אין כסף באמנות: פרק 5

אמנות וכסף בישראל – הפילנתרופיה¹

כמעט בלתי אפשרי להציג סקירת עומק של הפילנתרופיה בתחום האמנות הפלסטית בישראל בלי לערוך מחקר מקיף בהרבה מזה שאוכל להציג כאן. לעומת התקציבים הציבוריים (מדיניים ומקומיים), בתחום הפילנתרופיה אין ריכוז מדויק ושקוף של המידע. כמו כן, לעומת תולדות שוק האמנות, גם לא היו מי שניסו ליצור סקירה דומה בעבר. אך במסגרת ההרחבה שאני מציע בסדרת מאמרים זו, אסור להתעלם מתחום הפילנתרופיה. לכן אני מבקש להתייחס לסקירה זו, שתהיה ארוכה מעט מהאחרות, כצעד ראשון לקראת מחקר אקדמי של הנושא. כמו כן, בשל רוחב היריעה לא אכנס לפירוט המושגים ודקויות, אלא אמליץ לקרוא את ספרם של הלל שמיד ונטע כהנא, "הפילנתרופיה הישראלית: מגמות ותמורות", 2024. ²

לפני קום המדינה: 1868–1948

עד קום המדינה, הפילנתרופיה הייתה, במובנים רבים, הבסיס ליצירת שדה התרבות בישראל. מלבד מקרים מסוימים, דוגמת תקופת מגדל דוד, השלטונות העות'מניים והבריטיים לא הציעו תקציבים ציבוריים לתחום האמנות, ועד לשנות ה־60 גם הכנסות עצמיות משוק האמנות היו עניין זניח. על כן, הדרך העיקרית לקיים שדה זה הייתה באמצעות תרומות.

ביישוב הישן, שהתקיים לפני העליות הציוניות לפלסטינה־א"י, כמעט ולא היה עיסוק בתרבות. אנשי היישוב עסקו בעיקר בלימודי תורה והתקיימו מ"כספי החלוקה", שיהודי הגולה שלחו כתרומה ממניעים דתיים. ככל שהיישוב גדל הוא התקשה להתקיים על כספים מועטים אלו, ורבים היו במצוקה כלכלית. על רקע זה, ממחצית המאה ה־19 החלה ביקורת נגד שיטת התמיכה בתלמידי חכמים, והוצעו תיקונים מבית מדרשה של ההשכלה: חינוך אירופאי, מעבר למקצועות יצרניים וארגון רציונלי של קהילות. ³ דוגמה לכך היא החברה היהודית־צרפתית "כל ישראל חברים" (כי"ח), שהקימה את "בית הספר לתורה ולמלאכה" בירושלים, שהקדים את "בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות האמנות". אמנם בין התורמים לבית הספר היו שתמכו בהמשך במהלך הציוני, כמו אדמונד ג'יימס דה רוטשילד (הנדיב הידוע) וסמואל מונטגיו, אך בתקופה זו ארגון כי"ח תמך בהקמת עשרות רבות של בתי ספר יהודיים בכל העולם, ובכלל זה במרוקו, איראן, תוניס, לוב ועוד. בית הספר בירושלים נפתח לראשונה בשנת 1868, אך פעל רק כשנה לפני שנסגר עקב חששות של חרדים אשכנזים מכך שחינוך שאינו תלמודי יביא להשכחת התורה מישראל. בשנת 1882 בית הספר נפתח בשנית ופעל עד לשנת 1927. לעומת בצלאל, שקם שני עשורים מאוחר יותר מתוך דחף לאומי, תורה ומלאכה פעל כארגון חברתי שסיפק לימודים פרקטיים בתחומי הנגרות, נפחות, מכונאות, חרטות, פיסול אבן ועוד, לצד ניסיון לחנך את תלמידיו – כמו למשל בלמידת צרפתית, עברית וערבית – ובכך לסייע לאנשי היישוב הישן העניים להתפתח ולהפוך לפחות תלויים בתמיכה חיצונית. ⁴

דימוי: אלעד רוזן

לעומת תורה ומלאכה, בצלאל הוקם באופן מובהק באמצעות תרומות שניתנו ליישוב החדש במטרה להקים בית ציוני לאומי בישראל. בצלאל הוקם כבר ב־1906, ובמובן זה הקדים את רוב התשתיות הפילנתרופיות של היישוב החדש, ובהן המשרד הארצישראלי של "ההסתדרות הציונית" שיקום שנתיים לאחריו, כמו גם מוסדות כמו "קרן היסוד" ו"ההסתדרות" שקמו בשנות ה־20, בעקבות תחילת המנדט הבריטי. בוריס שץ, שעסק רבות בגיוס תרומות, נהג להדגיש כי בצלאל חייב לקבל תרומות באופן עצמאי כדי לא לגזול מכספי החלוקה, וכן להיות חלק מבניית תשתית חדשה למדינה שתבוא. גם במכירות האמנות של בצלאל ראה שץ סוג של תרומה למוסד ולאמני ירושלים.

היישוב החדש בתקופת המנדט הביא לשינויים קיצוניים במרקם החברתי בארץ, ובין השאר גדלה האוכלוסייה המקומית מ־65 ל־650 אלף בני אדם. למרות כניסה של כסף חדש עם העליות הרביעית והחמישית, היישוב עדיין התאפיין בהסתמכות חריגה על משאבים חיצוניים, ומעט מאוד מיסים ותרומות מן הפנים. ⁵ החל משנות ה־30 החל לצמוח בארץ עולם אמנות קטן – בעיקר בתל אביב ובירושלים אך לא רק – ובו שוק זעיר שפעל לצד מוסדות כמו מגדל דוד, מוזיאון תל אביב ומספר מוסדות קטנים. ברור לנו ששדה מצומצם זה לא יכול היה להחזיק את פעילי האמנות באופן בלעדי. אמנים רבים השלימו פרנסה בעבודה כפועלים, כיוצרי כלים, בבניית תפאורות, בהוראה ועוד, ⁶ אך סביר בהחלט שגם לפילנתרופיה היה חלק מהותי בקיום עולם זה. ועדיין, אין לנו כמעט מידע על האופן שבו עולם האמנות הפלסטית בתקופה זו נסמך על הפילנתרופיה. אחת הסיבות לכך היא הנוהג של מתן בסתר. אף שהתורמים, פרטיים וממסדיים כאחד, בחרו פעמים רבות שלא לחשוף את זהותם, ניתן למצוא זכר לתרומות באוספים קטנים של גופים ממסדיים שהתגלה כי החל משנות ה־30 קנו אמנות – בהם ההסתדרות, הסוכנות היהודית, קופות חולים, בתי תרבות ועוד – וככל הנראה עשו זאת כסעד מוסדי מוסווה לאמנים. ⁷

בתקופה אידאולוגית זאת, גם הציבור הרחב התבקש פעמים רבות לאסוף תרומות עבור הנזקקים. האייקון המוכר של רעיון זה הוא "הקופסא הכחולה" של הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), אך בדוגמה מרתקת משנת 1926, אמני היישוב, שרבים מהם היו עניים בעצמם, תרמו מכספי מכירת האמנות שלהם לקק"ל. במסגרת מה שהתפרסם כ"תערוכה כללית של כל האמנים העברים אשר בירושלים" בתקופת תערוכות מגדל דוד, הוצגו כמאתיים תמונות, ובעיתונות פורסם שכשליש מדמי הכניסה ושישית מדמי מכירת התמונות יינתנו כתרומה למען הקרן. ⁸

דימוי: אלעד רוזן

במקביל, במוסדות הגדולים בהחלט ישנן עדויות לקיומה של פילנתרופיה. אגודת הידידים של מוזיאון תל אביב מוזכרת לראשונה בנאום ראש העירייה ואבי המוזיאון מאיר דיזינגוף, במעמד פתיחת המוסד בשנת 1936: "הנני מתכבד להביע את תודתי העמוקה להוד מעלתו הנציב העליון אשר הואיל לקבל על עצמו להיות פטרון המוזיאון, ולנציב המחוז מר קרוסבי, על הסכימו להיות יושב ראש נכבד של אגודת ידידי המוזיאון". ⁹ דיזינגוף עצמו תרם את ביתו למוזיאון, ואף רכש עבורו כ־240 תמונות מכספו הפרטי. ¹⁰ בכתבה בנושא פתיחת המבנה המורחב של המוזיאון בשנת 1938, כותב קארל שוורץ, מנהלו הראשון של המוזיאון: "נדרש כל אחד לתרום להרחבת המוזיאון על ידי נדבת ספרים, העתקים, ורישומים וכניסה לאגודת ידידי מוזיאון תל אביב. אחד המרבה ואחד הממעיט, יתן איש אשר ידבנו לבו". ¹¹

בשנת 1939 נוסדה אחת הקרנות החשובות ביותר בהיסטוריה של התרבות המקומית. היא נקראה תחילה "קרן פלסטינה למוסדות אמנות", אך הייתה ידועה יותר בקרב יהודי הארץ כ"קרן נורמן", על שם הפילנתרופ האמריקאי אדוארד נורמן שהיה יושב הראש של הקרן כמו גם התורם הראשי שלה. קרן זו, שהייתה בין היחידות שהתמקדו רק בתחום התרבות, תרמה כסף רב לביסוס מוסדות התרבות עוד לפני קום המדינה. בשנים אלו כמאה מוסדות נהנו מתמיכת הקרן האמריקאית כל עוד הסכימו לקבל את תנאיה: שלא לערוך בארצות הברית מגביות נפרדות, שבראש הנהלת המוסד יעמוד ועד ציבורי, ושלקרן יוגש תקציב שנתי של הוצאות והכנסות. ¹²

מקום המדינה: 1948–1970

עם קום המדינה החלה מה שמכונה בחקר הפילנתרופיה "התקופה הממלכתית", שמתאפיינת בראייה של רשויות המדינה כמי שאמונות על האזרחים. בהתאם, ארגוני תרומה רבים (לדוגמה קק"ל, קרן היסוד והסוכנות) הפכו לחלק מהמערך הפוליטי, ופעלו במקביל לגוף הריבוני. גם נדבנים שעבדו עד אז באופן עצמאי החלו לפעול במקביל עם הממשלה, דוגמת משפחת רוטשילד, משפחת רקנאטי, ברנרד ון ליר וצ'ארלס קלור. אמנם אף אחד מאלו לא תרם באופן אקסקלוסיבי לתחום התרבות, אך הם לקחו חלק משמעותי בבניית תשתית התרבות של המדינה החדשה. ¹³

לכבוד קום המדינה שונה שמה של "קרן פלסטינה למוסדות אמנות" ל"קרן האמריקאית למוסדות תרבות בישראל", אם כי עד שנות ה־50 המאוחרות עוד הייתה ידועה יותר כ"קרן נורמן". בשנים אלו הקרן צמצמה במחצית את מספר הנתמכים בה, ונשארה עם כ־50 מוסדות, בעיקר מוסדות תרבות משמעותיים כגון תיאטראות, מוזיאונים, האופרה, התזמורת הפילהרמונית ואגודות אמנים. מעט לאחר מותו של נורמן בשנת 1955 התקבע שמה הנוכחי, "קרן התרבות אמריקה ישראל". בשנים אלו גם הורחבה שיטת התמיכה של הקרן, שהחלה לתת גם מלגות אישיות לאמנים ויוצרים במסגרת "מפעל המלגות על שם שרת". כמו כן, אחת הדרכים בהן שיתפה פעולה עם המדינה הייתה במפעל "תרבות לעם" שהוקם על ידי המדינה במחצית שנות ה־60.¹⁴

באותה תקופה דמויות מפתח הפכו למכוננות באיסוף הכספים להקמת תשתית התרבות של המדינה החדשה אחת הדוגמאות העיקריות היא טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, שבמחצית שנות ה־60 הקים את "הקרן לירושלים", שבעשורים הראשונים שלה הקימה, בין היתר, תשתיות לרוב מבני התרבות המשמעותיים בעיר. קולק גם אסף באופן פעיל תרומות רבות לתחומי התרבות ובראשם למוזיאון ישראל, שאותו גם ניהל בשנותיו הראשונות. ¹⁵ כמו במקרה של מוזיאון תל אביב, כבר בהודעה הראשונה על פתיחת המוזיאון בירושלים בשנת 1965 הוכרז בעיתונות ש"ידידי מוזיאון ישראל ומשפחותיהם ייהנו מכניסה חופשית למוזיאון תמורת תרומה של 25 ל"י". ¹⁶ שנים אחדות לאחר מכן, ב־1972, נוסדה "אגודת הידידים האמריקאים של מוזיאון ישראל" (AFIM) שהפכה למודל בינלאומי ל־16 אגודות הידידים שעם השנים הוקמו לטובת המוזיאון מסביב לעולם.

דימוי: אלעד רוזן

אולי בעקבות הצלחת הקרן לירושלים, שיצרה שינוי מהותי מאוד בתשתית האמנות בעיר, הוקמה קרן לתרבות גם בתל אביב: "קרן תל אביב לספרות ואמנות", שהוקמה על ידי יהושע רבינוביץ' בשנת 1970. בחגיגות העשור שלה, שנערכו במוזיאון תל אביב, הוחלט לשנות את שמה ל"קרן יהושע רבינוביץ' לספרות ואמנות", על שם מקימה שנפטר בינתיים. ¹⁷ אמנם קרן תל אביב הייתה קטנה יותר, אך היא הצטרפה לעיר תל אביב שתמכה רבות באמנות כגוף דוחף משמעותי. בלי ספק "קרן תל אביב לפיתוח", שהוקמה ב־1977 על ידי ראש העירייה שלמה "ציץ'" להט ותורמת אף היא בין היתר לתחום התרבות, שאבה השראה ישירה ממפעלו של קולק בירושלים. ¹⁸

העידן הפלורליסטי: 1970–2000

באחרית שנות ה־70 ובתחילת שנות ה־80 החל מה שנקרא בחקר הפילנתרופיה "העידן הפלורליסטי": מגמה כלל עולמית שבה המגזר השלישי הולך וגדל לצד עלייתן של קבוצות אינטרס רבות ומבוזרות. מדינות רבות, בהן ישראל, אימצו מדיניות שוק ניאו־ליברלית שאחד ממאפייניה הבולטים הוא נסיגת המדינה מחלק גדול מחובותיה ואחריותה כלפי אזרחיה. בארץ, שנים אלו ידועות כשנים של משבר כלכלי וסלידה רחבה של הציבור מבירוקרטיה ושחיתות, שהובילו לתכנית ההבראה של המשק מחד גיסא, ולהקמה של רשת רחבה של מוסדות המגזר השלישי מאידך גיסא. ¹⁹ על רקע זה, בשנת 1981, עם כניסתו לתוקף של חוק העמותות והקמת רשם העמותות, נרשמו 403 עמותות, מתוכן כ־13 אחוזים עסקו באמנות, תרבות ונופשה. לצד אלו, באותן השנים גדלו לאין שיעור דרכי התמיכה באמנות. כך הוקמה רשת גדולה וחדשה של קרנות פילנתרופיות שאמנם לא התרכזו באופן בלעדי באמנות, אך בהחלט תרמו רבות לתחום; קמו אספנים פרטיים שמצאו את עצמם משמשים גם כפילנתרופים בדרכים שונות; ואף החל הנוהג של תמיכה תאגידית בתחום האמנות.

בשנים אלו קמו קרנות רבות מאוד, שאמנם אף אחת מהן לא עסקה באופן בלעדי בתחום האמנות, אך הן הצטרפו לקרנות הוותיקות יותר כמו אלו של משפחת רוטשילד, קלור ודומיהן, והפכו את הקרקע בתחום התרבות לפורייה בהרבה. ניתן להזכיר את "קרן ברכה" שנוסדה בשנת 1971 על ידי קרולין וג'וזף גרוס, ונוהלה בשנותיה הראשונות על ידי מרטין וייל; "קרן ריץ'", שבין היתר הייתה אחראית על פתיחת "האגף על שם מרק ריץ' וגבריאלה ריץ'" במוזיאון תל אביב במחצית שנות ה־90 ותרמה במשך השנים מיליוני דולרים לתחום האמנות הפלסטית; ²⁰ כבר בשנים אלו החלו רות וברוך רפפורט לתמוך בתרבות, בין היתר במסגרת קרן בשם "מריטים", ובעשורים הקרובים יהפכו להיות מתומכי התרבות המשמעותיים של מוזיאון תל אביב ועוד; ²¹ "קרן אריסון" ו"הקרן הלאומית לקידום האמנויות" (NFAA) שהוקמו על ידי תד ולין אריסון ב־1981; "קרן דורון", לה היו 17 תורמים עלומים, שקמה בתחילת שנות ה־80 ופעלה בתחום האמנות כעשור; ²² "קרן קרב" שהוקמה במחצית שנות ה־80 על ידי צ'ארלס ברונפמן מקנדה; "קרן ראסל ברי" שהוקמה ב־1985; "קרן שוסטרמן" שהוקמה בשנת 1987 על ידי צ'ארלס ולין שוסטרמן; ולבסוף, רשת התורמים היהודיים (JFN) שהוקמה ב־1991 ומרכזת יותר מ־2,500 תורמים פרטיים, מדריכה אותם ומספקת להם מעטפת חברתית.

באותן שנים צמח גם דור חדש של אנשים פרטיים שפעלו במרחב שבין אספנות לפילנתרופיה. ישנו קשר מורכב בין המושגים אספן ופילנתרופ, אך יחד עם זאת אין ספק שבהיסטוריה הישראלית יש ביניהם גם חפיפה. ד"ר מילי פרי, שחקרה את תחום האספנות בישראל, הבחינה בין דורות שונים של אספנים: לעומת האספנים "החלוציים", שהיו להם משאבים דלים ואוספים שהביאו ברובם מארץ מוצאם ואז הרחיבו אותם באמצעות אמנות ישראלית, פרי מזהה את האספנים "האידיאולוגיים", שנולדו בין שנות ה־40 לשנות ה־60, ובחרו לתמוך דווקא באמנות הישראלית מתוך "לוקל פטריוטיזם", לטענת פרי, ותחושה כי באמצעות אספנות אמנות ישראלית בלבד הם תורמים לשרידות האמנים ולהתפתחות האמנות הישראלית. ²³ בין אלו ניתן לציין את רבקה סאקר, יוסי חכמי, יגאל אהובי, ליאון רקנאטי, עמי בראון, דורון סבג, דובי שיף, עמוס שוקן ועוד. מלבד העיסוק באיסוף, הם בחרו פעמים רבות לתרום סכומים גדולים למוזיאונים ולגלריות, להיות חברים באגודות הידידים, בוועדות הרכישה ובוועדות התערוכות של המוזיאונים, תרמו סכומי כסף גדולים לבניית אגפים למוזיאונים, הציעו פרסים לאמנים כמו גם תרמו באופן אישי וקידמו בדרכים שונות אמנים שאיתם היו בקשרים קרובים. מראיונות שערכתי עם רבים מאספנים אלו עלה כי בכך הם נכנסו ל"מילייה" ייחודי, ומצאו עצמם קרובים יותר לעולם האמנות שהיה פעמים רבות עיסוק צדדי ותחביב אישי שלהם. אף שפעמים רבות האוסף לא הניב להם רווחים גדולים, ואפילו הוביל להפסדים של ממש לאורך זמן, הם היו מוכנים להוציא כספים רבים מאוד כדי לקחת חלק בעולם האמנות.

דימוי: אלעד רוזן

דגם נוסף של תמיכה שהחל להתבסס באופן מובהק בשנות ה־80 הוא התמיכה התאגידית. בעקבות השינויים בכלכלת ישראל לאור המיתון, ובהמשך המעבר למודל הקפיטליסטי שהחל לאפיין את השוק הישראלי, תאגידים רבים שהתעשרו מהשוק הותקפו בביקורת על כך שהם לא תומכים די בציבור. דוגמאות לכך יש למכביר, אך דוגמה מאלפת מופיעה בכתבה משנת 1971, שבה קונן רם עברון על כך ש"עידן המצנאטים חלף־עבר כמדומה מן העולם", והצביע על כך שלעומת ארצות אחרות במערב, "טרם שמענו על מפעל שירגיש חובה לעצמו לתת תמריצים לאמנים, שיאמץ תיאטרון או שיקים קרן ציבורית לתמיכה באמנויות". העיסוק המוסדי באיסוף אמנות, שהתקיים עוד קודם לכן (כמו במקרה של אוספי "הפניקס", "הארץ", "בנק לאומי" וכן הלאה) לא נראה לו כתשובה מספיקה לטענה זו, שכן מטרתו היא יותר קישוט הגוף התומך מאשר תרומה של ממש לקיום האמנות. ²⁴ בין הראשונים שהחלו לעבור לפילנתרופיה גלויה בתחום האמנות היו בנקים, ובפרט משפחת רקנאטי ובנק דיסקונט.

כמו גופים רבים אחרים בארץ תמך בנק דיסקונט באמנים על ידי קנייה של יצירותיהם. פרקטיקה זו החלה כאוסף רשמי של הבנק בשנת 1962 (ועל ידי בני המשפחה ובראשם הארי רקנאטי עוד קודם, במחצית שנות ה־40) והייתה כנהוג סוג של מתן תמיכה אישי, ונעשתה לרוב כמתן צדקה בסתר מן הסוג שסקרנו לעיל. לעומת זאת, בתחילת שנות ה־80 החלו גורמים בדיסקונט לראות בתמיכה באמנות אסטרטגיה שתועיל לפרסום ויחסי הציבור של הבנק. את נקודת המפנה במעבר לתרומות גלויות לעולם האמנות בדיסקונט ניתן ליחס לכהונתו של ליאון רקנאטי, נכדו של המייסד, שהיה אחראי בין היתר לתחומי השיווק והפרסום בבנק. בתקופתו הוקמה "מפעלות דיסקונט לתרבות ולאמנות", שהפכה למסגרת הפילנתרופית הדומיננטית ביותר של הבנק באותה העת. הבנק הרוויח שיווק עצמי כפטרון של האמנות, ועולם האמנות הרוויח תמיכה ופרסום. מפעל זה המשיך להיות עמוד מרכזי של הבנק כל עוד בני משפחת רקנאטי היו חלק מהנהלתו, עד שנת 1988. לאחר פרישתם מן הבנק הוא המשיך לתמוך בעולם האמנות, בעיקר במסגרת אוסף האמנות שאותו מנהלת האוצרת ועובדת הבנק שלומית נוס. ²⁵

בסוף שנות ה־80 הקרנות האמריקאיות החלו לדרוש מעורבות גדולה בהרבה במושא התרומות שלהן. כתבה משנים אלו מדווחת על משבר עם הקרנות האמריקאיות שתמכו בתחום התרבות, ועל כך שקרן אמריקה ישראל הציעה בעדינות לכל הנציגים הישראליים להתפטר כדי שהיא תוכל לקחת שוב שליטה על חלוקת ההון. ²⁶ אם בעבר יהודי צפון אמריקה היו רגילים לתת כספים לישראל ונציגים ישראליים בחרו מה לעשות עם הכספים, בהדרגה הפכו האמריקאים לבררנים יותר, החלו לסווג תרומות ולעמוד על זכותם להחליט לאן לייעד את הכסף. בינתיים, הישראלים שראו את השחיתות של המנגנון הבירוקרטי הישראלי החלו לאבד את ביטחונם. מראיונות שערכתי בחלק מהקרנות עולה כי מהלך זה קיבע דפוס שבו לקרן יש שליטה משמעותית על הנעשה בארץ, וזו באה בדרך כלל בצורת דרישה להתנהלות שקופה, הצבת יעדים וחזון ברורים. מהלך זה היה תחילתו של שינוי עמוק בעולם הפילנתרופיה הישראלי, בו במקביל לבניית מסגרת חוקית למגזר השלישי, הוא נדרש להתנהל באופן דומה יותר לעולם העסקים, עם הגדרות חזון, מטרות ויעדים, והתחייבות לעמוד במדידת הצלחתו בדרכים שונות.

דימוי: אלעד רוזן

במקביל, מאמצע שנות ה־90 החל להיות נהוג גם הנוהל של קולות קוראים לתמיכה, לפחות בחלק מן הקרנות ובמשרדי הממשלה, והוא החליף את הנוהג של פעולה מתוך היכרות אישית של התומכים. בכך השדה נפתח והפך לפלורליסטי יותר, אך גם מוכוון יותר מלמעלה, על ידי הדרישות שעלו מן הקולות הקוראים עצמם, שהצביעו על הדברים שהתומכים היו מעוניינים לתמוך בהם במקום לחפש ולזהות מושאי תמיכה לפי הפעילות בשטח.

הפילנתרופיה החברתית: 2000 עד היום

אחד השינויים המשמעותיים שחלו בשנות ה־2000 היה כניסתם לשדה של מי שנקראים בחקר הפילנתרופיה "הפילנתרופים החדשים", שקמו בעקבות הגדלה משמעותית בעושר הישראלי. ²⁷ במאמר "עידן הפילנתרופים? המקרה הישראלי" נטען כי תורמי העילית שהחלו לקום בישראל במחצית שנות ה־90, לאור המעבר למבנה שוק חופשי, התעלמו מעולם האמנות. כך לפי דבריהם של 60 מגייסי תרומות שרואיינו למאמר, ובסיכום דבריהם נכתב בין היתר כי "כמעט כל מגייסי הכספים תיארו מגמה לפיה ניתנת עדיפות לתרומות לצרכים 'בסיסיים' דחופים, כגון חלוקת מזון ועזרה לעניים, על חשבון מטרות שהוגדרו כקשורות בתחומים של 'מותרות', כגון אמנות ותרבות". אותה התחושה עלתה בראיונות עם 18 "תורמים כבדים" מתחומים שונים: "מרביתם דיווחו על כך שבחרו להתמקד בתחומים של רווחה ו/או חינוך (כולל השכלה גבוהה), במקום בנתינה בתחומי האמנות והתרבות, אף שכמה מהם אמנם תרמו לשני התחומים, גם אם לא באופן שווה". ²⁸ עובדה זו אכן מאפיינת את הנוף שתיארנו, בו תחומי האמנות והתרבות היו תחומים צדדיים שבהם עסקו כמעט כל הקרנות, לצד מגוון תחומים רחב יותר. כך למשל "דוח ברכה", שפרסמה קרן ברכה בשנת 1999, סקר את מדיניות התרבות בישראל, וציין ש"על אף הפוטנציאל הברור של הקרנות לתרום ביד רחבה ובראש פתוח, לא מורגשת עדין, לדעת משקיפים, פעילות נרחבת שלהן בתחום התרבות בישראל". ²⁹ מגמה זו השתמרה ברובה גם במפנה המילניום. למשל, בשנת 2005 סקירה של מגזין טרמינל בנושא קרנות התומכות באמנות טענה כי "אכן יש מעט קרנות התומכות ישירות באמנות פלסטית". ³⁰

חלק מהסיבה לכך שתחום האמנות הפך לנתיב תרומה צדדי בלבד טמון בדרך שבה התפתח תחום הפילנתרופיה עצמו עם השנים. תורמים פרטיים ותאגידיים כלאון רקנאטי הקדימו את התפיסה העכשווית של אחריות תאגידית, שהתפתחה בארץ החל משנות ה־90 כ"פילנתרופיה עסקית", והתרחבה במהלך שנות ה־2000 עם אימוץ סטנדרטים גלובליים כמו GRI (מדריך לדיווח אחריות תאגידית) ו"מדד מעלה" (דירוג ישראלי לחברות לפי ביצועים חברתיים וסביבתיים). כך למשל התבססה דרך מחשבה הנקראת "Triple Bottom Line" (בתרגום חופשי "השורה התחתונה המשולשת") שעל פיה החברות מחפשות גם את השורה התחתונה הכלכלית, אך גם שינוי סביבתי וחברתי, מתוך אמונה כי הקפיטליזם לא יוכל להמשיך ולשגשג בלי דאגה מתמשכת לכל שלושת התחומים. במקביל החל להתבסס המושג "השקעות אימפקט", שיש להן נגיעה מסוימת עם פילנתרופיה כי הן כוללות תרומה לתחומי החברה בכלל והתרבות בפרט, אך מתוך מחשבה עסקית שגורסת כי השקעה בתחומים אלו באופן חכם ומחושב יכולה לחזור למשקיע, אמנם באופן איטי יותר, אך כזה שיאפשר לו להמשיך לפעול מתוך מחשבה תאגידית לאורך זמן. מצד שני, היו כבר מי שביקרו מהפך זה שהפך תחומים רבים שבעבר הסתמכו על פילנתרופיה, כמו תחומי התרבות והאמנות שבהם אנו עוסקים כאן, לשוליים כיוון שאינם ניתנים למדידה באופן המצופה בתחום ואינם נחשבים לחברתיים דיים. ³¹

במקביל ובהתאם, בעולם הפילנתרופיה עצמו התחיל להתבסס באותה תקופה המושג "פילנתרופיה חברתית". פילנתרופים ומנהלי קרנות צעירים, רבים מהם דור שני ושלישי, התאפיינו בתפיסות פרקטיות ובשימוש בלקסיקון ניהולי מעולם העסקים, וחיפשו בתרומותיהם ערכים סביבתיים וחברתיים ותיאוריות של שינוי. בהתאם, מספר קרנות החלו לפעול באופן מבוסס נתונים ואסטרטגיה, כפי שאפשר למשל ללמוד מדוח ברכה שהוצג קודם לכן, היה דוגמה מוקדמת לפרקטיקה של מחקר על ידי קרנות תרבות ואף הפך למקור מידע עבור מחקרי תרבות ומדיניות עתידיים. ³² מהראיונות שערכתי לקראת מאמר זה הבנתי כי מאפיין התפיסה החברתית בולט גם בפילנתרופיה של האמנות הפלסטית בעשורים האחרונים. ניתן להסביר גישה זו בקצרה באמצעות ציטוט של אחת המרואיינות, מנהלת הכספים של קרן גדולה, שהסבירה כי "אם נמשיך לתרום כסף לתחום מסוים, בסוף מי שעוסקים בו יהפכו לתלויים בנו. אם יגמר לנו הכסף או שנרצה להשקיע אותו במטרה אחרת זה יפגע בהם. לכן, המטרה שלנו היא לחולל שינוי, ועל כן אנו נוהגים להשקיע באסטרטגיות שמובילות לשינוי, ובמטרה שהמדינה או השוק הפרטי ייקחו בהמשך את האחריות על התחום". יחד עם זאת, קוננה המרואיינת על כך ש"עולם האמנות בארץ לא למד לדבר בשפה הזו, וכך יוצא שקיים מרחק גדול בין האופן שבו הפילנתרופים עצמם חושבים, לבין הדרך שרוב אנשי עולם האמנות חושבים".

דימוי: אלעד רוזן

מצד אחד, ראיה זו הרחיקה חלקים גדולים מתחום הפילנתרופיה מתרומה ישירה לתחום האמנות, והובילה אותם לראות באמנות רק אמצעי אחד מיני רבים להשגת שינוי בתחומים אחרים, בעיקר חברתיים. אך מצד שני, בשנים אלו התחיל שינוי מהותי, אולי כתנועת נגד, שכלל התבססות איטית פילנתרופיה ייעודית לעולם האמנות באופן ישיר ובלעדי. מאז שנת 1998 משתתף מפעל הפיס, שקיבל בשנותיה הראשונות של המדינה מונופול על תחום ההימורים בתמורה לבניית רשת תמיכה פילנתרופית, בשיפוץ מבני תרבות, בהם מוזיאונים וגלריות. בשנת 2001 יזם מפעל הפיס את הקמת "מועצת הפיס לתרבות ולאמנות", זרוע שמטרתה להתמקד בתחומי האמנות בכלל ובקידומו של מעמד האמן בפרט, דבר שהורגש שהמדינה לא מסוגלת לו; חלוצה נוספת בתחום היא עמותת "ארטיס" שהוקמה בניו יורק בשנת 2004 על ידי רבקה סקר במטרה לתמוך ביצירתם של אמנים ואמניות מישראל בשדה הבינלאומי, ליצור ולקדם הזדמנויות חדשות לחשיפה והכרות בינלאומית עם עבודותיהם של האמנים הללו ועם ההקשר התרבותי־חברתי שממנו הם צמחו; בשנת 2011 נפתח "ארטפורט", מרכז האמנות העכשווית שנוסד ביוזמתו של ג'ייסון אריסון, יו"ר הקרן המשפחתית ע"ש תד אריסון; בשנת 2012 נפתח בארץ גם סניף מקומי של קרן "אאוטסט" שנפתחה עוד ב־2003 על ידי קנדידה גרטלר ויאנה פיל בחו"ל. הסניף שהוקם בארץ בשיתוף קנדידה גרטלר וורד גדיש, המנהלת הראשונה שלו, הוקם במטרה לתמוך בפרויקטים ויוזמות שאפתניות מתחום האמנות העכשווית הישראלית בחו"ל, ועם השנים החלה התמקדות של הקבוצה דווקא בארץ על מנת לתמוך במוסדות ובשדה המקומי; בשנת 2019 החל "מרכז אדמונד דה רוטשילד" לפעול לקידום וטיפוח אמנים ואמניות ומעצבים ומעצבות החל מהשנים הראשונות לאחר סיום הלימודים הגבוהים בתחומי האמנות והעיצוב בארץ; קרן "פלומס" לאמנות הוקמה על ידי דוריס ארקין בשנת 2020 בעקבות החלטה על סגירת בית הספר ומרכז התרבות "בסיס" שהפעילה קודם לכן. מטרתה החדשה של הקרן הייתה לתמוך ביצירה מקומית בתחום האמנות הפלסטית, ולקדם את זכויותיהם של האמניות והאמנים ומעמדם במדיניות התרבות בארץ; באותה השנה קמה גם הקרן "בשביל האמנות" על בסיס אגודת הידידים של בית הספר לאמנות וחברה במכללת ספיר, ומטרתה תמיכה בפרויקטי אמנות בפריפריה; קרן "מבואות: קרן הרעיונות ע״ש יואב בראל" הוקמה ב־2021 ופועלת לפתח ולבסס פלטפורמות דיגיטליות בתחום התרבות, ולקדם מחקר ופיתוח בתחום האמנויות; החל משנת 2023 "קרן דניאל הווארד" מתמקדת בגיבוש אקוסיסטם חי של יוצרים ויוצרות, אמנים ואמניות, תומכי יצירה וקהלים אשר פועלים ויוצרים יחד בשותפות. זאת באמצעות בניית תשתיות עבור השדה, עידוד חיבורים חדשניים, יצירת הזדמנויות, טיפוח מרחבי השראה והקשבה מתמדת לקולות המגוונים העולים מן השטח ועוד.

קשה מאוד להעריך את ההיקף של כספי הפילנתרופיה המוקדשים לאמנות בישראל. דרך אחת לנסות לשקלל סכום זה היא באמצעות ההוצאות: על פי נתוני גיידסטאר, כתבות ודוחות ציבוריים. כך ניתן להעריך את סך התרומות שמושקעות בלעדית באמנות והוזכרו פה בסכום של 15–25 מיליון ש"ח; מועצת הפיס לתרבות משקיעה בכל שנה כ־60 מיליון ש"ח בתחום; אך הסכום שמגיע לתחום האמנות דרך אנשים פרטיים, עסקים שתומכים בתחום וקרנות שתומכות בתחומים שונים ורבים ובהם גם תרבות קשה מאוד לסכימה. הקרנות מחזיקות פעמים רבות בהון עתק, ונכון להיום החוק הישראלי לא מחייב אותן לתת שום דין וחשבון על כמות הכסף שהן בוחרות להוציא על כל תחום, כל עוד ההוצאות מתאימות למטרות הגוף כפי שהוגדרו במסמכיו הרשמיים וסך ההוצאות מדווחות כחוק. משיחה עם קרנות מסוימות, מדובר לעיתים בסכומים נכבדים מאוד שישנו את המאזן שאנו חשופים אליו. למשל, בשמונה השנים האחרונות הקרן לירושלים הגדילה את תמיכתה בתחום התרבות (בכלל) מכ־600 אלף דולרים לכ־3.5 מיליון דולרים. ³³ כמובן, ניתן לערוך מחקר מעמיק יותר על הקרנות האמריקאיות (שהמידע עליהן מרוכז ושקוף יחסית במאגרי המידע המקוונים) וכן האירופאיות (בריטניה, שוויץ, גרמניה ומדינות אחרות, בדרגות שונות של זמינות המידע ושקיפותו) אך ככל הידוע לי לא נערך עד כה מחקר מסודר בנושא. דרך אחרת לנסות לסכום היא באמצעות המידע שיש לנו על כמה קיבלו הגופים השונים. ממערכות המידע של המדינה, ובעיקר אדיוסיסטמס, אנו יודעים כי הסכום של כספי הפילנתרופיה המוקדשים למוזיאונים מוכרים (מכלל התחומים) בישראל הוא כ־140 מיליון ש"ח בשנה, וחשוב לזכור כי סכום זה כולל כפילויות מן הקרנות שהזכרנו. בנוגע לגלריות, ידוע לנו שהגלריות המוכרות בישראל הוציאו בשנת 2018 כ־30 מיליון ש"ח, וקיבלו מהמדינה כ־9.24 מיליון ש"ח, אך אין לנו פירוט איזה חלק מסכום זה הגיע מתחום הפילנתרופיה ואיזה חלק מהכנסות עצמיות. נזכיר כי מחד גיסא מסכומים אלו יש להוריד את המוזיאונים שאינם קשורים לאמנות, ומאידך גיסא להוסיף את ההוצאות על ירידים, פסטיבלים, תערוכות בחללים שאינם מוכרים על ידי משרד התרבות ועוד.

לסיכום, נוכל לטעון כי סך כספי הפילנתרופיה המוערכים בתחום האמנות הפלסטית בישראל עשוי לעמוד על 100–200 מיליון ש"ח. סכום מעט קטן יותר מההשקעה של המדינה. למרות הטון שעשוי להשתמע מהמאמר עד כה, בעיקר בגלל התצוגה של שדה הולך וגדל של פילנתרופים, משיחות רבות שערכתי עולה שבניגוד לדרישה שעולה מהשטח ההולך וגדל, תחום הפילנתרופיה דווקא מצטמצם. כפי שלמדנו מהמאמר בנושא שוק האמנות, וכמו שעולה ממאמרה של פרי, כמות האספנים הגדולים בישראל החלה לדעוך בממפנה המילניום. הם אמנם הוחלפו באספנים קטנים יותר, אך אלו בעיקר מקשטים את קירות ביתם בתמונות שהם קונים, ולעומת האספנים המשמעותיים של הדור ה"אידאולוגי", מחפשים יצירות שמתאימות לכך באופיין, לא מרחיבים את אוספיהם באופן קטגורי, ובמיוחד לא תורמים כספים מעבר לכך לשדה האמנות. בינתיים, בשדה עצמו ישנם קשיים רבים. דוגמה לכך עלתה בשנת 2008, במשבר הכלכלי, אז בין היתר התמודדה "קרן התרבות אמריקה ישראל" עם פגיעה קשה אחרי שהשקיעה את כספיה אצל ברנרד מיידוף ואיבדה אותם. מעט אחר כך החלה להתאושש אך כיום היא פועלת באופן מצומצם מבעבר. ³⁴ בשנים האחרונות משברים כאלו הולכים ומחריפים, עם מגפת הקורונה ובהמשך מלחמת חרבות ברזל, שגרמו לקשיים גם בתחום הפילנתרופיה ובתרומות לישראל. על אותו רקע, גם תקציבי התרבות המדיניים והמקומיים הלכו והצטמצמו, וכיום התקציב המדיני לתרבות עומד על פחות משני פרומיל מסך התקציב הלאומי (בעוד ההצעה להשקעה בתרבות במדינות ה־OECD היא אחוז שלם). בכל שנה המוזיאונים נכנסים לגירעונות מצטברים של עשרות מיליוני שקלים בניסיון לעמוד בחוקים, וללא תקציב מספק לעשות כן. מצב האמנים בישראל, על פי דוחות שונים ורבים שאציג במאמרים אחרים, הוא לא טוב, בלשון המעטה. וכן הלאה.

דימוי: אלעד רוזן

מסקירה חלקית וקצרה זו ניתן לראות כי התמיכה הפילנתרופית, שהיא אחד המנועים המרכזיים של שדה האמנות הישראלי, עדיין לא מספיקה כדי לפצות על הדרישות העולות מן השדה ולא מקבלות מענה מן השוק או התמיכות הציבוריות. על רקע נתונים אלו, כמה מפעילי השדה, רבים מהם דור שני ושלישי למשפחות פילנתרופיות, החלו לעבוד באופן פעיל על גיוס הדור הבא של הפילנתרופים וטיפוחו. כך למשל ב־2016 הוקמה במוזיאון תל אביב אגודת הידידים הצעירים, אותה מובילים אליטל וג'ייסון אריסון וסיון סבג. במסגרת זו, זוג ידידים "צעירים" (כיום גיל המעבר עומד על 50) יכולים לשלם סכום של 3,000 ש"ח לשנה וכך להיכנס למועדון אקסקלוסיבי שמזמין את הידידים לשלל רחב של אירועים, סיורים ומפגשים. מארגני המועדון מספרים כי במובנים רבים מדובר במוצר שלאו דווקא מוסיף תקציב משמעותי למוזיאון, כי מה שמקבלים הידידים הצעירים שווה כמעט את כל הסכום שהם משלמים. אך יחד עם זאת, המטרה המרכזית של הפרויקט היא שבאמצעות הכניסה למועדון זה השותפים יהפכו לחלק מהמעגל העמוק יותר של פטרוני האמנות, וככל שהם יתבגרו (ואולי ירשו עוד הון), הם יוכלו להפוך למעגל המרכזי שממשיך לתמוך באמנות הישראלית באופן משמעותי יותר. ³⁵ מודלים דומים קיימים בעוד קרנות ועמותות, כמו "מעגל הנתינה" בעמותת JCU הירושלמית או קבוצת התומכים שבבסיס קרן אאוטסט.

לסיום המאמר, נזכיר מחקר יפה שיצא לאחרונה ועמד על הנושא של מחקר זה באופן מעניין. ה־Jewish Funders Network, רשת של מעל 3,000 תורמים, הוציאה בשנת 2018 את "המדריך הירוק לתרומה חכמה: אמנויות בישראל כמנוע לשינוי חברתי". ³⁶ לטענת המחברת דיתי רונן, המדריך נועד לשנות את האמונה שאמנות היא מותרות, ולהציג את האמנות כ"מנוע מתוחכם, עמוק, חדיש וגם עתיק לשינוי חברתי". אף שבין המטרות שמציב לעצמו המדריך נטען שהוא ינסה לענות על השאלה: "כיצד ניתן למדוד את האימפקט של ההשקעה בתחום – באופן שמותאם לתחום הייחודי הזה", אחת המסקנות העיקריות מהפרק העוסק בכך היא ש"לא הכל מדיד". בכך, המדריך מזכיר כי לעיתים הצורך למדוד כל דבר על פי אימפקט גורם לנו לאבד תחומים מרכזיים מאוד בתרבות שלנו, שאינם מצליחים לציית לשיטות המדידה המקובלות. יחד עם זאת, המדריך כן מציע חמש דרכים לשינוי חברתי באמצעות האמנויות. דרכים אלו מבוססות על מקרי בוחן באזורים שונים של ישראל. אציין אותן כאן בקצרה ואזמין אתכם להמשיך לקרוא את המדריך, שזמין במרשתת:

1. הדרך הצפונית: דו־קיום יהודי־ערבי והעצמה של האוכלוסייה הערבית
2. דרך המגזרים: פריצת מחסומים בין קהילות בירושלים
3. דרך השוליים: העצמת תושבי שכונות מוחלשות בדרום תל אביב
4. הדרך הדרומית: העצמת תושבי באר שבע בירת הנגב
5. דרך חוצת ימים: בניית קשר בין ישראל ליהדות העולם באמצעות אמנות

*

• פרק 1, חלק א. הבוּם: על שוק האמנות
• פרק 1, חלק ב. המתנה שצריך לבקש: על הפילנתרופיה
• פרק 1, חלק ג. אמנים לאומנים: על תקציבים ציבוריים
• פרק 1, חלק ד. 99 אחוזים: על עולם האמנות
• פרק 2: כסף ואמנות בישראל: השוק
• פרק 3: אמנות וכסף בישראל: הרשויות
• פרק 4: אמנות וכסף בישראל: המדינה
• עדכון: האם הדו"ח האחרון על שוק האמנות מצביע על שקיעתו?

*

ביבליוגרפיה:

"הצעד הראשון". (1926, 25 במרץ). הארץ.

"מוזיאון ישראל יפתח היום לקהל הרחב". ‏(1965, 13 במאי).‏ למרחב.

"קרן התרבות 'אמריקה-ישראל' חילקה אמש 955 מלגות השתלמות". ‏(1959, 22 במאי).‏ הבקר.

"קרן ת"א לספרות ואמנות נקרא ע"ש יהושע רבינוביץ'". ‏(1980, 19 ביוני).‏ דבר.

אביגל, ש. ‏(1992, 8 ביולי).‏ "משרד עם תקציב של עשירית האחוז". חדשות.

ארקין, ד. ‏(1988, 7 באפריל).‏ "ברוס רפפורט: האיש ששווה מיליארדים". מעריב.

בן-שאול, מ. ‏(1985, 23 באוגוסט).‏ "יש תרבות, יש כסף". מעריב.

גדרון, ב., בר, מ. וכץ, ח. ‏(2007).‏ המגזר השלישי בישראל. קו אדום, הקיבוץ המאוחד.

גליה, ר. ‏(2015).‏ מפילנתרופיה לאחריות חברתית של עסקים. רסלינג.

דיזנגוף, מ. ‏(1936, 24 בפברואר).‏ "הנאומים בחנוכת מוזיאון תל אביב". דבר.

הנדוורקר, ח. ‏(2017, 30 ביולי).‏ "אחרי שאיבדה את כל הונה בגלל ברני מיידוף, קרן התרבות מחפשת מיליארדר". הארץ.

חסקי-לוונטל, ד'. וקבלו, פ. ‏(2009).‏ מהנדיב הידוע ועד הקרן החדשה לישראל. המרכז לחקר הפילנתרופיה בישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים.

טרכטנברג, ג. ‏(2002).‏ "בין בורגנות לאמנות פלסטית בתקופת היישוב". סוציולוגיה ישראלית, ד(1).

טרמינל, 26. ‏(2005).

כ"ץ, א. וסלע, ה. ‏(1999).‏ דו"ח ברכה: מדיניות תרבות בישראל. מכון ון ליר.

כץ, א. ‏(2022).‏ כסף כחול לבן. כנרת, זמורה ביתן.

לבארי, ש. ‏(1951, 14 בדצמבר).‏ "משהו על הקרן האמריקאית למוסדות תרבות בישראל". הארץ.

לנג, י. ‏(1997).‏ "ניסיונו של יוסף קריגר לכונן בית-ספר מודרני בירושלים". קתדרה, 85.

סילבר, א. פ. ‏(2008).‏ "עידן הפילנתרופים? המקרה הישראלי". חברה אזרחית ומגזר שלישי בישראל, ב‌(1).

עברון, ר. ‏(1971, 24 בדצמבר).‏ "הדרן". דבר.

עופר, ג. ‏(עורך).‏ (2009).‏ חזון לירושלים. מכון ירושלים לחקר ישראל.

עפרת, ג. ‏(2015).‏ התחלה ראשונה 'תורה ומלאכה', בצלאל: מחשבות על קראפט. רסלינג.

פונדק, נ. ‏(1962, 16 בפברואר).‏ "מן הירח אל הפרוטה". דבר.

פישר, י. ‏(2016).‏ מאה שנות אמנות ישראלית באוסף בנק דיסקונט. דיסקונט.

פרי, מ. ‏(2021).‏ מוציאים לאור – מכניסים לחושך. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב.

רונן, ד. ‏(2018).‏ המדריך הירוק לתרומה חכמה: אמנויות בישראל כמנוע לשינוי חברתי. Jewish Funders Network.

שווארץ, ק. ‏(1938, 18 במרץ).‏ "פתיחת הבניין המורחב של מוזיאון תל אביב". הארץ.

שטרית, ה. ‏(עורכת).‏ (2019).‏ עדכון התוכנית האסטרטגית לעיר ת"א-יפו – תחום תרבות.

שמיד, ה. וכהנא, נ. ‏(2024).‏ הפילנתרופיה הישראלית: מגמות ותמורות. רסלינג.