לזכרה של רותי חינסקי אמיתי

רותי חינסקי אמיתי, שהלכה אתמול (רביעי) לעולמה במפתיע, הייתה אוצרת מנוסה שהתערוכות הרבות שאצרה זכו לביקורות מצוינות. היא הכירה לעומק את האמניות והאמנים העכשוויים הפועלים בארץ, הקפידה לעקוב אחריהם, וביקרה לעתים קרובות בסטודיות ובתערוכות שבהן הציגו. היא אצרה תערוכות רבות בגלריות שונות, וביססה אותן על מחקר מעמיק מלווה בטקסטים מלומדים. עם הקמת ״העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל״ בשנת 2015, לקחה חינסקי אמיתי חלק בפעילות הארגון כחברת ועד מנהל, ובמקביל הרחיבה את פעילותה ומחקריה לתחום המגדר, במיוחד במחקרים על אודות אמניות וותיקות ונשכחות.

ב־2005 החלה חינסקי אמיתי לעבוד כרכזת אמנות בעיריית רעננה. לפני כן, סיימה את לימודי התואר השני בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, שם הכרתי אותה כאשר השתתפה בסמינריון המחלקתי שלי. אך ההיכרות המעמיקה שלי עמה החלה ב־2015, כאשר הזמנתי אותה לאצור איתי את התערוכה "הסיפור שלה", שהוצגה ב־2016 בבית האמנים בתל אביב. הייתה זו התערוכה הראשונה של העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. התערוכה הציגה עשר אמניות ותיקות נשכחות, שהודרו מהשיח ומספרי ההיסטוריה של האמנות בישראל, ולוותה בקטלוג מפורט שהציג את יצירותיהן ואת קורות חייהן של האמניות. בעקבות תערוכה זו אצרה חינסקי אמיתי ב־2019 תערוכה נרחבת על חנה לוי במוזיאון הרצליה, "הפנים שלי", וחשפה מחדש את האמנית הנשכחת, שנתפסה כ"אמנית של אמנים", לקהל הרחב.

תערוכה נוספת שאצרנו ביחד ב־2017 הייתה "מציירות נוף", אף היא בבית האמנים בתל אביב, בשיתוף עם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. התערוכה השוותה ציירות נוף ותיקות ועכשוויות, וחינסקי אמיתי כתבה בקטלוג על סוגת ציור הנוף בישראל ועל התחדשות מרכזיותה בציור הישראלי, לאחר שנים שבהן נחשבה לנחותה. לאור שיתוף הפעולה המוצלח בינינו, הן בתחום המחקר והן בתחום הכתיבה המשותפת, כתבנו ביחד מאמר מקיף על היצירה המגדרית של האמנית הפמיניסטית אריאלה שביד, שפורסם ב"ערב רב". בהמשך ערכנו מחקר משותף, יחד עם רונה סלע, לקראת הוצאת ספר ותערוכה בנושא אמניות בארץ ישראל־פלסטינה בתקופת המנדט הבריטי. לצערי איני בטוחה שנוכל להוציא תכנית זאת לפועל בלעדיה.

כאמור, חינסקי אמיתי אצרה תערוכות רבות בגלריות שונות. אין ביכולתי למנות כאן את כולן, על כן אזכיר רק כמה מהן, וסליחה עם כל אלו שלא נכנסו לרשימה: ב־2018 אצרה באום אל פחם תערוכת פיסול של סנא פרח בישארה, "צעקה שקט", ולאחר מכן הנחתה אותה לתואר שני במכללת אורנים. באום אל פחם הציגה גם את יורם אפק ב־2023, בתערוכה "צד הדרך"; ב־2020 אצרה את "ורוח אחד לכל", תערוכה של רונית גורביץ' בגלריה P8; בגלריה זוזו אצרה ב־2018 את "סימנים מוקדמים", ב־2020 "חתך בסכין מטבח" על אמני קולז', וב־2022 "זמן עומד מלכת" על טבע דומם; ב־2023 אצרה את "פנים וחשכה: חניתה בן ז'נו", בבית האמנים בתל אביב – אמנית נוספת שחינסקי אמיתי חשפה מחדש לקהל.

אך מעל לכל בלטה עבודתה המשותפת של חינסקי אמיתי עם חנוש מורג בגלריה בגבעת חיים, ולהלן כמה מילים שכתבה מורג:

״קשה לסכם במספר מילים את מה שרותי הייתה עבורי. היא תפסה מקום חשוב בעשייה האוצרותית של הגלריה בגבעת חיים לאורך שנים רבות. כבר עם כניסתה הבנתי שזכיתי. ביחד עם ורד נחמני הפכנו להיות הצוות שהוביל את הקו המנחה של התערוכות בשנים האחרונות. באישיותה ובתבונתה ידעה להתמזג בתוך מערכת של גלריה קיבוצית שלא תמיד יכלה לספק את כל מאווי העשייה של האמן והאוצר.

מעשה האוצרות שלה הכיל בתוכו את התבונה, הרגישות, הידע והאהבה לאמנות ולאמנים. חדות המבט שלה התמזגה באהבת האמנות ובאהבת האדם האמן. מחויבותה למקצוע האוצרות הייתה מעוררת השתאות. בכל שלב בתהליך הכנת התערוכה היא העמיקה לחקור, להתבונן ולהתמקד כדי לבנות תערוכה שתבטא הכי טוב והכי נכון את האמנות של האמן שאיתו עבדה. לא היה אמן שעבדה איתו שלא הביע את אהבתו והערכתו לתהליך שעשו עימה, והם היו רבים – בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות: יעל בלבן, אלינה ספאשילוב, נגה יודוקוביק ותמר שפר, מריון פוקס, נעמי טנהאוזר, רויטל לסיק, טליה ישראלי, ועד לאחרונה דב אור נר וירמי עדני״.

נוכחותה, אישיותה ורגישותה במעשה האמנות יחסרו לנו עד מאוד. אהבתי אותה.

עד כאן.

יהי זכרה ברוך

רותי מרקוס, בשם חברות העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל