כתבות מאת דוד שפרבר

  • על דרך השלילה

    בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נעשו ניסיונות רבים לבחון את האמנות הנוצרת במרחב המקומי מתוך פרספקטיבות "יהודיות". אלא שעולם היהדות הוא מרחב עצום, והוא כולל בתוכו לעיתים קרובות השקפות עולם והיפוכן.

  • המיתוג הכוזב של אבנר בר-חמא

    "חרף העובדה שהספר מודע לשוליותו של האמן בשיח ובשדה, הוא מכוון לערער על כך". דוד שפרבר על הספר "הר-שדה-בית", העוסק בעבודות של האמן אבנר בר-חמא.

  • "קאפור בברלין", מאשרר ממסדים

    הטענה בדבר ייחודיותו של השיח שמייצר אניש קאפור בתערוכתו הנוכחית בברלין דומה לטענה שרהיטי איקאה, הנמכרים בכל רחבי העולם, שונים אלה מאלה באופן מהותי.

  • הזיכרון שאחרי הזיכרון

    שתיקת ההורים במקרה של מרטן ואן דר היידן, דור שני לשואת אירופה, הותירה חלל שהאמן יכול למלא רק מכלי שלישי, במקרה זה דרך תצלומי הזוועה המתעדים את הקורבנות.

  • הצייר המרגל

    שיחה בין דוד שפרבר לאריק בוקובזה בעקבות תערוכתו "צבאות".

  • רה-אוריינט אקספרס

    היעדר מורכבות כלשהי ביחס שבין המקום למארגני האירוע ולמבקרים, או ביחס שבין המדינה והשלטון לתושבי המקום, הופך את הביאנלה לאמנות ים תיכונית בסכנין לאירוע שמנציח סטריאוטיפים ויחסי כוח לא שיוויוניים.

  • בגאולתי אנצור דמעתי

    "אצל כהן-גן הגבולות אינם רק מושא לניפוץ, אלא גם נושא התופס מקום חשוב בפני עצמו". דוד שפרבר ונטעלי חמיאל על תערוכתו הרטרוספקטיבית של פנחס כהן-גן במוזיאון תל-אביב, שאצרה גליה בר-אור.

  • לפרק את השיטה הבינארית

    גם בתערוכה החדשה שלו, "שִּפְלוּת למַלְכוּת", מציע איציק בדש אלטרנטיבה לדיכוטומיות האירופוצנטריות המקובלות, ומעמיד כנגדן עולם מורכב יותר שבו דתיוּת וחילוניוּת, קודש וחול וגוף ורוח אינם הופכיים זה לזה.

  • מטווח עילי

    התערוכה "בשם ודם" מבקשת להציג אמנות המצביעה על תעשיית גידול בעלי החיים כשיטה ה"חושפת את הדמיון החולני של האדם לתועלתו ובשירות עצמו", אולם כמעט דבר מקריאת כיוון אתית זו אינו בא לידי ביטוי בתערוכה.

  • הברקה שחותרת תחת עצמה

    שילוב עבודתו של יהושע בורקובסקי בקיר התצוגה הדתי בתערוכת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, מכניס למוזיאון את האסלאם דרך הדלת האחורית ושואל האם גם אסתטיקה אחרת ולא יהודית יכולה להשתלב בנרטיב ההיסטורי של האמנות המקומית.

  • מה רואות מבעד לרעלה?

    שימוש מודע במבט: על רעלות ומטפחות, שטיחים ופרוכות, בשיח הפמיניסטי-פוסטקולוניאלי באמנות.

  • קוסטא דחיותא

    פרויקט "סטודיו משלך" מהווה ביטוי לאקטיביזם פמיניסטי החותר לשדה אמנות פתוח, בין-תרבותי ושוויוני יותר.

  • שימוש מודע במבט

    עבודותיה של פטמה אבו רומי המוצגות במוזיאון האסלאם בירושלים מייצרות פרשנויות שונות החותרות אלה תחת אלה, אך הן עוסקות בנושאים שחוקים ושגורים ורובן לא מפתיעות או חדשניות.

  • ז'רגון רדיקלי בהשאלה

    הרוח הביקורתית שעולה ממאמרֵי הגיליון הראשון של כתב העת לאמנות של מכללת אמונה "ציפורה", יכולה ליצר שיח חשוב ופורה בעולם האמנות המתפתח בחברה הדתית והכללית, אלא שעולם ביקורתי שכזה חייב להסתמך על מצע של כתיבה עמוקה, מורכבת, רצינית ובעיקר מדויקת יותר.

  • נקודת מגע

    מעבר לשיח התקשורתי הרדוד, סוגיית ההפרדה בין נשים לגברים במוזיאון ישראל מעלה שאלות עקרוניות הנוגעות ברב-תרבותיות ובביקורת עליה.

  • "אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית"

    תערוכתו של חיים מאור "הם אני" פורעת את גבולות האני כמהות סגורה, ומציגה את האמן כאחד ממבטאיה המובהקים והמורכבים של זהות כמסגרת דינמית שנוצרת תוך חתירה בלתי פוסקת כנגד גבולות.

  • פוסט-ציניות

    בעבודתה של יעל ברתנא יש קריאת כיוון בלא ויתור על קצוות אמנותיים פרומים. הצגתה של התערוכה כפתיח לעשיה של המנהלת החדשה של המוזיאון, לעומת זאת, נידמית בעקר כלוליינות שאינה מבשרת טובות לעתיד המוסד.

  • בניין וקניין

    דוד שפרבר מציג ענף לא מוכר של האמנות הישראלית-דתית, הבוחן מתוך מבט הומני ומעמיק את הקשרים בין היהדות לאסלאם בכלל, ואת יחסי הדת והתרבות בין יהודים לערבים במרחב המקומי בפרט.

  • חסידים בשחור-לבן

    החידוש העיקרי בתערוכה העוסקת בחסידות במוזיאון ישראל הוא עצם ההתייחסות הנרחבת לנושא עכשווי. אולם בכל הקשור לתוכן, התערוכה בעיקר משכפלת את המבט המוכר על החסידים כ"אחר" אקזוטי.

  • צמצום ה"אנחנו"

    סינדי שרמן נחשבת לאחת האמניות המשפיעות ביותר בתקופתנו. הרטרוספקטיבה שהיא מציגה במומה מתקפת אמירה זאת, קלישאתית ככל שלא תהיה, ובה בעת חושפת את הפרשנות המוגבלת שאימצה האמנית למושג הזהות.