דעות

  • אירלנד משלמת לאמנים פשוט להיות אמנים

    אירלנד משלמת לאמנים פשוט להיות אמנים

    325 יורו בשבוע, ללא תנאים: ניסוי שבו שילמה המדינה לאמנים פשוט כדי להיות אמנים הניב תוצאות מפתיעות, והוביל לשינוי מדיניות שמערער על הדרך שבה מדינות תומכות באמנות ותרבות. האם זה אפשרי בישראל? רונן אידלמן על הניסוי החלוצי באירלנד

  • אירית סגולי, 2025-1946

    אירית סגולי, 2025-1946

    “בפרקטיקה האוצרותית שלה במגוון חללי תצוגה, וכשהקימה ואצרה את גלריה קו 16, השכילה אירית לשלב בין תערוכות של אמנים ואמניות ממרכז השדה ובין תערוכות של אמנים צעירים או כאלו שהתמקמו בשוליים של השדה. בדרך זו היא יצרה פלטפורמות שהציעו אמנות איכותית בלי לעשות ‘הנחת פריפריה’, מרחב אמנותי שהיה חלופה איכותית לגלריות מסחריות ולמוזיאונים של מרכז השדה”. הספד של הדס קידר לאירית סגולי, במלאת 30 יום למותה

  • לשרי פארן, במותה

    לשרי פארן, במותה

    “שרי היתה אחת ויחידה. ידענית ומקורית; מחוברת להלכי הזמן אבל רואה למרחק; בקיאה בתחום אבל מתרגשת מכל חריגה ממנו; מכירה בערכה ומבקרת חריפה של עצמה; מוחצנת ומצחיקה אבל אינטימית כל כך. האמון שנתנה בי, בפשטות ובישירות, במילים אוהבות ובעיניים טובות, הוא ברכת אם וצידה לדרך. זו נדיבות שלמה. וזו מורשתה”. טל פרנקל אלרואי כותבת על שרי פארן

  • אמן ברווח שבין שבר לשפה

    אמן ברווח שבין שבר לשפה

    “האמנים בעיניי הם מי שמוכנים להכיל את הסדק בלי למהר לסגור אותו. פעולת היצירה מבקשת להכיל את האלים וההרסני ולמצוא לו מרחב מוגן ומחייה. לעיתים זה קורה בסטודיו ופעמים אחרות בתוך עבודת האמנות עצמה”. פיטר יעקב מלץ מה שקורה לאמנות כשהעולם נבהל

  • מעשה בדגל שלא נשרף, הנהלה מפוחדת והחובה לחופש ביטוי בכיתה

    מעשה בדגל שלא נשרף, הנהלה מפוחדת והחובה לחופש ביטוי בכיתה

    ״כיתות הלימוד חייבות להיות מרחב בטוח שבו מותר לבדוק גבולות, לשאול שאלות ואף לפרלטט עם החוק, מבלי לחשוש מפגיעה עתידית בלימודים או בשמו הטוב של הסטודנט. בתגובת חבר הנאמנים והועד המנהל, ראוי היה למסור שמדובר בסיפור פנימי של תהליך לימודי, ושהוא יטופל בצורה חינוכית. ההודעה שיצאה אולי מגינה על המוסד (הצל הודה להם), אבל היא בהחלט פוגעת בסטודנטים ובבית ספר כמוסד ללימודי אמנות״

  • לפניכם אוצר בפוסט טראומה, המתעקש להציג תערוכות

    לפניכם אוצר בפוסט טראומה, המתעקש להציג תערוכות

    “מלחמה, כמו גם הטראומה שהיא בהכרח מייצרת, היא טריגר שאחראי ללא מעט אמנות מגוייסת. כמו ב־1948, גם אחרי השבעה באוקטובר אמנים רבים עשו לדעתי טעות ויצרו, בשפתם האישית, תגובה או ביקורת אמנותית ל’אירוע’. האמנות הגיבה, גם במקרה הזה, באופן ממוצע ומטה, כי לא עמד לרשותה טווח הזמן הנחוץ כדי להבין את ה’אירוע’ ולהגיב עליו”. פריד אבו שקרה על תערוכתו של פואד אגבאריה

  • לאומיות ואמנות בביאנלה בוונציה – מה ואיך, לא האם

    לאומיות ואמנות בביאנלה בוונציה – מה ואיך, לא האם

    ״השאלה לדעתי אינה אם להגיש לקול הקורא או לא ואם להשתתף או לא, אלא מה להציג בימים שחורים אלה, ובאיזה אופן להשתתף״. עידית עמיחי, שניהלה את תחום המוזיאונים והאמנות במשרד התרבות בשנים 2016-2000, כותבת על העבר וההווה של הפעילות הישראלית בביאנלה בונציה, ומגיבה לשיח סביב הקול הקורא להשתתפות באירוע הבא

  • Still Around

    Still Around

    “מרכיב נוסף שמלווה את גוף היצירה הוא העץ, פעור עיניים, מרובה ורידים. מירי מספרת על המפגש שלה עם הדיקט במדרשה, ועל הפליאה מול החומר הזה שתמיד כבר נושא בחובו דימוי. אף מילה לא נאמרת על דלות החומר, אבל כל תולדות האמנות הישראלית נמצאות איתנו בחדר כשהיא מריעה לאיכויותיו של הדיקט”. דורי בן אלון על תערוכתה של מירי נשרי בבית החברה הפסיכואנליטית

  • מחוץ לרווח הצר

    מחוץ לרווח הצר

    “בישראל של אחרי הקורונה האזרחות מתלכדת עם שורת הרווח. כלל מערכות הקשרים, הרעיון של שותפות ואחריות בין אנשים לשכניהם, בין יחידים למשפחתם, כל אלה נבלעים אל הריק השחור והצר המפריד בין פנים לעוד פנים”. רוני צורף על עודפות ופרגמנטציה של דימויים במציאות של מלחמה

  • טרטה מת.

    טרטה מת.

    “ובכל זאת, מעבר להיותו אמן, אספן, אוצר, חוקר ומורה, הוא היה בראש ובראשונה גרפיקאי. מה שקוראים היום ‘תקשורת חזותית’. זה היה המרכז: להעביר מסר, לדבר לציבור. לומר את מה שחושבים באופן חד, ברור וישיר. טרטקובר האמין שהעיצוב אינו רק אסתטיקה – הוא אמצעי השפעה”.

  • צריך קודם כל לומר בפה מלא: די

    צריך קודם כל לומר בפה מלא: די

    מה שמתרחש בעזה חוצה כל קו מוסרי וכל סף אנושי. ההרס הוא טוטלי, שיטתי ובלתי נתפס. במצבים כאלה לפעמים לאמנות עצמה נגמרות המילים, אבל מה אמורים לעשות אנשי התרבות?

  • כמו הניסיון לזכור ולחלום: שיטוט בטהראן

    כמו הניסיון לזכור ולחלום: שיטוט בטהראן

    בימים שבהם טילים ומטוסי קרב חוצים את השמיים שבין ישראל לאיראן, אנו בוחרים לפרסם את עבודת הווידאו “יוסף־אבאד” של האמנית הישראלית ילידת טהראן אלהם רוקני

  • יריד ״א־פוליטי״, אסקפיסטי וממוסחר

    יריד ״א־פוליטי״, אסקפיסטי וממוסחר

    “כמובן שלא כל האמנים והאמניות צריכים לדבר על פוליטיקה או נושאים חברתיים. לא הכל צריך להיות “גרניקה” וזה לא יריד של קריקטורות פוליטיות, ויש גם יוצאות דופן, כמו למשל העבודות המצויינות של אוריין יעקובי בחממת האמנים. אבל נראה שהתקבלה החלטה אוצרותית להדיר כמעט לחלוטין קולות המבקרים את המלחמה, ההרעבה והטבח שמתבצעים כבר למעלה משנה וחצי ברצועת עזה, וממשיכים גם בימים אלו”.

  • איך לא לראות את מה שאי אפשר שלא לראות

    איך לא לראות את מה שאי אפשר שלא לראות

    “במהלך פשוט ריב שומט תחת רגלינו את ההגנה היסודית הראשונה, שעליה נבנה כל מערך ההכחשות שבנתה החברה הישראלית: זיקתנו ההיסטורית למקום. זוהי זיקה שנקנתה בכוח הזרוע, באלימות רצחנית ללא הבחנה. למרבה הזוועה, האלימות התנ”כית הזאת אינה נותרת בבחינת מיתוס, אלא קורמת עור וגידים למול עינינו”. אפרת ביברמן על התערוכה “חרבות פח” של דוד ריב

  • האם איננו יכולים לעשות משהו טוב יותר מלשתוק?*

    האם איננו יכולים לעשות משהו טוב יותר מלשתוק?*

    “בתערוכה הקבוצתית שלנו, “אור פרא”, אנחנו מציגים מבחר מהעבודות שנוצרו במהלך התכנית. עבודות שדרשו להיווצר דווקא במקום הזה ולא בסטודיו מחוץ ליחידה הקטנה. לא עבדנו מתוך נושא אחד ברור, אך עם הזמן נוצר חוט מקשר מעצם השהות המשותפת. חלקים נכבדים בכל עבודה נרקמו מתוך שיחות – בינינו או עם האמנים והאוצרים שליוו את התכנית – ונראה שהשיח והשתיקה מהדהדים כנושאים במספר עבודות”, רגד סואעד ורותם שרף בתהיות, מחשבות ודאגות בעקבות השתתפות בתכנית שהות אמן במרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה

  • עולמות שלמים משלוש דלתות מפורקות

    עולמות שלמים משלוש דלתות מפורקות

    “רם אספה רהיט עזוב והעניקה לו חיים חדשים. הפרקטיקה הפיסולית שלה מאופיינת בשימוש ברהיטים ישנים וביכולת לקרוא אותם מחדש ולהטעין אותם במשמעות נוספת. במקרה של “Not Bad”, היא מנסחת במדויק את המהות הסגולית של רהיט ומעלה על נס את הדואליות הטבועה בו: הבית מול הנדודים, היציבות מול הטלטלה”. שוע בן ארי על עבודתה של תכלת רם מתוך התערוכה “זמן צהוב” בגלריה דביר

  • להיות ערב רב

    להיות ערב רב

    “לקרוא לכתב-עת לאמנות ערב-רב – זו לכאורה בחירה הגיונית. הרי מה שמוצע בכתב-עת אינו אלא ערב-רב של חומרים, רעיונות, עבודות אמנות, כותבים, יוצרים. אך חשוב להזכיר שלמושג ערב-רב יש גם משמעות אחרת, שכורכת היסטוריה ארוכת שנים וקיום עכשווי בשיח הדתי והפוליטי שבין הירדן לים”. יונתן אמיר ורונן אידלמן מתוך הספר “חומה, חצר, בניין”, פרסום לכבוד יום ההולדת ה-15 של כתב העת

  • אני כחולה מרוב מילים וכל העולם מילה אחת

    אני כחולה מרוב מילים וכל העולם מילה אחת

    “והרי כלום בעברית זה משהו. והיא עושה בתוך המשהו הזה ציור. הכלום תמיד יישאר אפשרות לנקות באמצעותה את היותר מדי. היא מתחמקת מהילדותי באמצעותו ומהתמים ומהפשוט בעזרתו. היא מאפשרת לפיתויים לפתות אותה ומחניקה אותם לרקעים. ואף פעם לא יהיה ברור מי רקע למי. אי אפשר כל כך הרבה שמיים בלי הרף עין של עולמות עליונים”. יאיר גרבוז על תערוכתה של אתי יעקובי ליליאור

  • לא תוכל להתעלם

    לא תוכל להתעלם

    “זה, ולא אהבת המלחמה, הוא הרקע לקריאה של באומן אל הגפת המבט: אם זה הדבר הנכון לעשות, יש לעמוד מולו בעיניים פקוחות. אם צריך להילחם ברוע, יש להתעקש על הומניזציה שלו. הדה־הומניזציה קלה מדי לא רק משום שהיא משטיחה, אלא משום שהיא מקלה את חשבון הנפש האנושי, מוציאה את המלחמה מתחום הצדק האנושי”. ידידיה גזבר בתגובה לרב השיח מגיליון 07

  • מהלך מבורך? מחיר לא צודק – פחות אמנות, וחשד למדיניות הפרד ומשול

    מהלך מבורך? מחיר לא צודק – פחות אמנות, וחשד למדיניות הפרד ומשול

    “צריכים את ההתאגדויות הקבוצתיות שפועלות להעשרה של השדה התרבותי. רק ביחד, רק בשיתוף פעולה. דווקא עכשיו, כשהציבור בישראל משווע למקומות שמזינים את הרוח, השר והאיגודים המקצועיים צריכים לעשות יד אחת עם הגלריות בפריפריה ובמרכז ולשנות את התקנות”. תגובות לתקנות התמיכה החדשות של משרד התרבות

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?