קיבוץ חצור. טלי תמיר ממתינה עם האוטו לפני הכניסה לקיבוץ. השם אור־נר רשום בעט כדורי על חתיכת נייר דבק שדבוקה על דלת של בית. זה המקום. נכנסים. דב מחייך. חיכה לנו. מספרים לו עלינו, שומעים סיפורים. רואים עבודות. כשהוא יושב על כיסא משרדי על גלגלים דב נע ונד במטבח. רואים תיק עבודות ועוד תיק עבודות. צדקו גאיה אור־נר ואיתן חביב כשאמרו שאנחנו חייבים להכיר את דב, חשבנו לעצמנו.

מראה הצבה מתוך “דבראורנברעבודותחדשות” במעמותה, צילום: אנטון סברדלוב
הוא מספר לנו על צורות העבודה: קולאז׳ים והדפסת זירוקסים במכונת הצילום של מזכירות הקיבוץ, ועל העתקים, רישום בטושים, בעפרונות. הרבה אדום, הרבה כחול. ״מלון הפסלים״, “בד רנרוא”, ״ידידתי קורונה״. מציעים לו לחשוב על תערוכה רטרוספקטיבית אך הוא מסרב – רק עבודות חדשות או מהשנים האחרונות. בביקור הבא ממתינה לנו סדרה חדשה שיצר עבור התערוכה: “מלון המצורעות” פורצת הגבולות ומלאת היופי והתעוזה. לדב חופש אינסופי ליצור, גם אם זה במגבלות הדף.
דב לא יכול להגיע למעמותה. מתייעצים ושואלים על כל רעיון להצבה, ודב סומך עלינו ונותן לנו בנדיבות מהחופש שיש לו. זו זכות גדולה לשתף פעולה עם אחד מגדולי דורו והדורות. מורה, ילד תמידי, מאיר עיניים, משתף ברגישות אין סוף. יש בביקורים בקיבוץ סוג של חזרה הביתה, אל העולם החם, אל עולם הסקרנות האינסופית והאהבה לזולת.

מראה הצבה מתוך “דבראורנברעבודותחדשות” במעמותה, צילום: אנטון סברדלוב
בחדר אחד יוצגו, לבקשתו של דב, הגדלות של הסדרה “ידידתי קורונה”; זה החדר האדום. החדר האמצעי יהיה החדר הלבן; אנחנו מציעים בחשש לדב להציג עבודה אחת בהגדלה ענקית, ולתת לקהל אפשרות להדפיס העתקים באופן אקראי ולקחת עבודות הביתה, והוא מתלהב. איתן חביב מלחין יצירת סאונד המבוססת על הקלטות של דב בזמן עבודה, והיא מושמעת בחדר הלבן – הקיר מדבר, הקיר פולט עבודות. החדרים האחרונים כחולים; ״תדרכו עליי״ ו״מלון הפסלים״. פתאום אנחנו מגלים שבלי שהתכוונו צבעי התערוכה הם צבעי דגל צרפת, ארץ הולדתו.
הביקור האחרון אצל דב התרחש בנובמבר האחרון. השבעה באוקטובר לא השתיק אותו – הוא יצר את אחת הסדרות המצמררות, הקשות, הכואבות, האדומות ביותר. המוות רכבה לה על אופניים על רקע אדום, שנדמה כהד של מסיבת הנובה. חשבנו שגם את הסדרה הזאת יש להוסיף לקטלוג העבודות של התערוכה ״דבאורנרעבודותחדשות״.
לא הספקנו לספר הכל על מה שחווינו עם דב, אך יש לנו עד 2070 להשלים את המשימה.
למדנו ממך הרבה, וזכינו בנדיבותך. נפרדים בגוף אך לא ברוח.
לאה ודיאגו, קבוצת סלה־מנקה
לינק לטקסט האוצרותי שליווה את התערוכה של דב אור נר במעמותה ב2023




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
