דעות

  • מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

    מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

    “זהר מבקרת את עצם השימוש במושג ‘פוליטיקת זהויות’ וטוענת כי מדובר בקטגוריה מערבית המוכלת באופן פוגעני על הקשרים לא-מערביים. אלא שבאופן שבו היא קוראת את רשימתה של גולדברג היא מפעילה פרקטיקה המזוהה עם חלקים מן השיח הפרוגרסיבי העכשווי: לא ניסיון להפריך את הטענה, אלא מהלך של דה-לגיטימציה מוסרית של עצם הדובר”. דוד שפרבר מגיב למאמר התגובה של אילת זהר

  • לאצור, לא לקשט!

    לאצור, לא לקשט!

    “טענה מנומקת נגד טיבה של אמנות מסוימת אינה שווה לביטוי גזענות, בדיוק כפי שדימוי של ‘דרקון עם אף ארוך’ באמנות מזרח-אסיאתית אינו בהכרח ביטוי לאנטישמיות. אי-אפשר להפריז בחשיבותה של הנקודה הזו. אם נשכח אותה, נמשוך את השטיח מתחת לכל המפעל של ביקורת אמנות”. קרן גולדברג עונה למאמר התגובה של אילת זהר, “נקודת העיוורון”

  • נקודת העיוורון

    נקודת העיוורון

    “נקודת העיוורון יכולה להגיע רק מאלו שבעצמם תויגו והוכחשו כאחרים במשך דורות (אנטישמיות), וכך לייצר ‘אנטישמיות’ (או גזענות) משוכפלת בצורה של שנאת האחר ותרבותו, מתוך רצון עקבי להיות לחלק בלתי נפרד מתרבות המערב, שהקיא את היהודי מתוכו במשך מאות שנים”. אילת זהר עונה לדוד שפרבר ולקרן גולדברג

  • עריצותה הסמויה של שכבת היישור

    עריצותה הסמויה של שכבת היישור

    “למרות האשליה שהאלגוריתם זמין לכולם על-ידי הקלדה של כמה שורות טקסט, הוא בעצם שייך רק למתי מעט. תאגידי הענק, שיכולים להרשות לעצמם לאמן מודל מידע גדול, הם מי שמזינים את המידע, מתכנתים את שכבות היישור, ובכך מקבעים מערכי כוח שאנחנו לא יכולים לראות”. אלעד ירון על השליטה הסמויה בסדר היום התרבותי שלנו

  • הפריבילגיה של ה”אין תקציב”

    הפריבילגיה של ה”אין תקציב”

    “לא כל מי שיש לה קול, רעיון, חזון, טעם או יכולת אוצרותית יכולה להרשות לעצמה להחליף בגופה ובזמנה את מה שהמדינה והרשות המקומית אינן מספקות. כדי לעשות את זה צריך שיצטלבו יותר מדי תנאים בבת אחת: רצון, כישרון, יכולת מקצועית, קשרים, זמן, סיבולת, ולפעמים גם בן-זוג עם משכורת. ולכן, כל עוד השדה התרבותי נשען על יוזמות שנולדות מתוך פרקריות עצמית, הוא יהיה לא רק סלקטיבי – הוא גם יהיה דליל”. ורה גייליס על המיתוס המסוכן של יוזמות “יש מאין”

  • האם שיח ביקורתי מסוגל לבקר גם את עצמו?

    האם שיח ביקורתי מסוגל לבקר גם את עצמו?

    “באופן פרדוקסלי, סתר מאשים אותי בניתוק הדימוי מהקשרו, אך בפועל הוא עצמו מכפיף כמעט כל תופעה למסגרת פרשנית אחת ויחידה – קולוניאליזם, ג’נוסייד ואלימות ישראלית”. דוד שפרבר מגיב לתגובתו של שאול סתר למאמרו

  • הסטודיו ברחוב תושיה – על אמנות במרחב המקומי

    הסטודיו ברחוב תושיה – על אמנות במרחב המקומי

    “בתוך מציאות של פגיעות גופניות ומיניות קשות ובלתי ניתנות להכלה, מהדהדת גם פגיעות עמוקה במישור הסמלי: דימויי האון שנקשרו בזהות הישראלית נסדקו ונחוו כסירוס מטפורי”. פיטר יעקב מלץ, שהסטודיו שלו נפגע מטיל איראני, מהרהר על המציאות העכשווית

  • שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

    שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

    “האנטישמיות אינה רק דימוי מוכר ומובן, אינסופי ונצחי. האנטישמיות מתקיימת כשיח חברתי הנטוע בתוך מציאות פוליטית קונקרטית, ולכן הדרישה לעסוק בדימוי בלי לדון בשיח (תנאי קריאה, אופן התקבלות) ובלי להידרש למציאות (מלחמת עזה) לכל הפחות מוזרה”. שאול סתר בתגובה למאמרו של דוד שפרבר, “שובו של הדרקון היהודי”

  • שיח הגזע באמנות הישראלית

    שיח הגזע באמנות הישראלית

    “כדי לפרוץ את המעגל הסגור הזה, יש לחזור אל הרגע שבו הפך המושג “האמן הישראלי” לקטגוריה של בידול. מהלך זה, שהתעצב בימיה הסוערים של שנת 1929, הניח את התשתית להפרדה המלווה אותנו עד היום”. סבטלנה ריינגולד על התפתחות שיח הגזע בשדה האמנות הארצישראלי

  • אירלנד משלמת לאמנים פשוט להיות אמנים

    אירלנד משלמת לאמנים פשוט להיות אמנים

    325 יורו בשבוע, ללא תנאים: ניסוי שבו שילמה המדינה לאמנים פשוט כדי להיות אמנים הניב תוצאות מפתיעות, והוביל לשינוי מדיניות שמערער על הדרך שבה מדינות תומכות באמנות ותרבות. האם זה אפשרי בישראל? רונן אידלמן על הניסוי החלוצי באירלנד

  • אירית סגולי, 2025-1946

    אירית סגולי, 2025-1946

    “בפרקטיקה האוצרותית שלה במגוון חללי תצוגה, וכשהקימה ואצרה את גלריה קו 16, השכילה אירית לשלב בין תערוכות של אמנים ואמניות ממרכז השדה ובין תערוכות של אמנים צעירים או כאלו שהתמקמו בשוליים של השדה. בדרך זו היא יצרה פלטפורמות שהציעו אמנות איכותית בלי לעשות ‘הנחת פריפריה’, מרחב אמנותי שהיה חלופה איכותית לגלריות מסחריות ולמוזיאונים של מרכז השדה”. הספד של הדס קידר לאירית סגולי, במלאת 30 יום למותה

  • לשרי פארן, במותה

    לשרי פארן, במותה

    “שרי היתה אחת ויחידה. ידענית ומקורית; מחוברת להלכי הזמן אבל רואה למרחק; בקיאה בתחום אבל מתרגשת מכל חריגה ממנו; מכירה בערכה ומבקרת חריפה של עצמה; מוחצנת ומצחיקה אבל אינטימית כל כך. האמון שנתנה בי, בפשטות ובישירות, במילים אוהבות ובעיניים טובות, הוא ברכת אם וצידה לדרך. זו נדיבות שלמה. וזו מורשתה”. טל פרנקל אלרואי כותבת על שרי פארן

  • אמן ברווח שבין שבר לשפה

    אמן ברווח שבין שבר לשפה

    “האמנים בעיניי הם מי שמוכנים להכיל את הסדק בלי למהר לסגור אותו. פעולת היצירה מבקשת להכיל את האלים וההרסני ולמצוא לו מרחב מוגן ומחייה. לעיתים זה קורה בסטודיו ופעמים אחרות בתוך עבודת האמנות עצמה”. פיטר יעקב מלץ מה שקורה לאמנות כשהעולם נבהל

  • מעשה בדגל שלא נשרף, הנהלה מפוחדת והחובה לחופש ביטוי בכיתה

    מעשה בדגל שלא נשרף, הנהלה מפוחדת והחובה לחופש ביטוי בכיתה

    ״כיתות הלימוד חייבות להיות מרחב בטוח שבו מותר לבדוק גבולות, לשאול שאלות ואף לפרלטט עם החוק, מבלי לחשוש מפגיעה עתידית בלימודים או בשמו הטוב של הסטודנט. בתגובת חבר הנאמנים והועד המנהל, ראוי היה למסור שמדובר בסיפור פנימי של תהליך לימודי, ושהוא יטופל בצורה חינוכית. ההודעה שיצאה אולי מגינה על המוסד (הצל הודה להם), אבל היא בהחלט פוגעת בסטודנטים ובבית ספר כמוסד ללימודי אמנות״

  • לפניכם אוצר בפוסט טראומה, המתעקש להציג תערוכות

    לפניכם אוצר בפוסט טראומה, המתעקש להציג תערוכות

    “מלחמה, כמו גם הטראומה שהיא בהכרח מייצרת, היא טריגר שאחראי ללא מעט אמנות מגוייסת. כמו ב־1948, גם אחרי השבעה באוקטובר אמנים רבים עשו לדעתי טעות ויצרו, בשפתם האישית, תגובה או ביקורת אמנותית ל’אירוע’. האמנות הגיבה, גם במקרה הזה, באופן ממוצע ומטה, כי לא עמד לרשותה טווח הזמן הנחוץ כדי להבין את ה’אירוע’ ולהגיב עליו”. פריד אבו שקרה על תערוכתו של פואד אגבאריה

  • לאומיות ואמנות בביאנלה בוונציה – מה ואיך, לא האם

    לאומיות ואמנות בביאנלה בוונציה – מה ואיך, לא האם

    ״השאלה לדעתי אינה אם להגיש לקול הקורא או לא ואם להשתתף או לא, אלא מה להציג בימים שחורים אלה, ובאיזה אופן להשתתף״. עידית עמיחי, שניהלה את תחום המוזיאונים והאמנות במשרד התרבות בשנים 2016-2000, כותבת על העבר וההווה של הפעילות הישראלית בביאנלה בונציה, ומגיבה לשיח סביב הקול הקורא להשתתפות באירוע הבא

  • Still Around

    Still Around

    “מרכיב נוסף שמלווה את גוף היצירה הוא העץ, פעור עיניים, מרובה ורידים. מירי מספרת על המפגש שלה עם הדיקט במדרשה, ועל הפליאה מול החומר הזה שתמיד כבר נושא בחובו דימוי. אף מילה לא נאמרת על דלות החומר, אבל כל תולדות האמנות הישראלית נמצאות איתנו בחדר כשהיא מריעה לאיכויותיו של הדיקט”. דורי בן אלון על תערוכתה של מירי נשרי בבית החברה הפסיכואנליטית

  • מחוץ לרווח הצר

    מחוץ לרווח הצר

    “בישראל של אחרי הקורונה האזרחות מתלכדת עם שורת הרווח. כלל מערכות הקשרים, הרעיון של שותפות ואחריות בין אנשים לשכניהם, בין יחידים למשפחתם, כל אלה נבלעים אל הריק השחור והצר המפריד בין פנים לעוד פנים”. רוני צורף על עודפות ופרגמנטציה של דימויים במציאות של מלחמה

  • טרטה מת.

    טרטה מת.

    “ובכל זאת, מעבר להיותו אמן, אספן, אוצר, חוקר ומורה, הוא היה בראש ובראשונה גרפיקאי. מה שקוראים היום ‘תקשורת חזותית’. זה היה המרכז: להעביר מסר, לדבר לציבור. לומר את מה שחושבים באופן חד, ברור וישיר. טרטקובר האמין שהעיצוב אינו רק אסתטיקה – הוא אמצעי השפעה”.

  • צריך קודם כל לומר בפה מלא: די

    צריך קודם כל לומר בפה מלא: די

    מה שמתרחש בעזה חוצה כל קו מוסרי וכל סף אנושי. ההרס הוא טוטלי, שיטתי ובלתי נתפס. במצבים כאלה לפעמים לאמנות עצמה נגמרות המילים, אבל מה אמורים לעשות אנשי התרבות?