ה"הנני" של גרשוני

הצבע של גרשוני מתפקד כהרחבה של כף ידו של האמן, והתקרשותו כמוה כאחיזת האצבעות הלופתות את הדף בפתאומיות.

בפרק הראשון של ספרו הקלאסי "מימזיס", עורך חוקר הספרות אריך אוארבך השוואה בין דרכי תיאור המציאות בשתי יצירות: האודיסיאה של הומרוס וסיפור עקדת יצחק בספר בראשית. אוארבך מצביע על כך שבניגוד לסיפור אודיסאוס העשיר בתיאורים פרטניים של בני אדם ומקומות, בסיפור העקדה כמעט ולא נמסר דבר. "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" (בראשית כ"ב, פסוק א'). זה כל מה שיש: האל קורא לאברהם, ואברהם משיב "הנני". שום מידע על מיקומם של השניים בזמן ובמרחב לא נמסר, וגם לא תיאור של אופי היחסים ביניהם. קולו של האל יכול לנבוע ממעמקים או לרדת מן המרומים, אברהם יכול לשבת במדבר או ביער, יתכן שהדבר קרה ביום ויתכן שבלילה, יתכן שהיה חורף ויתכן שקיץ. בהיעדר כל נתונים גיאוגרפיים או זמניים בסיפור המקראי מזהה אוארבך מאפיין מרכזי בתיאור המציאות בתנ"ך, ומכאן הוא מסיק כי תשובתו של אברהם לאל – "הנני" – אינה מכוונת כלל להצביע על מיקומו אלא על עמדתו הדתית*. משמעות המילה "הנני" בהקשר זה אינה "אני כאן", המרחבי, כי אם "אני מוכן", התיאולוגי-מוסרי.

"הנני" במובנה המוסרי והמתמסר, היא גם התשובה העולה לנוכח רבות מעבודותיו של משה גרשוני המוצגות עתה במוזיאון ת"א ובתצוגה דחוסה של ציורים דחוסים לא פחות בקומה השנייה של גלריה גבעון. גם כשהן רזות ודלות במידע, משמרות עבודותיו של גרשוני מחווה ציורית מתמסרת וכמו מצהירות "הנני" בכל נגיעה ונגיעה, ומה שיפה ומיוחד ב"הנני" של גרשוני אינו רק עצם התמסרותו, אלא גם העובדה שהיא נוצרת מחדש בכל פעם ופעם ובכל מפגש ומפגש. שימו לב למשל לציור הזה, מחווה לאביבה אורי, המוצג במוזיאון ת"א. אין זו עבודה מרכזית של גרשוני. ככל הידוע לי לא נכתבו עליה מאמרים או עבודות והיא מוצגת במיקום צדדי יחסית, במסדרון המוביל אל לב התערוכה מן הכותל המודרניסטי הבולם את הנכנסים, אולם יש בה משהו הלוכד את הטוטאליות והייחוד של האמן במלוא עוצמתם.

משה גרשוני - ללא כותרת (אביבה אורי). שנות השבעים

משה גרשוני - ללא כותרת (אביבה אורי). 1979

הציור צוייר בשנת 1979 – קצת לפני ה"מהפך" שביצע גרשוני כשנטש, לכאורה, את האמנות המושגית הרזה ועבר, לכאורה, לציור אקספרסיבי. אני כותב לכאורה משום שבציור הזה המעברים הללו אינם מתקיימים. הוא מושגי וציורי ומינימליסטי ואקספרסיבי גם יחד. אין הרבה פרטים בציור – מסגרת אדומה, שתי מילים – "אביבה" ו"אורי" – וגוש אדום במרכז, ביניהן. אולם דבר נוסף (שקשה להבחין בו בתצלום), לוכד את תשומת הלב: קרישת הצבע הסמיך שבגוש כמו ינקה מעט מן הנייר הדק והפשוט אל תוכה, הותירה בו קמטים ומשכה אותו אליה עד ששוליו כמעט ונתלשו מן המסגרת. קשה לחשוב על ייצוג ישיר יותר של חומר כשליח גופו של הצייר, במפגש שסימניו – ההתקרשות והקימוט – מתרחשים אפילו לאחר שהצייר סיים את עבודתו והתרחק. הצבע מתפקד כאן כהרחבה של כף ידו של האמן, והתקרשותו כמוה כאחיזת האצבעות הלופתות את הדף בפתאומיות ומותירות בו סימנים שאף גיהוץ לא יצליח להחליק. המפגש בין גרשוני לאורי, בא לידי ביטוי בציור הזה במפגש מיוחד ותובעני בין החומר למצע העבודה, כאילו ההיאחזות ההדדית של הצבע והנייר זה בזה, ההיצמדות המשנה את פני שניהם, אינה אלא המשך ישיר של הזיקות, הדיאלוגים וההשפעה האמנותית של האמנית על עבודתו של הצייר. אורי הצהירה פעם כי "אני זה הקו, הנייר הוא העולם", מקפידה על הבחנה בין הטבע לאדם ולמעשה האמנותי. אצל גרשוני ההפרדה הזו אינה קיימת, ומעניין שגם כשהוא מצייר מחווה לאורי, יסודות עבודתו משתרגים זה בזה.

משה גרשוני - ציור, 2005

משה גרשוני - ציור, 2005

לרוב איני מרגיש נוח לכתוב על סוגיות דתיות ואמוניות באמנות, גם בגלל חשדנות כלפי הנטייה לגלות שבבים מטאפיזיים בכל שובל זהוב, וגם בגלל שהאל והחיפוש אחריו מעולם לא היוו חלק מעולמי, אולם בציוריו של גרשוני יש משהו שמאפשר את קיומו של הדיון הזה – לא צריך להיות דתי כדי להאמין לאמונה שלו, שאינה, בעיני לפחות, מצומצמת לסוגיות דתיות גרידא. ה"הנני" של גרשוני, התמסרות והנכונות המובעות בציורים ה"יהודיים" שלו, אינו שונה או פחות מזה הנמסר בציור המחווה לאביבה אורי, ואינו שונה מהצהרת "הנני" הנמסרת בשיר "יד ענוגה" המושר בעקבות סיפור התעללותם של מתנחלים יהודים מחברון בפלסטיני יוסף זאיד. הוא נמצא בעבודות המינימליסטיות למראה משנות השבעים, כשמעשי האמן התמצו בנגיעות סמליות וספורות, וממשיך בציור הגדוש במחוות וסמלים משנות השמונים ובציורי הג'ל העכור מהעשור האחרון, שחלקם מוצגים במוזיאון וחלקם בגלריה גבעון. סוד כוחו הגדול של גרשוני, יכולתו להתפתח ולהשתנות אך לשמור על רמת דחיסות רגשית גבוהה ברוב שלבי עבודתו, טמון בנכונותו להתמסר בכל נגיעה ונגיעה, במין כנות חזותית שאינה קשורה לדימוי כזה או אחר וסימניה באים לידי ביטוי בראש ובראשונה במפגשי החומר, מצע הציור והגוף המצייר – שלושה יסודות ששגרשוני מצליח לחבר ולצמצם כמעט עד כדי מחיקת הפערים ביניהם.

"אין אתה רשאי להגיד היגד כלשהו לא על האלוהים ולא על האדם אלא רק על ההתארעות שבין השניים", כתב הפילוסוף היהודי-גרמני פרנץ רוזנצוויג. ה"התארעות" – מפגש, במילים אחרות – היא גם המפתח להבנה של אופי אמונתו של גרשוני, הרחוקה מלהתמצות באוסף ציטוטי המקורות המופיעים בחלק מן העבודות. שאלות הנוגעות לקיומו ולטיבו של האל אינן רלוונטיות כאן, ומה שמעניין הוא נכונותו של גרשוני – היאספותו מתוך אמונתו ויכולתו להתיך את החיל והרעדה הללו במספר משיכות צבע.

* זו הבחנה מקובלת גם בפירוש מסורתי. אוארבך עושה בה שימוש על מנת להאיר את ההבדלים בין הסגנון המקראי לסגנון ההומרי, ואת תפיסות העולם השונות שצמחו משתי המסורות.

 

עוד על גרשוני בערב-רב: דוד שפרבר – "כשגרשוני מצייר, יש אלוהים"

1 תגובות על “ה"הנני" של גרשוני”

    אהבתי את המאמר. אהבתי את ה"הנני" כדרך הבנת עבודתו. מתאים לרליגיוזיות שבעבודותיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *