בשנת 1932 ביקש "המכון הבינלאומי לשיתוף פעולה אינטלקטואלי" מאלברט איינשטיין וזיגמונד פרויד לנהל חלופת מכתבים פומבית, בניסיון נואש להרגיע את רוחות המלחמה שהחלו לנשב שוב באירופה. אינשטיין שאל את פרויד אם יש דרך לשחרר את המין האנושי מפורענות המלחמה: "כיצד עולה בידה של כנופיה קטנה [של מנהיגים]", שאל, "לכפות את רצונה על הרוב, שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, ולגרום לו לשרת את שאיפותיה?" לאחר מספר חודשים ענה לו פרויד שלא בטוח שניתן לדכא את יצר המלחמה של המין האנושי, אך את מכתבו פתח במילים "את כח הזרוע מנצחים על ידי כך שמעבירים את השליטה לידיה של יחידה גדולה יותר, שחבריה מלוכדים וקשורים זה בזה בעבותות רגשיים".
נראה שדברי פרויד אקטואליים גם כיום, כשאנו מתבוננים במנגנוני ההפרדה הפועלים עלינו. יהודים וערבים נולדים ומתחנכים בנפרד, ועל אף שהם חולפים זה על פני זו במרחב הציבורי כמעט מדי יום – בבתי החולים, באקדמיה, בתחבורה ציבורית – מפגש אנושי בלתי אמצעי הוא בגדר נס. מתוך תודעה זו בחרנו, עשרה אמנים ואמניות צעירים, בוגרי מוסדות אמנות בארץ ובחו"ל, לקחת חלק בניסיון חברתי־אמנותי, ולהשתתף במשך שלושה חודשים בתכנית שהות האמן של המרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה.
רגד סואעד, מראה הצבה, שטח אש 9, 2025. רישומים: עפרון על נייר, ופסלים במדיה מעורבת, צילום: טל בדראק
בתכנית התבקשנו להתנתק משגרת היומיום ולהיכנס למהלך אינטנסיבי של יצירה אמנותית, לצד יצירת חיים משותפים במרחב יהודי־ערבי יומיומי. הניתוק חיזק אשליה של אוטרקיות ויצר תלות הדדית. הגענו לתכנית מרקעים שונים ועם כוונות שונות, והתלות הייתה גם מתודית. מצאנו את עצמנו נעים בין ההזדמנות הייחודית שנקרתה בדרכנו, אמנים שעושים את צעדיהם הראשונים, להתפתח, ובין הדחף לחרוג מהמבנים החברתיים המפרידים בינינו ולנהל שיח. אף שמתבקש שבשדה האמנות הדברים יתמכו זה בזה, בפועל קיימת לא פעם סתירה שכן לחריגה יש מחיר.
השיחות מתחילות בשתיקה מתוחה, בקרח שיש לשבור. כאב עמוק מרחף במעגל עוד לפני שנאמרה מילה אחת. חלקנו גדלנו לתוך שפה שמלמדת זהירות: ללמוד ללכת על חבל דק, לשתוק כשצריך, להתאים את עצמנו למצופה, להיעלם. במשך שנים ארוכות נרקמו סביבנו מנגנוני כוח סמויים של השתקה וצנזורה, ועם הזמן חדרו גם למישורים הפיזיים והגלויים. מקרי המקארתיזם ההולכים ומתרבים, פיטורים והשעיות של עובדים ערבים בעקבות שיתוף פוסטים, ורשימות שחורות של סטודנטים ומרצים המזוהים עם השמאל, מצטברים וחודרים גם לשיח היומיומי.
רגד סואעד, שטח אש 9, 2025, עפרון על נייר, צילום: טל בדראק
שבועיים לאחר תחילת השהות, ב־15 בינואר 2025, נכנסה לתוקף הפסקת האש השנייה. התזמון המקרי יצר עבורנו מרחב לחקר ובדיקה, הזדמנות להתרגל לנוכחות המשותפת, ואפשר להתמסר לשגרה של יצירה וחיים קבוצתיים. ויכוחים על תחזוקת השגרה הפכו לסדר יום: ניקיונות, בישולים, קניות, חובות משותפים. עבודות אמנות מילאו את חלל הסטודיו המשותף וניסיונות אמנותיים הפכו למוקד השיחה. כך נולדו יצירות שמדברות את האישי לעיתים באופן סמוי, שקט ופיוטי ולעיתים חד, בוטה ומתריס. כל אחת ואחד מצאו את האיזון בין מה שיכלו לשאת לבין מה שביקש להיאמר. המרחב אפשר כנות, גם אם עדינה ושברירית.
בתערוכה הקבוצתית שלנו, "אור פרא", אנחנו מציגים מבחר מהעבודות שנוצרו במהלך התכנית. עבודות שדרשו להיווצר דווקא במקום הזה ולא בסטודיו מחוץ ליחידה הקטנה. לא עבדנו מתוך נושא אחד ברור, אך עם הזמן נוצר חוט מקשר מעצם השהות המשותפת. חלקים נכבדים בכל עבודה נרקמו מתוך שיחות – בינינו או עם האמנים והאוצרים שליוו את התכנית – ונראה שהשיח והשתיקה מהדהדים כנושאים במספר עבודות. לנו, כמי שנכחו בתהליך היצירה, נראה שהשיח כמעט ונהיה מדיום אמנותי בפני עצמו.
רגד סואעד, שטח אש 9, 2025, עפרון על נייר, צילום: טל בדראק
גם בעבודות האישיות שלנו, רגד סואעד ורותם שרף, השיח והשתיקה מקבלים מקום וייצוג. ב"שטח 9" של רגד, שלוש עבודות נייר גדולות ממדים ולא ממוסגרות, השקט נמצא בהיעדר. העצים הגדולים, הרשומים בעיפרון, מבצבצים בעדינות מהנייר הלבן, מבטאים מידה של אילמות או שתיקה מבחירה, אל מול ניסיון למשטר את מה שלא ניתן. באחד הציורים העץ מוצמד לגבול המוניציפאלי של חוסניה, כפר מגוריה של רגד, וכך מומשל לגבול שאין לו ביטוי פיזי ברור, לעץ הכלוא בדלי.
בעבודה "לגבי העניינים הדחוקים האלה (או איך להסביר כיסא)" של רותם, השיח תופס מקום ומתיישב. מיצב הכולל שני רמקולי שופר אטומים מעל לאנדרטת בטון, שאולי נראית כמו משתנה, מנסה לשחזר שיחה בין האמן אורי קצנשטיין לשרת התרבות דאז מירי רגב, על עבודה שהוא התבקש להסיר. בשיחה, שהתנהלה באמת אך אין לה תיעוד, הגיעו השניים להבנה משותפת: הפסל, כיסא המעוצב כצלב קרס, נשאר במוזיאון, לצד הסבר שקצנשטיין התבקש להוסיף. העבודה משחזרת את השיחה באמצעות סינתזה קולית בטכנולוגיית בינה מלאכותית, ומתדרדרת למחוזות אבסורדיים, שלוקחים את השיחה ברצינות תהומית ובו בזמן מטילים ספק ביכולתה להתרחש, כאילו ההתרגשות ממנה היא כבר בגדר נוסטלגיה והתרפקות על האפשרות לפרוץ את התפקודים והציפיות מפוליטיקאית ואמן.
רותם שרף, לגבי העניינים הדחוקים האלה (או איך להסביר כיסא), 2025, מיצב סאונד, 5:44 דק', צילום: טל בדראק
ב־18 במרץ, שבועיים לסוף התכנית, התחדשה הלחימה.
אי אפשר היה להתעלם מהשבר ההולך ומעמיק. החברה שלנו נעשית גסה יותר, האנושיות של הפרט נמדדת ונשקלת, ניתנת או נשללת, בהתאם לקבוצה שאליה הוא משתייך. ההבחנה בין ראוי למודר חלחלה לכל רובד בקיום היומיומי שלנו, ובמובנים רבים הפכנו ליצורים מתפקדים אך מרוקנים, גושי בשר מהלכים, מגיבים אך לא בהכרח אנושיים. גם בניסוי הסטרילי שלנו נכשלנו מספר פעמים בניסיון לפתח שיחה פוליטית אמיתית. הרצון לממש תגובה במציאות, להזמין לתערוכה בהקשר של אירוע פוליטי, לא הבשיל לכדי הסכמות ופעולה.
בקו ישיר חזרנו אל המציאות, המנוהלת בידי כנופיה קטנה הכופה את רצונה על הרוב שעתיד להפסיד ולסבול בגלל המלחמה, וגורמת לו לשרת את שאיפותיה. בתוך האפלה הזו, שהות האמן יצרה נקודה בזמן. היא לא הציעה תשובות אבל אפשרה לשאול, אפשרה שיחה שאינה דורשת לוותר על זהות, להחביא כאב, להסתיר שפה או להיעלם. מתוך המפגש והיצירה נפתח עבורנו מרחב ראשוני ורך, והזדמנות לבחון אם ניתן לקיים דיאלוג אמיתי, כזה שאינו קובע מראש מי ידבר ומי לא, גם כשהבחירה לשתוק עומדת בעינה. יחידה קטנטנה של עבותות רגשיים.
*
הכותבים ישתתפו בכנס האמנות השנתי של גבעת חביבה "לאן המוזות הולכות": קישור להרשמה
* תרגום חופשי לכותרת אחת העבודות של אודיה סילבר, המוצגות בתערוכה אור פרא
"Can't we do better than silence?"
