איך לא לראות את מה שאי אפשר שלא לראות

בתחילת חודש מאי ננעלה תערוכתו של דוד ריב “חרבות פח” שהוצגה בבית האמנים בתל אביב. כיצד קורה שתערוכה מופתית של אחד הציירים הבולטים הפועלים כאן היום עוברת מתחת לרדאר, ללא כל התייחסות משמעותית? התשובה פשוטה: ריב מצייר, נפלא כדרכו, את מה שכולנו מנסים בכל הכוח להדחיק, להכחיש, לא לראות: את ההרס המוחלט של עזה, את עיי החורבות שכמותם ראינו עד כה רק בדימויים ממקומות שלא מכאן ומזמנים אחרים. הרי ניתן לומר, בוודאות כמעט מוחלטת, שכל מי שחי היום במקומותינו גדל על השאלה הרטורית איפה היה העם הגרמני כאשר יהודים הובלו להשמדתם. הרי מישהו חייב היה לראות, לשמוע, ולו בעקיפין, על המתרחש. והנה, לאחר שמונים שנה בלבד אנחנו נמצאים במקום דומה, דומה מידי. לטובת הסירוב לראות הקמנו מנגנון משוכלל של כיסויים ותירוצים: החל בטיעון המנצח שהשואה אינה בת השוואה לכל פשע אחר, דרך העיסוק בטראומה של מאורעות השבעה באוקטובר שמייתר כל דיון אחר, או ההתמקדות במה שחשוב יותר כרגע, החזרת החטופים. אף שחלק מהטיעונים נכונים, ובעיקר הטיעון של השבת החטופים, השימוש בהם כסיבה לא לראות את מה שאי אפשר שלא לראותו נותר מגונה, בעת שמאחורי כל הסיבות האלו אוכלוסייה שלמה סובלת, גוועת, מוכחדת. ואת זה אל תראו לנו בבקשה. ובוודאי שלא באמצעות ציור מרהיב, כזה שלא ניתן להתיק ממנו את העיניים.

דוד ריב, עזה 2024, אקריליק על בד, 220X133 ס״מ, 2024, צילום: מידד סוכובולסקי

אך המהלך של ריב לא מתמצה בכך. בכל אחד מחדרי התערוכה הוקרנו עבודות וידאו המתעדות קטעים מנסיעותיו של ריב לשטחים, נסיעות שבהן הוא וחבריו מתמודדים עם תוקפנות המתנחלים. ריב מספר כי אחד המתנחלים, המתועד רוכב על סוס, השיב להאשמתו בהתנהגות בריונית בטענה “גם דוד המלך היה בריון!”. אמירה זו הביאה את ריב לחזור לטקסטים מקראיים שבהם עסק בציוריו לפני קרוב לשני עשורים, ולמקם את הדימויים, שרובם מצוירים בשחור על רקע אדום בוהק, בחפיפה עם הטקסט המקראי המתאר את כיבוש הארץ:

ואֶת-מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל-חַלְלֵיהֶם, אֶת-אֱוִי וְאֶת-רֶקֶם וְאֶת-צוּר וְאֶת-חוּר וְאֶת-רֶבַע–חֲמֵשֶׁת, מַלְכֵי מִדְיָן; וְאֵת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר, הָרְגוּ בֶּחָרֶב. וַיִּשְׁבּוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-נְשֵׁי מִדְיָן, וְאֶת-טַפָּם; וְאֵת כָּל-בְּהֶמְתָּם וְאֶת-כָּל-מִקְנֵהֶם וְאֶת-כָּל-חֵילָם, בָּזָזוּ. וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם–שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ. וַיִּקְחוּ, אֶת-כָּל-הַשָּׁלָל, וְאֵת, כָּל-הַמַּלְקוֹחַ–בָּאָדָם, וּבַבְּהֵמָה”. (במדבר, לא).

זהו טקסט שנלמד בבתי הספר, ואין ילד או ילדה, דתיים או חילוניים, שלא גדלו עליו. במהלך פשוט ריב שומט תחת רגלינו את ההגנה היסודית הראשונה, שעליה נבנה כל מערך ההכחשות שבנתה החברה הישראלית: זיקתנו ההיסטורית למקום. זוהי זיקה שנקנתה בכוח הזרוע, באלימות רצחנית ללא הבחנה. למרבה הזוועה, האלימות התנ”כית הזאת אינה נותרת בבחינת מיתוס, אלא קורמת עור וגידים למול עינינו. ריב מראה באופן בהיר כי האכזריות הבלתי נסבלת והאלימות שמביאה להרס שלא יתואר מוטבעות בנו, הן חלק מאיתנו, הן סלע קיומנו, עליהן התחנכנו ואותן אנו מורישים, מבלי משים כמעט, לדורות הבאים בהנחה שגם הם, כמו רבים מאיתנו, ישכילו להמשיך לא לראות.