אין צורך בשאלות

"הפרקטיקה הלא אלימה של התנועה החלה כמרחב המאפשר שאילת שאלות ודיאלוג, אך כיום קשה שלא להכיר באופן שבו PACBI, תת־קבוצה של תנועת החרם, גודעת כל אפשרות לשיח משני צדי המתרס. כך, הלכה למעשה, מונעים דיאלוג ומייצרים שדה שטוח הרואה את המציאות מנקודת מבט יחידה". רותם רוזנטל על פרינטד מאטר ועולם האמנות בארה"ב אחרי השבעה באוקטובר

ב־17 ביוני הודיע ארגון האמנות הוותיק פרינטד מאטר (Printed Matter) על תערוכה חדשה בחלון חלל האמנות שלהם בצ׳לסי שבניו יורק: הצבה של שאדו קומס (Shadow Comms), הוצאה לאור של פנזינים מאת האמן הניו יורקי שיבה אדנקי (Adanki), המתמקד במאבקי שחרור (בעיקר בדרום אסיה) המונעים מתוך התנגדות לקולוניאליזם, אימפריאליזם וחשש ממשברים אקולוגיים. פרינטד מאטר הוקם ב־1976, ונחשב כיום לעמותה הגדולה בעולם לספרי אמנות, מגזינים ועבודות דפוס. מדי שנה הם מארגנים ירידי ספרי אמנות המוניים, והחנות שלהם בצ׳לסי נחשבת למוקד עלייה לרגל עבור חובבי ניחוחות דפוס טרי. במילים אחרות, לא מדובר בחלל עצמאי נידח וחשוב בעיני עצמו, אלא בארגון מרכזי ופופולרי שמשקף ומתווה דעת קהל. ההצבה של אדנקי כללה באנר ויניל גדול ממדים ובמרכזו התצלום שנלכד רגעים מספר אחרי שהבולדוזר ניגח את החומה בין עזה לישראל. החול והאדמה עדיין נראים בכף המונפת, והוא מוקף באנשים וענני חול ואבק. תצלומים של אזורי מלחמה אחרים נשתלו סביבו, השמיים נצבעו צבעי ניאון. התצלום מוקף מסגרת אדומה וכחולה המשלבת דימויים נוספים, וכיתוב במספר שפות: ״המאבקים של עזה מהדהדים ברחבי העולם. מאמריקה, לקונגו, לסודן, לקשמיר״.

בהודעה הרשמית על ההצבה ששלח הארגון למכותביו נכלל גם ציטוט של האמן, שלפיו העבודה ״מציגה את המשך הבינלאומי של פעילות קולוניאלית ולוחמה אימפריאלית שנחשפו בעקבות שידור המצור המתמשך על עזה, כתגובה ל׳מבול אל־אקצא׳. ישנם קשרים מטריאליים בין חומות הגבול המתמשכות דרך אמריקה וחומות הגבול המתמשכות דרך פלסטין – בין הכטב״מים שנבנו בהידרבד שפוגעים בפלסטין והכטב״מים שנבנו על ידי ישראל ופוגעים בקשמיר״. בחלל עצמו, מהדורות קודמות של פנזינים מבית היוצר של האמן הונחו על פדסטלים לצד הבאנר – הם כוללים תגובות, מסמכים, דימויים, ציורים ואיורים המתייחסים לכלכלה, עוולות חברתיות, התקוממויות ומערכות אקולוגיות מעורערות.

הדימויים החזותיים והמילוליים של אדנקי לא בוחנים מה קרה רגע אחרי שהבולדוזר הניף את הכף. הם לא תמהים על ההרס והפגיעה האנושה שיזמו וביצעו האנשים המתועדים לצד החומה בתצלום של מוחמד פייק אבו מוסטפה לרויטרס. הם לא שואלים שאלות על הילדים, התינוקות, הגברים והנשים. הם מניחים שהם לא חשובים, פיונים בלתי נמנעים במאבק לשחרור, או שמישהו משקר לגבי גורלם, או שהם מתעלמים מקיומם הטרגי. הדימויים הללו לא שואלים שאלות על האופן שבו חמאס תכנן ויזם את המלחמה, או על האופן שבו מנהיגי הארגון הצהירו בראיונות שוב ושוב שאזרחי עזה הם מרטירים. הם לא תמהים על העובדה שחמאס מסרב להחזיר את החטופים או לקבל עסקה. הם מניחים שישראל היא האחראית היחידה ושהיא אחראית ישירה גם לזוועות עולמיות אחרות. אין צורך בשאלות. כאן, הדימוי נתפש כרגע של שחרור, אך למעשה הוא מתעד את תחילת הסוף. הם עוצרים שם ומדלגים מיד לפלישה הקרקעית של ישראל לעזה ולהרס שבא בעקבותיה. הטבח של השבעה באוקטובר, כפי שציינה סמדר שפי בפוסט באינסטגרם, הוא ״מבול אל־אקצא״, השם שהעניק הארגון למתקפת הפתע. מוחמד דף שחרר הצהרה מיוחדת בבוקר האירוע, ובה קשר בין התקיפות על ישראל למבצע שומר חומות ב־2021 ופריצתם של שוטרים ישראליים למסגד אל־אקצא. דף השתמש במושג זה (עמלית טופאן אלאקצא), והתקשורת הערבית אימצה אותו. בחירת המילים כאן, אם כן, מכרעת, בין שהארגון היה מודע לשימוש במושג זה ובין שלאו. זו בחירת עמדה המדירה בהכרח את מי שלא רואה את השבעה באוקטובר כ״מבול״ שמטרתו לשחרר את אל־אקצא. באינסטגרם, עשרות אנשים עודדו את פרינטד מאטר להצטרף באופן רשמי לתנועת החרם. עשרות אחרים הוקיעו אותם על השימוש בדימוי.

 

התזמון חשוב. ההכרזה הרשמית נשלחה למכותבי הארגון חמישה ימים לאחר שביתה של מנהלת מוזיאון ברוקלין, אן פסטרנק, הושחת על ידי ונדליסטים שריססו משולש אדום הפוך (סמל שבו משתמשים מיליטנטים פלסטינים לסימון מטרות ישראליות, אשר אומץ על ידי התנועה הפרו־פלסטינית כסמל לתמיכה בעזתים) על קירות וחלונות הבניין, ותלו שלט עם הכיתוב "אן פסטרנק – מוזיאון ברוקלין – ציונית גזענית לבנה", ב־12 ביוני. השחתת ביתה התרחשה לאחר הפגנה פרו־פלסטינית במוזיאון ב־31 במאי, שבמהלכה, כך דיווח ArtNews, השתלטו על לובי המוזיאון 30 אקטיביסטים, תופפו בתופים ותלו שלטים, ודרשו שהמוזיאון יגנה את הרג העזתים, יחשוף קשרים לישראל ויסרב לקבל משם כספים. מחוץ ללובי תמכו בהם כאלף מפגינים, וכמה מהם הצליחו לתלות שלט גדול ממדים עם הכיתוב ״לשחרר את פלסטין מרצח עם״. פסטרנק עומדת בראש המוזיאון קרוב לעשור, ובמהלך כהונתה היא סייעה לאמנים רבים הנמנים עם קבוצות מיעוט לבסס את הקריירה שלהם ולהגיע לקהל הרחב. ברשתות החברתיות, כך נראה, איש מהם לא טרח לשחרר הצהרת תמיכה בה או במשפחתה. אמנים יהודים רבים דיברו על כך שהם מרגישים מבודדים ויתרה מכך, מסומנים על ידי קולגות כמוקצים. שמות של סופרים ואמנים יהודים החלו לצוץ ברשימות שחורות המונות שמות של ״ציונים״, לצד דיונים בניחוח אנטישמי, המתאוננים על ״האנשים האלה״ שאוחזים בידיהם ״את כל הכוח״ על הקריירות של אמנים אחרים.

לא כל מה שקורה בניו יורק מורגש או מהדהד מחוצה לה. ההפך הוא הנכון. זירת האמנות האמריקאית עצומה, ברמה שלא ניתן באמת לתפוש כשרגילים לממדים של ישראל, ומסוכן מאוד לחשוב על עולם האמנות במונחים לוקאליים. למשל, אמנים מערים שונות לא בהכרח חולקים קרקע אידיאולוגית או יצירתית. לא מעט יהודים וישראלים לשעבר פעילים בתנועה הפרו־פלסטינית, ואין שום יכולת או צורך לחשוב על ״קהילה״ יהודית או ישראלית מונוליטית. יחד עם זאת, קשה (ואולי גם מסוכן) להתעלם מהגזענות והאנטישמיות המורגשות בתנועת המחאה. הרמקולים של הרשתות החברתיות מגבירים את עוצמת הקולות הללו, המבקשים להבחין באופן דיכוטומי בין ״ציוני״ ל״לא ציוני״. בימים שחלפו בין מה שקרה לפסטרנק – מהדמויות המרכזיות והמשפיעות בעולם האמנות האמריקאי – לבין ההצבה בפרינטד מאטר, נחשולי תסכול, פחד וזעזוע עברו בשיחות בין אמנים, מנהלי מוסדות אמנות ואוצרים יהודים וישראליים ברשתות החברתיות. בהם גם אני. תחושת הבידוד של אמנים יהודים בארה"ב קשה מאוד. בעקבות שיחות שונות ניסחתי מכתב פתוח לפרינטד מאטר המוחה על השימוש בדימוי והמושג ״מבול אל־אקצא״, על כך שהם בוחרים להעצים את השנאה, הקיטוב והפילוג ולהתעלם מאמנים רבים כל כך שתמכו בהם במשך לא מעט שנים, ומרגישים כעת מותקפים ומאוימים. תוך 72 שעות חתמו עליו יותר מ־2500 איש. רבים כתבו לי וחלקו שסוף סוף, אולי רק לרגע, הם מרגישים קצת פחות לבד. סיפורים על איומים בפגיעה פיזית, החרמות, מידורים, קשרים שנותקו, חברים שנעלמו, עבודות שנפסקו או הזדמנויות עסקיות שהתאיידו ממשיכים לצוץ בתיבת הדואר שלי ובהודעות פרטיות.

אדנקי הוא לא גורם. הוא תסמין. הוא תוצר. הוא סממן של העיוות המושגי והיומיומי שחל בשיח הפוליטי והתרבותי בארה"ב, שיש לו השפעות ישירות, יומיומיות וכואבות על חייהם של יהודים וישראליים. במובן רחב יותר, הוא גם סממן לכישלונה המהדהד והצורב של ישראל להכיר בתנועת החרם הבינלאומית, בכוחה ובהשלכותיה בזמן שבו עוד היה ניתן להשפיע על השיח הבינלאומי בהקשר זה. ממשלת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו העדיפה להתעלם מהמצוקה שחשו במשך שנים אמנים ואנשי תרבות ישראליים שפעילים בזירה הבינלאומית בעקבות התרחבות מעגלי ההשפעה של תנועת ה־BDS, שקידמה מסרים בעייתיים ולא מדויקים ואפשרה להם להשתרש כאמיתות. אחרי הכול, אמנות ותרבות לא נוטות להביא מנדטים למרכז הליכוד. הרשימות השחורות המוזכרות לעיל הן התפתחות מדאיגה, שחונקת את הדיון בשאלות שאליהן נדרשו אוצרים ואמנים ישראלים שפועלים בזירה הבינלאומית; בעשור האחרון, רבים מאיתנו נאלצו להבהיר מהי עמדתנו לגבי הלגיטימיות של ישראל כתנאי מקדים לדיאלוג יצירתי. הפרקטיקה הלא אלימה של התנועה החלה כמרחב המאפשר שאילת שאלות ודיאלוג (ולא מעט אמנים ואוצרים ישראלים הצטרפו לחרם מתוך שיתוף פעולה עם קולגות ערבים ופלסטיניים מרחבי העולם), אך כיום קשה שלא להכיר באופן שבו PACBI (Palestinian Campaign for the Academic and Cultural Boycott of Israel), תת־קבוצה של תנועת החרם, גודעת כל אפשרות לשיח משני צדי המתרס. כך, הלכה למעשה, מונעים דיאלוג ומייצרים שדה שטוח הרואה את המציאות מנקודת מבט יחידה.

וכמו תמיד, מה שמתחיל בזירת האמנות מגיע, בסופו של דבר, גם לחיקו החם של המיינסטרים הגלובלי. בהתחשב בכך שתנועת החרם החלה לצבור תאוצה בארה״ב לפני למעלה מעשור, סטודנטים צעירים כיום, יהודים ולא יהודים, מכירים את ישראל ככוח כובש, מתריס ומערער, ולא באמת מכירים שום צד אחר של הדיון – גם לא את ההתנגדות לממשלת ישראל ולמנגנוני הכיבוש מתוך ישראל בשני העשורים האחרונים. הקרקע הייתה נוחה לא רק לפלישת פתע, אלא גם להפיכת התקליט בכל מה שנוגע לאופן שבו מדברים על ישראל, ישראלים ויהודים מיד לאחר השבעה באוקטובר. הלגיטימיות הקלילה שבה הצהרות המסכנות יהודים מתקבלות היום בעולם האמנות מרגישה פוגענית מתמיד. פרינטד מאטר ניפקו דוגמה נוספת לאופן שבו מוסדות אמנות נוקטים עמדה מבלי לומר שום דבר פומבי בעד החרם, פשוט כי כבר לא צריך, פשוט כי ממילא כבר אין מקום לדעות שחורגות מתמיכה בתנועה הפרו־פלסטינית או לקריאה ברורה נגד חמאס. אם הגעתם עד כאן אולי לא תופתעו לשמוע שלא נתקבלה אף תגובה מחברי מועצת המנהלים של הארגון שקיבלו את המכתב או מהארגון עצמו. כולנו עדיין מחכים.

אני מתגוררת בלוס אנג׳לס, שם אני משמשת כמנכ״לית ואוצרת ראשית של מרכז הצילום של לוס אנג'לס (The Los Angeles Center of Photography) ומרצה במחלקה ללימודי תיאוריה ביקורתית (Critical Studies) בבית הספר לאמנות רוסקי (Roski) באוניברסיטת דרום קליפורניה (USC). כבר בתחילת המלחמה, לא הסתרתי את דעותיי על פעילות התנועה הפרו־פלסטינית. בקצרה, לתחושתי פספסנו הזדמנות היסטורית להתאחד נגד הכוחות המחרבים את המזרח התיכון: חמאס וביבי, טרור ופשיזם, פונדמנטליזם דתי וקנאות משיחית. יש להכיר בהרס שישראל מחוללת בעזה, בפגיעה המכרעת של חמאס בישראל וביחסי הכוחות בין ישראל לעזה עוד טרם המלחמה כדי להתחיל לייצר מחדש דרך משותפת, שתצליח לגבור על הכוחות הדורסניים הגוררים את האזור למלחמת יום דין שלא תסתיים לעולם. את טועה, אמרו לי קולגות שמעולם לא דרכו בישראל. את לא יודעת איך זה מרגיש כשמסמנים אותך בגלל הדת שלך, אמרו לי קולגות מקבוצות מיעוט. את לא באמת מבינה מה המשמעות של מהים עד לנהר, אמרו לי אחרים. כשדיברתי עם חברי סגל יהודים ולא יהודים על המחאות בקמפוס שלנו, הם המהמו כששאלתי אם הזכירו את החטופים במאהל. לא, הם ענו בשקט. ודאי, עניתי. אם מדברים על חטופים קשה מאוד להמשיך לדבר על רצח עם. ואם לא מדברים על החטופים קשה מאוד לייצר מקום לאבל ולטראומה שישראלים חווים.

2 תגובות על אין צורך בשאלות

    […] אנו מביאים ברגשות מעורבים טקסט חשוב של רותם רוזנטל, שכתוב נפלא אך מתאר מציאות קשה, מורכבת ובעיקר עצובה. רוזנטל מתארת […]

    "חמאס וביבי, טרור ופשיזם": הנה תמצית של הסינדרום חסר השם שהביא אותנו לרגע הארור שבו הבולדוזר קורע את הגדר בעבור הצבא העזתי והאספסוף העזתי שנהר בעקבותיו לטבוח בצהלולים את הקולקטיב היהודי בעודו בפיג'אמה של יום שבת. סליחה. התרוקנו אצלי בנפש ובבויידם של הנפש כל מאגרי התקינות הפוליטית. "חמאס וביבי טרור ופשיזם": כמה נוח לחזור אל אמנת החיים בלאפה – לדחוס הכל בלאפה. דחוס כפי יכולתך. את ביבי, את ניר עוז, את רפיח וסינוואר ואת החמאס גם יחד. הטקסט הביא דברים נכוחים ומטרידים. ומשום מה, בשורה התחתונה צף ועולה הצורך הזה לאזן את המשוואה איך שהוא: להציב בה משהו שפשוט לא ניתן להכיל אותו יותר בגבולות הסיפור או המעשייה שסיפרנו לעצמינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *