    הבעיה היא התנהלות בעידן חופש מידע וטעות בשיקול דעת בקטע קטן, קטן מאוד בתהליך של המנהלת(ואני מדבר על נוסח המכתב שהוציא ביה"ס
    לגבי הפוסט שהעלתה יולי –
    יש בו מידה לא מעטה של שמרנות והוא נובע לדעתי מהאופן שבו מבינה הגברת הנכבדה את מהות האמנות ואת היתרונות הרבים שמביא אמן/אמנית לבית הספר בפרט ומערכת החינוך בכלל.
    אמן בסטודיו שלו או במרחב הפעולה שלו אינו שונה מתלמיד בית הספר במובן שהוא עובד בתוך מסגרת. הגיע הזמן להפסיק עם הרומנטיקה של האמן פורץ המסגרות – שיח שנשען על הנחות אבסולוטיות שגויות מביא בהכרח למסקנות שגויות – יש להסתכל על הדואליות הזו של האמן ואיש החינוך כדבר הטוב ביותר שיש היום למערכת החינוך להציע. כך יתאפשר לקחת את הגבולות ולאתגר אותם בעבודה חינוכית שאינה נובעת מתוך פחד, אלא מתוך סקרנות. רק כך, לעניות דעתי, ניתן יהיה לגרום לשינוי במהרה בימינו אמן.

    יש לי שאלה קטנה:
    לפני שיולי חרומצ'נקו הייתה אשת חינוך, היא הייתה עיתונאית.
    בתור עיתונאית היא השתתפה בעריכתו של מגזין רדיקלי (שגם לי היה הכבוד להיות שותף לעריכתו, בהנחייתה המסורה) שהביע דעות שנעו בין האנרכיסטי לשמאלני קיצוני (תמיכה במדינה אחת, למשל) וסיקר את האינתיפאדה ואת "חומת מגן" מתוך אהדה ברורה לצד הפלסטיני. העמדות האלה – שאני שותף להן – נתפסות על ידי רוב הישראלים, כולל בוודאי "ילדים מבתים מסורתיים" בצדק או שלא בצדק, כעוינות לישראל, לצבאה, וכאוהדות ל"טרור".
    בוא נניח לרגע שהחומר שנדפס שם היה נחשף לעיני ילדים שיולי מחנכת. מה הם היו חושבים עליה? אם ילדים היו מתרשמים ש"יולי תומכת במחבלים" ופוחדים להיכנס איתה לכתה – האם היה צריך להרגיע אותם, או לסכם עם יולי שהיא לא חוזרת לעבוד בבית הספר יותר.

    דרך אגב – האם יולי נוהגת לידע את משרד החינוך ואת בתי הספר שעובדים אתה בעמדותיה ובפעילותה בעבר? עניין של אמון, אתם יודעים.

    קראתי את המכתב לפני כמה ימים, וקראתי אותו שוב, ובהחלט יש בו נימה הומופובית. הביטוי "דימויים ומראות קשים לצפיה ולא ראויים לחשיפה בפני ילדים מתחת לגיל 18" הוא מוגזם, ובהחלט מכיל אמירה שאומרת שהומוסקסואליות היא מחוץ לתחום. היה אפשר למשל לכתוב על דימויים (או איזו מילה קצת פחות מורמת מעם) "שלא מתאימים לצפיה על ידי ילדים בני 12-13". זה כבר נשמע לגמרי אחרת. לא כאילו יש פה טיפול בפסולת רדיואקטיבית מסוכנת.

    כאשר ביה"ס שולח להורים איגרת ובמקום לקבוע מדיניות של הקשבה וסובלנות, כלומר, במקום לחנך הוא נתפס לבהלה וזורע פאניקה מיותרת לחלוטין הרי שזו הנקודה המתנשאת מעבר להררי המילים הפדגוגיות והדעות לכאן ןלכאן, הילדים נחשפו לתכנים ומכאן נשנה, נחפש תובנות, הדרך הכי מטומטמת היתה זו שהבי"ס נקט, קודם המכשפה תישרף ואז גם נלבין את הדגל השחור ונמחה את הפיח, תתבישו!

    כל מילה בסלע !

    אין קשר בין היותו מורה ובין היותו אמן פרוע, את בית הספר לא צריך לעניין מה אני עושה מחוץ לכתליו או איזה ציוצים וסרטונים אני מעלה לרשת, כל עוד המורה ממלא את תפקידו בצורה נאמנה אין סיבה לבוא אליו בטענות, אותו סגנון חשיבה הוא זה שהוביל לעזיבתם או העזבתם של מורים רבים שפעילותם החוץ בית ספרית לא מצאה חן בעיני הורים ותלמידים או בעיני משרד החינוך עצמו, זה פתח לרעות רבות, זה היה יכול להיות שיעור מאלף לתלמידים ולהוריהם הנזעמים על חופש ואמנות.

    לשם השוואה, הדוגמנית לשעבר קרן מיכאלי בחרה בקריירה חדשה – מורה בתיכון. העובדה שניתן למצוא תמונות עירום שלה באינטרנט לא מטרידה אף אחד. נשאלת השאלה למה? כי היא יפה ורזה? כי היא סטרייטית? כי אלו תמונות סיטלס ולא וידאו?

    הטקסט של חרומצ'נקו הוא מניפסט של שמרנות. לזכותה יאמר שהיא מצהירה על כך כבר בפתיחה. "מעמדי הוא מעמד פריבילגי", אך עושה אחר כך מאמץ ניכר להסתיר את עמדת הכוח והאלימות שהיא יכולה להפעיל מתוך עמדתה, כפי שאנשים במעמד פריבילגי עושים תמיד. או עושות תמיד. היא קובעת את הכללים ואת המסגרת: "אתחיל מלשפוך מעט עובדות קרות על השמן החם של ההתלהמות", ובכך, כל מה שהוא לא "עובדות קרות" הוא התלהמות. באותה פסקה היא גם מגדירה את הנושאים החשובים בדיון, ואלו שלא חשובים "לא מעניינת אותי השאלה האם גל עושה אמנות או פורנוגרפיה." אך דווקא לא נמנעת מלדון בשאלות שהיא טוענת שלא מעניינות אותה. בשלב השני חרמוצ'נקו טוענת שהנורמות הכלליות, הערכים הנורמטיביים, מה שמכונה 'המיין סטרים', דעותיו ונטיותיו הן עדות לכך שהכללים והמסגרת שהגדירה תקפים:"האמן שנכנס לתפקיד המורה, אם כן, חייב להבין זאת, ולהשיל מעליו בהיכנסו לבית הספר את גלימת החירות האינסופית שבה התעטף רגע לפני שנכנס" אז יש דברים שהוא חייב להבין. מהם הדברים האלו? אני סקרן מהם והיכן לומדים אותם. יש לי תחושה שיולי תוכל להפנות אותי למקורות הסמכות הטקסטואליים או האנושיים הראויים מהם אפשר להשלים את הפער. ולבסוף מעמידה את טענתה על כך שגל פשוט מאד סטה מהזרם הזה הטבעי, הפשוט, המובן מאליו, ומישהו היה צריך לקחת אחריות על הילדים וסדר אחרי האמן את הבלאגן: "תפקידו של איש חינוך מחייב אחריות. גל לא הבין שהוא חייב לקחת אותה. זה לא אומר שום דבר על איכות האמנות שלו – אבל אומר משהו על ההתאמה שלו לחינוך."
    המנגנון הזה של להגדיר, שלא לומר להמציא, את החוקים מתוך עמדה פריבילגית מול גורמים מאיימים, להצדיק אותם במיתוס של האמת של הרוב, שגם מצדיקה בתורה את הסמכות של העמדה הפריבילגית, ולבסוף לטעון שהגורם המאיים הוא האשם היחיד כי לא ראה את כל אלו, חוזר על עצמו בתוך כל מערכת של כוח ודיכוי. מלאו את המשפט בשמה של כל קבוצה מוחלשת, וקבלו טיעון מנצח למדוע הקבוצה אשמה בחולשתה שלה: תפקידו של _______ מחייב אחריות. __ לא הבין שהוא חייב לקחת אותה. זה לא אומר שום דבר על איכות ה______ שלו – אבל אומר משהו על ההתאמה שלו ל_______

    תודה על התגובה. היא האירה כמה צדדים חשובים בפרשה וגם עוררה הרבה מחשבה.
    אני מעתיק כאן פסקה מתוך תגובה ארוכה יותר שכתבתי ב"ארץ האמורי", ומוסיף עליה הצעה.
    הפסקה: "גם אני הייתי רוצה לחיות בחברה שבה התגובה הנפוצה לתמונות עירום הומו-אירוטיות, לדימויי גוף בלתי-קונבנציונלי וייצוגים של אקטים מיניים לא שגרתיים היא שיח אינטלקטואלי, שאולי ואולי לא מלווה בחיוך כבוש. יש לי תחושה שגם המנהלת החתומה על המכתב הייתה רוצה לחיות בחברה כזו (בוודאי רצתה כך ביום שבו התפוצצה הפרשה). אבל מה לעשות, בחברה דהיום, בפרט מחוץ למרכז תל אביב וצפון-העיר, התגובה הצפויה היא שילוב של זעזוע, זעם וגילויי היסטריה, שמכסים על מבוכה, חרדה וצרות-אופקים. נדמה לי שתגובת-הנגד הראויה היא קור-רוח ודיון ענייני, ולא זעזוע נגדי, שרק מגביר את עוצמת החרדות וההזדעקויות. נדמה שקור-רוח כזה – ביחס לתגובות התלמידים וההורים – היה מועט מדי בתגובתה של ההנהלה. ייתכן שגם היה חסר בהתייחסותו של גל. נדמה לי גם שהוא חסר בתגובות לפרשה בתקשורת."

    וההצעה: בדיוק מכיוון שאני מעוניין לקדם מצב כזה כמו שתיארתי במשפט הראשון, ומשום שנדמה לי שהתגובה הראויה לפרשה היא בעיקר דיון קר-רוח ופתוח וענייני ודיאלוגי – וגם, מכיוון שציינת שאת מלווה את בית הספר כמנחה, הנה הצעתי – למה לא לקיים מפגש בית-ספרי, בנוכחות ההנהלה, וגל, והילדים שהפריעו בכיתה, ואחרים רלוונטיים, שבו ייערך דיון שכזה (קר-רוח, ענייני, פתוח, דיאלוגי) בעבודות שעומדות במוקד הפרשה. שבו יינתן לגל להציג את פרשנויותיו ומניעיו האמנותיים לעבודות. שבו יינתן מקום לתלמידים לספר מדוע עבודות כאלה עוררו בהם אי-נוחות ואולי חרדה, ויהיה מקום לדיון רפלקסיבי בתגובות האלה?
    האם זו משאלת-לב מופרכת ובלתי-מציאותית? גם בבית ספר "דמוקרטי"??

    […] שנפגעו. כמה שעות אחר כך (אני מצליב בין גל ווליניץ ליולי חרומצ'נקו), בעקבות שיחה בין בונה-לוי לווליניץ, יצאה הודעה עם […]

    אם נשאיר לרגע בצד את הדיון על האם האמנות הזו טובה או מעמיקה וכו',
    העובדה היא שאנשים שאינם שועלי אמנות ותיקים או סטודנטים לאמנות עלולים לתפוס אותה כפורנוגרפיה פר אקסלנס, ועל אחת כמה וכמה *ילדים* .
    נכון, ילדינו גדלים בעולם שכולו מין, ובהישג לחיצת עכבר. אבל גם ילדים אחראים לעצמם מספיק כדי לצפות בפורנו בצורה הדרגתית (גם אני הייתי ילדת פורנו, בתקופה שהאינטרנט רק התחיל), ולא צופים בדברים קשים, משום שבגילאים מסוימים סקס מפחיד ומאיים הרבה יותר משהוא מסעיר ומסקרן.

    הדבר הרבה יותר מזעזע כאשר הם נחשפים לדברים קשים מעת דמות קרובה אליהם. זה לא משנה שהאמנות של גל מדברת על נושאים בוערים של רתיעה ממיניות הומוסקסואלית, או על נושאים של גוף וסטנדרט של יופי ועל שמרנות ולא יודעת על מה עוד… העובדה היא שילדים לא ערוכים מבחינה נפשית כדי להתמודד עם תכנים כאלה.
    אולי בעולם מתוקן, בו לא יתייחסו למין בצורה שמרנית, ולא ישמרו על ילדים מפניו, ונחיה בחברה נטורליסטית- זה יוכל לעבור. בינתיים המצב רחוק מלהיות כזה, וכשמגיעים לעבוד עם ילדים ובני נוער יש לקחת בחשבון רב-תרבותיות, לא כולם בני אמנים מתל אביב. גם חינוך לפתיחות ודמוקרטיה צריך להצמד למהלך מתוכנן ורגיש. אני לא מאשימה את בי"ס הדמוקרטי בחיתוליו, שלא יצא למלחמת הגנה על הדמוקרטיה וחופש הביטוי, כאשר חלה עליוועל השיטה החדשה שלו חובת ההוכחה להורים ולממסד.
    (ולמי שכתב על תמונות עירום או על קרן מיכאלי הדוגמנית: יש הבדל עצום בין תמונות עירום לבין הסרטים של גל, בלי קשר אם הוא שמן או רזה, יפה או מכוער.)

    למרות שיולי צודקת בהבחנה המאוד בסיסית שהיא עונה בין אמן לבין מחנך, כל המאמצים שלה מרוכזים בלהדוף את האשמות ובלהאשים ולא בהתעסקות כנה באתגרים הבאמת מאוד מורכבים שיש כאן במפגש הזה של חינוך ממלכתי עם "תרבות אלטרנטיבית", של בית הספר הסגור עם המאבטח בכניסה ורשת האינטרנט. וזה אפילו עוד יותר מורכב, כי יש כאן חינוך ממלכתי שמנסה להתרחק מהממלכתיות ותרבות אלטרנטיבית שאולי במידה כזו או אחרת נכפתה עליה האלטרנטיביות.

    זה שיולי לא רוצה לעסוק בגבולות של עולם האמנות וההבדל בינו לבין פורנוגרפיה זה בסדר גמור, אבל היא גם מתחמקת מלעסוק בגבולות של עולם החינוך. תשובה כמו "לכל מוסד יש גבולות אחרים" היא לא מספקת בלשון המעטה. זו התחמקות. זה ברור שלכל מוסד יש גבולות, אבל לא כל גבול הוא ראוי ורצוי. השאלה היא מה ראוי, האם הראוי הוא פשוט מה שבקונצנזוס או ששואפים לחרוג מהקונצנזוס ואם כן איזה חריגות הן ראויות ואיזה לא ומהם השיקולים שמנחים את הבחירות של מוסד חינוכי.

    מישהי בתגובות הציבה ליולי אתגר מוצלח, האם מורה צעירה ויפה שהצטלמה בעבר בעירום הייתה זוכה לאותן תגובות מהתלמידים? האם גם אז היו כותבים במכתב להורים "דימויים ומראות קשים לצפיה"? האם רק מין הוא העניין כאן או החריגה מהנורמה?

    ואגב, גם אני לא חושבת שהילדים היו צריכים להחשף לתכנים האלה ככה, אם בכלל, והתגובה שלהם לזה היא הוכחה מספקת בעיניי,אלא שאני גם לא אוהבת את הניסיון של יולי, מתוך העמדה המתגוננת, להדוף ולשלול על הסף את הטענה שהמרחק מהנורמה משחק כאן תפקיד, שאולי יש כאן גם הומופוביה, גם רתיעה מגוף גברי שמן ושעיר ועוד.

    זה נכון שלגבולות יש תפקיד חשוב בחינוך ויש צורך להגדיר גבולות במסגרת החינוכית, אך מי שרואה בזה את עיקר החינוך כפי שעולה מדבריה של יולי, הוא איש חינוך דל. הגבולות צריכים לייצר את המרחב בחינוכי, הם אינם העיקר. בתוך המרחב הזה לערר, לעניות דעתי, הוא תפקיד חשוב של המורה ולא רק של האמן.

    זו סיטואציה לא פשוטה עבור בית ספר ואני לא מקנא בהנהלה, אבל אני חושבת שהיא נכשלה כאן. היא לא התמודדה עם האתר שניצב לפיתחה, היא לא כיבדה את חייו הפרטים של המורה ואת זכותו לביטוי אומנותי ולעבודה ולא מינפה את המצב הזה לדיון באומנות.

    אם נכון הדבר שהילדים נפגעו, הרי שהוצאת המורה השאירה אותם עם התחושה הזו ולא נתנה לשני הצדדים הזדמנות לחוות חוויות אחרות לצד הסיפור הזה.

    ההאשמה של גל בחוסר יושר משום שבזמן אמת הוא הסכים להתפטר, היא היתממות במקרה הטוב ואטימות במקרה הרע.
    היא מתעלמת לחלוטין מיחסי הכוח בין המורה למנהלת. המורים שבנינו ודאי זוכרים כמה קשה היא שנת ההוראה הראשונה, ובתוך הסיטואציה הזו, אי אפשר לקבל הסכמה כפשוטה ודאי שאי אפשר להתפלא שלמורה לקח זמן לעכל את הסיפור הזה.

    דיייייייי כבר!!!! זה לא יאומן מה שהולך פה. יולי היקרה,ראשית,כל הכבוד לך. כל מילה בסלע. מילים כדורבנות. אני אישית מסכים עם כל מה שכתבת פה. שנית,לכל המתייפיפים והמדומיינים למיניהם… עצם העובדה שאתם רואים את הזבל והרפש הזה שגל ווליניץ עושה,כאמנות כבר מראה את פניכם,הבנתכם הקלורלת וטעמכם הגרוע והמבחיל במה היא אמנות! מה שגל מייצר זה זבללללל אחד גדול,לא מעניין בעליל וסתם פרובוקציה זולה וגועלית! זו איננה אמנות!!! אפילו אמנים שנגעו במקומות הקשים וה״לא״ נעימים ביצירתם עשו זאת בחכמה גדולה וברגישות אין קץ. לדוגמא: ויטו אקונצ׳י ודיאן ארבוס. גל מייצר ז ב ל,חסר רגישות וחכמה! טוב שהעיפו חלאה כזה שמתיימר לקרוא לעצמו מורה או איש חינוך מבית הספר. מספיק כבר עם ה״כביכול״ פלורליזם המזוייף והמעורר חלחלה הזה. ועוד דבר,לכל אלו ״החכמים״ שישר ירוצו פה לכתוב שאני הומופוב,חשוך,טיפש,לא מבין אמנות מה היא…בלה בלה בלה בלה בלה… תמשיכו לחיות בדמיונות ובפנטזיות שלכם. אין לי שום,אבל שום בעיה עם הומוסקסואליות ו/או הומוסקסואלים,לסביות,טראנסג׳נדרים וסטרייטים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.