"קריאה פרשנית, חופשית, אישית, תיאולוגית־פילוסופית ואינטימית": מיכאל סגן כהן קורא בתנ"ך

הכתיבה על מיכאל סגן כהן תמיד הייתה מסועפת ומרתקת, ורבים עסקו בה: החל בחבריו הטובים, הירושלמים – דוד הד, דוד טרטקובר, זלי גורביץ; מפרשיו האחרים – איתמר לוי, יגאל צלמונה, שרה ברייטברג־סמל, אדם ברוך, דורון רבינא; ואחרון – אמיתי מנדלסון, שאצר לו תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון ישראל אחרי מותו, וערך את הקטלוג המצוין "חזון מיכאל" (2004). והנה, דווקא אני זו שכותבת כאן לזכרו, בשנה העשרים וחמש למותו, כמחוות הערכה לאחד האמנים היותר חשובים שפעלו באמנות הישראלית לדורותיה. ב־1978, שנת החניכה של סגן כהן כאמן, הוא בחר בטקטיקה שתלווה אותו בהמשך דרכו: ליצור אמנות "שכל אחד יודע לעשות", לפעול לא כצייר־וירטואוז אלא כילד שמקשט מחברת תנ"ך לאחר שלמד בכיתה על משה רבנו עומד על הר נבו.

הוא התחיל את הקריירה שלו כאמן כשהיה כבר בעל תואר ראשון בתולדות האמנות ובפילוסופיה, אחרי שהות של כמה שנים בניו יורק, ואחרי סיום עבודת דוקטורט על האדריכל פרדריק קיסלר שתכנן, בין השאר, את היכל הספר במוזיאון ישראל. בין הדרכים שנפתחו בפניו היו גם קריירה של היסטוריון אמנות ואדריכלות, כותב ואוצר מוזיאלי. מיכאל בחר להיות אמן העוסק בציור שהודף מעליו את כל הידע ההיסטורי המרובד שרכש בלימודיו. הציור שלו נטול פרספקטיבה, מתעלם מתלת ממד, משתמש בצבעי יסוד, נצמד לתכנים דידקטיים ונרטיביים, מתגרה בסף האיור וחוזר לתכני הלימוד בבית ספר יסודי, לשיעורי התורה ודברי הנביאים.

מיכאל סגן כהן, תורה נביאים כתובים (תנ"ך בצבעי יסוד), 1978

העבודה המפורסמת שלו, "תנ"ך בצבעי יסוד" (1978), יצרה את החיבור הפרדיגמטי בין ספר היסוד בתרבות היהודית לבין צבעי היסוד בתיאורית האמנות, וביקשה לחבר את מה שלכאורה אינו מתחבר: אמנות עכשווית עם טקסט תיאולוגי, אסתטיקה עם יהדות, אוונגרד עם ממסד. עבודה זו הוצגה כבר בתערוכת היחיד הראשונה שלו ב־1978, בגלריית "הקיבוץ" בתל אביב, באוצרותה האמיצה של מרים טוביה. בזכות חדות ההבחנה שלה זיהתה טוביה את חשיבותו למרות השונות הגדולה שלו, ועל אף העובדה שבין העבודות שהציע לה אז היו ניירות גדולים שעליהם העתיק בכתב יד את הנבואות של תרי־עשר הנביאים, וציורים של דמויות מהתנ"ך ומסיפורי התורה בסגנון בית ספרי – לא בדיוק תכנים מקובלים באמנות הישראלית בת הזמן. שפת הציור האנטי וירטואוזית במפגיע ותכניו היהודיים־מקראיים היו יכולים להיראות לאוצרת צעירה, כפי שהייתה אז טוביה, כמכשול בלתי עביר, אך היא לא נרתעה ואצרה לו תערוכת יחיד שכללה למעלה מעשרים עבודות, שמאוחר יותר התגלו כאבני יסוד בעבודתו וכאמירה רדיקלית וחשובה בתרבות הישראלית. ואכן, הביקורת לא הכזיבה ושיקפה את הקושי: אדם ברוך כתב במדורו בידיעות אחרונות שעבודותיו של סגן כהן הן מעין "כרזות או כרוזים בעלי מסר חברתי ופוליטי", ובכך הוריד אותן לתחתית הסולם בהיררכיה של הטעם הישראלי. סגן כהן נשען לדעת ברוך על "יופי חדש", שאינו אלא "היופי של החומר הפשוט", כלומר אנטי יופי בעליל, מונח שנאמר כאן לשלילה, לפני ששרה ברייטברג־סמל האצילה והגביהה את המושג של "דלות החומר באמנות ישראלית". בשורה התחתונה, קבע ברוך ש"הניסיון נכשל", משום שהעבודות אינן מתפקדות לא ככרזה ולא כסמל, "העירפול אינטליגנטי מידי […] החרדה נשארת סתומה…" ובעיקר – "מבחינת החברה שאליה האמן מגיב, התערוכה כלל לא התקיימה".¹ דווקא השורה האחרונה היא המעניינת, שכן, לקח לחברה הישראלית ולעולם האמנות הממוסד שלה זמן רב לפענח את "המדרש החזותי", או את ה"ציור־עיון" שיצר סגן כהן, להבין כיצד למקם אותו בשדה הפרשני שבין החילוני ליהודי ולהכיר בחשיבות המהלך. אך במובן מסוים, אפשר לומר בצער, התערוכה הראשונה באמת לא התקיימה כלל, כי אז, כמו היום, החברה הישראלית לא שועה ולא מקשיבה לנבואות המוסר של מיכה ושל עמוס שסגן כהן העלה באוב, והיא חוזרת והודפת מעליה את העומדים בשער, המתריעים על שחיתות ועוולה.

המפגש שלי עם סגן כהן התקיים עשרים שנה בדיוק אחרי התערוכה הראשונה שלו, ב־1998, כשנה לפני מותו, סביב התערוכה "קול ענות" – מוטיבים תנ"כיים באמנות ישראלית, 1970–1998, שאצרתי בבית האמנים בתל אביב לרגל שנת היובל למדינת ישראל. בניגוד לשמה, התערוכה עברה בקול דממה דקה והביקורת הישראלית לא הגיבה עליה במילה. נותר הקטלוג הצנום, שעל עטיפתו מתנוססת עבודתו של סגן כהן שהעניקה לתערוכה את שמה: דמותו המקורננת של משה על פי פסלו המונומנטלי של מיכלאנג'לו ברומא, מצוירת בצבע אקריליק על בד טרילין אפור. משה ארוך זקן, אוחז בידו את לוחות הברית, ראשו מוטה הצידה בהקשבה, והמילים יוצאות מראשו, כתובות על גבי פס צבע לבן: "קול ענות אנכי שומע". במקור המקראי המשפט נאמר על ידי משה בעודו יורד מהר סיני והלוחות הכתובים בידו, כתשובה ליהושע שהפנה את תשומת לבו ל"קול מלחמה במחנה". הקולות עלו מהמולת החגיגות סביב עגל הזהב, שאהרון והעם קיימו לרגלי ההר. אך משה, בתשובה זהירה, ענה: "אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה, קול ענות אנוכי שומע" (שמות, לב, יח). סגן כהן התייחס בעבודתו להאזנה המאומצת של משה המנסה לאבחן במה מדובר: "אני מפרש את המבט של משה כמבט של מי שמקשיב למשהו", כתב, "כלומר, ללא קשר עין, מבט רחוק, מחפש צליל, חושב את המילים בטרם אמר אותן, פיו סגור […] וכך אנו נמצאים במצב ביניים: רואים את הקול ובינתיים רועים בין העין לאין". בין "ענות גבורה" ל"ענות חולשה" – קול ענות אני שומע. קול שמבשר רעות.

מיכאל סגן כהן, קול ענות, 1996, אקריליק על בד טרילין

הכותרת הזו נראתה לנו נכונה, על רקע הקולות המטרידים שצפו ועלו באותם ימים רחוקים של מאי 1998, סביב חגיגות חמישים השנים למדינה, כשלראשונה הוטלה צנזורה על מחול נשים, בעקבות דרישות הדתיים וניסיון להכתיב תכנים. רות קלדרון היטיבה לפרש את הסימנים הללו במאמר הפותח את קטלוג התערוכה: "אפשר שמול עינינו מתרחשת אחת המחלוקות החשובות של הדור", כתבה. "אין זה מאבק בין 'יהודים' ל'גויים דוברי עברית', אלא מחלוקת בין פרשנות אחת לבין פרשנות אחרת לאותם דברים ממש", והמחלוקת היא "בין אגדה להלכה, בין מיסטיקנים לרציונליסטים, בין חסידים למתנגדים ובין ציונים ללא ציונים". ולפיכך פירשה את 'קול ענות' כ'קול העם ברעהו' – כמעט מלחמת אחים. בתערוכה בבית האמנים ב־1978, הביטוי "קול ענות", שסגן כהן החזיר והדהד בחלל, הפך שם נרדף לאי הנוחות ההולכת ומתגברת שחש כל מי שלא ראה עצמו שלם עם המציאות הישראלית המשתנה לנגד עיניו. "החילוניות הישראלית מצויה בתהליך בירור פנימי של גבולותיה", סיכמה קלדרון ברוח נבואית, "וחופש האמנות עומד על הפרק. שאלת מעמד האמנות במדינה ראוי בהחלט למחלוקת".

מיכאל סגן-כהן, כתונת פסים, 1981, אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

וכך כתב סגן כהן ברשימה מיוחדת שנכתבה לקטלוג התערוכה:

"מי שיש לו עמדה ביקורתית למציאות החברתית בה הוא חי, או מי שזועם על הצביעות וקטנות הרוח בארץ, יכול כדובר עברית למצוא בלשונו את דברי הנביאים, וכל המילים הבוטות בהם תיארו את מה שראו ושמעו סביבם – את האמת". 'סגן הכהן' לקח על עצמו בנוסף את תפקיד הנביא, כשהשמיע בקולו ובכתב ידו את נבואות הזעם והמוסר של נביאי ישראל: "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו […] בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהייה והר הבית לבמות יער" (שמעו־נא, 1978, אקריליק על בד, הצבע האדום – במקור). והוא לא שכח להקיף את האות צ' של "קציני" בעיגול, כסמל הזיהוי הצה"לי, המקפיץ את נבואת הזעם הזו של הנביא מיכה היישר ללב הזמן הישראלי.

מיכאל סגן כהן, שמעו-נא, 1978

עשרים וחמש שנים שמיכאל סגן כהן כבר לא איתנו, וקולו חסר יותר מתמיד. בימים שהיהדות תפחה לממדים מחרידים של "עוצמה" נטולת רפלקציה, בזמן שהטקסט המקראי מגולם פיזית בבטון ובאספלט ברחבי השטחים הכבושים, בעידן שבו כל ממד יהודי מולאם ומוכפף לפיקוח רבני וממשלתי, בעת שכל מרחק בין טיפוגרפיה לגיאוגרפיה נמחק וכל מטאפורה מבוטלת – השיעור האמנותי־תרבותי הנועז והמצפוני של סגן כהן ראוי להילמד מחדש. מי שצייר את עצמו יושב ומצייר במעי הלוויתן, או, לחילופין, הפך את מעי הלוויתן, באופן מטאפורי, ל"סטודיו" הפרטי שלו, היה מעין יונה הנביא, בעל אישיות כפולה: נושא נבואה וכופר באל, בעת ובעונה אחת; מצד אחד הזדהה עם קולות הנביאים ועם הסף המוסרי שהציבו, אך בה בעת היה אדם חופשי ומשוחרר, שהיהדות והמקרא היו לו שדות רחבים לנוע בתוכם כרצונו. כשהעתיק את ספרי תרי־עשר – כל נביא על גיליון משלו בכתב יד צפוף שנע בגלים ומצטופף לגושים – הבין את הפעולה שלו כ"הפרטה" של התנ"ך: לא התחברות למסורת העתיקה של סופרי סת"ם דרך התודעה הקולקטיבית היהודית, אלא כתיבה חוזרת, כתיבה מחדש, כמין כוריאוגרפיה אישית של כתב–יד–נייר–עפרון, או, כפי שהציע דוד הד, כעין ביצוע אישי לפרטיטורה קיימת, בדומה למנאר, גיבורו של בורחס, שהעתיק את דון קיחוטה: "כל העתקה דורשת הכרעה מקדימה שהיא עצמה אינה ניתנת להעתקה: מה להעתיק? בשביל בורחס, סופר לטינו אמריקאי, דון קיחוטה הוא הטקסט המעצב, שהמסורת הספרותית הספרדית כולה בנויה עליו. בשביל סגן־כהן התנ"ך הוא הטקסט המכונן, ה־Urtext, שכל תרבותנו היהודית והישראלית מיוסדת עליו".²

סגן כהן עצמו הסביר את הקריאה שלו בתנ"ך כקריאה "חופשית, ציונית, לא דתית­־חרדית, בתנ"ך. […] [זו] החלטה פרשנית חופשית, אישית, תיאולוגית­־פילוסופית ואינטימית, […] כלומר – בעד הפרטה ולא ריכוז כוחני של הטקסט בידיהם של צדיקים בעיני עצמם […] פתיחתו של התנ"ך לכולם, 'חילונו' כביכול…" כפי שגרשום שולם ניבא שהעברית החילונית לא תעמוד לעד בפני משקעי הקודש הטמונים ביסודותיה, כך גם סגן כהן ידע שאי אפשר לחלן את התנ"ך באופן קטגורי, לכן הוסיף מירכאות ומילת הסתייגות: "חילונו" כביכול, אך חשוב יותר: פתיחתו לכולם.

בפעולה מקדימה צילם סגן כהן את התנ"ך כולו במכונת זירוקס והציג אותו כערימה של דפים, בפורמט A4, מונחת על בסיס פשוט: תנ"ך נטול הילה, נטול כריכה מעוטרת, משועתק טכנית, נגיש וזמין, "שלא צריך לנשק אם הוא במקרה נופל", כתב מי שהיה תלמיד "בית הספר לילדי עובדים" בירושלים של שנות ה־50. הרגע הגדול של השחרור היה ביכולת לכייל את כל סוגי הידע והרגש לקריאה אחת: חופשית, אישית, תיאולוגית, פילוסופית, אינטימית – בתנופה של פרשנות וחוויה. סגן כהן פעל בהקשר תרבותי של שנות ה־60 וה־70 בארץ, "קונטקסט ציוני־חופשי־עברי־היסטורי", מרקם תרבותי ומנטלי שבו יכלו לפעול ילידי הארץ ישירות מול העברית, מבלי לחוש כבולים אל המסורת הדתית־יהודית. התנ"ך היה עבורם "חלק מגישה מרחיבה", אנושית־כללית, בעלת נטייה רוחנית, שאינה בהכרח דתית.

מיכאל סגן כהן, תנך זירוקס, 1990-1980

אין כמו העבודה של מיכאל סגן כהן כבסיס לדיון על המפריד והמחבר בין מבט חילוני לבין מסורת דתית. דוד הד ראה בו אמן הבוחן את "אפשרויותיה של התרבות היהודית בתרבות החילונית הישראלית" כשהמהלך כולו נעשה בהשראת מחשבה קונספטואלית שהורידה את המפלס החומרי והווירטואוזי לטובת הערך ההגותי. כמו ילד שאינו מבדיל בינו לבין גיבוריו, סגן כהן 'שתל' את דיוקנו המצויר בפורמט ריבועי נפרד על כתפיהם של יונה הנביא, של יוסף בכתונת הפסים ושל משה רבנו; הוא עצמו כולם, והם כולם הוא עצמו. גדולתו היא ביכולת שלו להותיר את התפר חשוף, ואת החיבור בין הראש לגוף ארעי ובר חלופה. כך הוא פער מרווח של רפלקציה וריענון המחשבה באמצעות עיקרון של "סטיה מהתקן" והדבקות שלו בציור "לא ראוי", בנושא לא מקובל ובאמירה לא שגרתית. חופש התנועה הפנימי הזה נגזל מאתנו היום, כשכל פרשנות אישית נחשבת כבגידה וכאיום על קונצנזוס כפוי. בזמנו העיד סגן כהן שהפרשנות האישית שלו לסיפורי המקרא איימה על "אלה הממיתים עצמם באוהלה של תורה", אך היום, כשמושג החילוניות מושלך אל השוליים המבוזים, הדרש החזותי הפתוח שלו עלול להסתמן כאיום על הנורמות השמרניות השולטות.

מיכאל סגן כהן חזר ואימץ עמדה שכוחה: האמן כאיש מוסר, האמן כנביא. "מבחינת העיסוק בעניין המוסרי הקשה, אין מושג של זמן היסטורי" כתב, וצדק. הרלוונטיות של עבודותיו רק עולה וגוברת, ויותר מתמיד עלינו לחזור ולהשליך את כתב ידו על כל קיר מזדמן: "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקמו". על החתום: מיכאל סגן כהן, מיכה הנביא.