הכנפיים של האריה המעופף בוונציה: תרבות הביטול ומכתבי המחאה בעידן הפוסט אמת

לאחרונה ביעבע עולם האמנות בישראל בשל המכתב "לא לרצח עם בביאנלה", שפרסם ארגון אד־הוק בשם ANGA – Art Not Genocide Alliance. במכתב, קורא הארגון למארגני הביאנלה לאמנויות בוונציה לבטל את השתתפות הביתן הישראלי, בטענה שלא ניתן להפריד בין האמנות ובין ייצוג המדינה, שמבצעת רצח עם. כותבי המכתב טוענים שבעבר הורחקה דרום אפריקה מהביאנלה בגלל מדיניות האפרטהייד, ולפני שנתיים הורחקה רוסיה בעקבות התקפתה על אוקראינה. טענה זו אינה מדויקת, מכיוון שרוסיה בחרה בעצמה שלא להשתתף, ומארגני הביאנלה לא פירסמו הצהרה פומבית שדרשה ממנה לעשות זאת.

אבל אי דיוקים אלו ואחרים אינם נושא הדיון הנוכחי. אני מבקשת להתמקד בשאלת זהות המחבר של המכתב, חריגותו ביחס למכתבים פומביים אחרים והתגובה שזכה לה המכתב בקהילת האמנות, לרבות ההחלטה של האמנית והאוצרות לא לפתוח את הביתן למבקרים.

בישראל גרר המכתב תגובות סוערות; אנשי עולם האמנות התייחסו אליו בכובד ראש, וראו בו חלק מגל האנטישמיות ששוטף את העולם, וחלק מגל העצומות והפניות שנועדו למנוע את השתתפות ישראל באירועים כמו האולימפיאדה והאירוויזיון. רגישות שדה האמנות מובנת, שכן המכתב נתפס כמכשול נוסף שנערם בדרכם של אמניות ואוצרות, שלא באשמתן אלא באשמת ממשלה שהן אינן מייצגות.

לפני שנתחיל להתגונן ולהצטדק, לפני שנשלוף את תגובת שר התרבות האיטלקי ג'נארו סנג'וליאנו, שמייצג ממשלת ימין קיצונית למדי, וננסה להשתיק וליישב את חוסר הנוחות שאנו חווים מול ההאשמה הקולקטיבית ברצח עם, ניקח רגע צעד אחורה ונשאל מה הופך דווקא מכתב זה לכזה הדורש קריאה שונה וזהירה?

אני סבורה שחשוב לבחון מכתב זה מבעד לעדשה שמבקשת לעמוד על טבעו של מחבר כסוכנות פוליפונית דומה או זהה לסוכנות בעלת תבונה מלאכותית.

כפי שטוען לוסיאנו פלורידי בספרו ״האתיקה של בינה מלאכותית: עקרונות, אתגרים והזדמנויות״, סוכנות זו מצליחה לקבוע סדר יום ושיח מכיוון שהעולם הופך יותר ויותר ידידותי לבינה מלאכותית. תהליך זה, מזהיר פלורידי, דוחף את האנושות להסתגל למניפולציות מתוחכמות שמפעילות סוכנויות לא אנושיות או פוליפוניות. סוכנות זו צוברת בהדרגה כוח והשפעה, בעזרת הרשתות החברתיות והאלגורתימים שמנהלים אותן, והמקרה הנוכחי, לדעתי, הוא דוגמא טובה להסכמה שלנו לקבל תכתיבים מסוכנות עמומה ולא ממשית.

נבחן את המכתב הזה בהשוואה למכתבי מחאה אחרים שיצאו מעולם התרבות אחרי השבעה באוקטובר, כגון המכתב שפורסם במגזין האמנות הנחשב Artforum והמכתב artists4ceasefire.

במכתב הנוכחי יש כמה נקודות שאינן מניחות את הדעת, והן מעלות שאלות הנוגעות לתופעה חדשה, שייתכן שהמכתב הוא חלק ממנה – שימוש במחבר הקולקטיבי, שזהותו מורכבת מאלמנטים של הסוואה וזיוף, כדי ליצור זהות קולקטיבית עמומה, וכך להפעיל מניפולציה שתביא לתפוצה רחבה, אלפי חתימות ולהתייחסות של פוליטיקאים ואנשי תרבות בכירים. שני המכתבים הנוספים שהוזכרו כתובים אמנם כמכתבי מחאה שמחבריהם הם החתומים עליהם, אך הארגונים שנותנים להם במה וחסות מעניקים להם גם סף נדרש של אמינות ומקצועיות. כך למשל, עורך Artforum פוטר בשל ניסוח המכתב שפרסם. כלומר, למרות ריבוי החתימות, הדיאלוג מתנהל מול נותן החסות, והוא מזוהה כסוכנות המחברת.

המחבר הקולקטיבי שעומד מאחורי המכתב של ANGA בהחלט הצליח לקבל חשיפה נרחבת, למרות סגנונו הבוטה והבלתי מתפשר, אבל מי זה ANGA? מה זה הארגון הזה שקם לצורך כתיבת המכתב, ומי עומד מאחורי היוזמה? באתר שלהם ניתן למצוא כתובת מייל של הארגון שיושבת על שרת של חברה שמספקת פתרונות לשמירה על פרטיות באינטרנט: Proton. כלומר הושקע מאמץ מכוון בהסתרת זהות הבעלים.

האנונימיות והעמימות מותירות רושם מחתרתי, נטול היררכיה, אבל גם מרמזות לניסיון הטרלה. לכאורה, המחבר לא זקוק לנותן חסות בעל סמכות בשדה, אבל המכתב עצמו גורם לנו לפקפק בכך, החל מהרגע שבו אנו רואים את העיצוב, ולפני שקראנו אפילו מילה אחת מהטקסט. כך למשל, המכתב עושה שימוש בשפה העיצובית ובסמלים של הביאנלה עצמה, שאליה הוא מפנה את דרישתו. לא מדובר בהתחזות, שכן ההבדלים בין השניים ברורים, יחד עם זאת, בעידן של קשב מצומצם, חיקוי גלוי זה מספיק כדי לנכס את ההילה של הביאנלה, וליצור רושם מוסדי מכובד.

מחקרים מראים כי רושם ראשוני נוצר תוך פחות משנייה. מבחינת האדם המודרני הממוצע, אף שבלוגו המתחזה מופיע האריה המפורסם מכיכר סן מרקו כשהוא קצוץ כנפיים, מדובר בגורם רשמי, שלא מזוהה עם קבוצת מיעוט מסוימת אלא עם פלטפורמה בינלאומית בעלת הסכמה רחבה. ניתן לתהות מה היה קורה אם סמל הארגון היה צבוע בצבעי דגל פלסטין, כפי שמצופה ממי שמייצג עמדה פרו־פלסטינית ובקיא בהיסטוריה של הסכסוך; האם גם במקרה זה היה זוכה המכתב לתפוצה ולתמיכה שקיבל בעולם התרבות והאמנות? כלומר, היה פה ניכוס מודע של מהימנות. רק ממש לאחרונה, לאחר חודשים שבהם צבר אלפי חתימות, השתנה העיצוב של המכתב, שצבוע כעת בצבעי דגל פלסטין, והמסרים הסמויים הוסרו.

כמובן, יש שיגידו שזה בדיוק תפקידו של האינטרנט – לתת קול למיעוטים שמתקשים לבטא את עצמם, ולכן אין מקום ליצור היררכיה המפרידה בין מכתבים ראויים יותר וראויים פחות. במאמר שהתפרסם לאחרונה במגזין e-flux תחת הכותרת "Internet as Novel", טוען מבקר הספרות והאמנות בוריס גרויס שאנחנו עדים להיווצרותה של סוגה חדשה: ״האינטרנט כרומן״. לפי גרויס, האינטרנט הוא רומן שנכתב בשיתוף המשתמשים שלו, קוראיו. קוראים אלו יכולים להשפיע על מידת החשיפה שמקבלים קולות בודדים באינטרנט על ידי חלוקה של לייקים ודיסלייקים, או פשוט להעצים את הפופולריות של קולות מסוימים באמצעות לחיצה עליהם. כך, קולות שקוראים אוהבים מקבלים במה נרחבת יותר, ואילו קולות שהם לא אוהבים מקבלים במה מצומצמת יותר. לצד זאת, חשוב לזכור כי כאשר מדובר באינטרנט כרומן, הדיונים, חשובים ככל שיהיו, מסתכמים ב"לייק" או "דיסלייק"; אין התפתחות, שיח או דיון אמיתי, מהסוג שמתאפשר כאשר מתקשרים עם מחבר או יוצר בעל זהות ממשית.

ככל שממשיכים לקרוא, כך גדלה כמות השאלות והתהיות. למשל, לאורכו של הטקסט הקצרצר, עמוד אחד בלבד, הביטוי "רצח עם" מופיע שבע פעמים בהקשר של פעולת ישראל בעזה. השימוש שעושה המכתב בביטוי נשען על צו המניעה שהוציא בית המשפט הבינלאומי בהאג, אף שהצו לא קבע כי ישראל מבצעת רצח עם – נשיאת בין הדין ג'ואן דונהיו הבהירה כי החלטת בית המשפט והצו שהוצא לא קובעים אם ישראל מבצעת רצח עם או לא. כשהמכתב משתמש בצו שהוצא, ANGA מצרף לינק לחומרים שפרסם בית המשפט, כולל הצו המלא, שמאוחסן בענן של הארגון, וכך מאפשר לקוראים גישה ישירה למקור, ללא הפרשנות. ובכלל, בניגוד למכתבים אחרים, המכתב של ANGA רווי לינקים ואזכורים של מקורות אחרים, מה שאופייני למאמר מחקרי אך פחות למכתב מחאה שמבקש לאסוף חתימות. אם בחרתי לחתום על המכתב, האם אני נותנת את הסכמתי גם לכל שאר האזכורים, כולל הצו של בית המשפט בהאג? האם אני חותמת על מכתב הקורא לבטל את השתתפותה של האמנית הישראלית בביאנלה של ונציה, או שלמעשה אני מביעה הסכמה עם הנרטיב הפלסטיני כולו, כפי שהוא מופיע במכתב?

העיצוב החקייני של הלוגו, הניסוחים הבוטים, סגנון הכתיבה הייחודי, השימוש במקורות מידע חיצוניים רבים, העדרם של נותני חסות או במה מוכרת, תרגום מיידי לעברית ולערבית (בניגוד למכתבים אחרים, שהתפרסמו באנגלית בלבד), ההתייחסות המפורטת להיסטוריה של הכיבוש ולנַכְּבָּה, לצד הדרישה לביטול ההשתתפות, כל אלו מעידים על זהותו החריגה של המחבר הקולקטיבי, ומעוררים שאלות הנוגעות הן להתייחסות הולמת והן לגבולות הכוח וההשפעה שלו.

פעולות פרובוקטיביות שנועדו לעורר מחשבה ולבחון את גבולות המרחב אינן דבר חדש. ניתן לציין את פעולות הזיוף המפורסמות של קבוצת "The Yes Men" – חברי הקבוצה היו עוטים על עצמם שלל דמויות מזויפות, במטרה לחשוף את הצביעות, הגזענות והשקרים שבבסיס הקפיטליזם האמריקאי, ופיתחו שיטות מגוונות שנועדו לגרום לקהל להתייחס אליהם ברצינות. הייתכן שמאפייניו החריגים של המכתב של ANGA הם למעשה טכניקות בסגנון "יס מן", שמטרתם לבקר את תופעת מכתבי המחאה בפני עצמה?

כמה משכנע, אפקטיבי וסוחף יכול להיות ״האינטרנט כרומן״, כלשונו של גרויס, כמה קל ללכת שבי אחרי המחבר האנונימי ומרובה הזהויות, שיכולת ההשפעה שלו, בתוך עולם של קולות רבי עוצמה המזוהים עם ישות מוחשית אחת, אינה ברורה? ככל שאני מהרהרת בכך יותר, מתחזקת בי התחושה שלא יהיה מפתיע כל כך לגלות שמחבר המכתב הוא למעשה תבונה מלאכותית הדומה לצ'אט GPT. לצורך הניסוי, ביקשתי מצ'אט GPT לנסח מכתב שפונה למארגני הביאנלה, ודורש מהם לבטל את השתתפות ישראל מטעמים פוליטיים הקשורים למלחמה בעזה. ביקשתי להשתמש בשפה ישירה ולא מתפשרת, להתבסס על הקשרים משפטיים והיסטוריים, ולייצג קהל רחב ככל האפשר, ובנוסף להשתמש בביטוי "רצח עם" לפחות פעמיים. התוצאה הייתה מכתב מעולה, ודומה מאוד למכתב של ANGA.

כעת אני סבורה כי השאלה המרכזית היא האם לזהות המחבר יש משמעות עבורנו? האם אנחנו חשים בנוח לדון עם מכונה על היבטים אתיים של אמנות בעת מלחמה? האם אנחנו מצפים משרים ופוליטיקאים להיות נגדה ובעדנו, להתראיין לגבי עמדתה ברדיו, להאשים אותה באנטישמיות, או לחילופין, להצטרף למחאה ולהישכב עבורה על הבריקדות?

גם אם במקרה הנוכחי המחבר איננו מכונה במובן שבו בני אדם רגילים לזהות מכונה – מחשב עם תוכנה מפותחת וקוהרנטית מספיק כדי להיחשב תבונתית, אלא ״אינטרנט כרומן״ – רשת מבוזרת של קולות אנושיים, מסה פוליפונית – עדיין ניכר שינוי מהותי ועמוק בחברה ובמוכנותה לקבל זהות של מחבר שכזה. ייתכן גם שהדבר מעיד על כך שהבשילה העת להחלת ריבונות התבונה המלאכותית, ושליטתה אינה היפותזה בלבד.