כתבות מאת דוד שפרבר

  • שברים וטלטלות? לא במוזיאון ישראל

    עולם האמנות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר לעשות בו נסיונות מסוכנים, אמר האמן פרד וילסון. תצוגת הקבע החדשה של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, המציין 50 שנה לקיומו, נאצרה לכאורה ברוח זו. בפועל היא נאצרה ממעמקי אזור הנוחות של הממסד המוזיאלי.

  • שובר שורות

    די להשוות בין המקום המוקצה לביקורת אמנות ב"הארץ" לבין זה שב"מקור ראשון" כדי להבין שהימין בישראל מעולם לא יצר שיח עמוק ומורכב ביחס לאמנות. אם ראש הממשלה רצה לייצר שינוי אמיתי, הוא היה צריך לפעול באופן עמוק ומערכתי לעידוד ולחיזוק התרבות על גווניה לאורך כל הקדנציה, ולא כמחטף מטופש ערב הבחירות.

  • מאמץ הגמוני לא מודע

    "טענתו של עפרת אמנם אינה ממאנת להכיר ב'מזרחיות' כפריזמה פרשנית לאמנות, אבל היא מרדדת את המושג 'זהות מזרחית' לכדי מאפיינים 'אותנטיים' שהכותב אינו מוצא ביצירות אמנות". דוד שפרבר עונה לגדעון עפרת.

  • הבשורה הנשית של הרב פרומן

    הרב מנחם פרומן נודע בעיקר בשל רעיונותיו הלא-קונבנציונליים בדבר שלום בין-דתי, אולם ערב הזיכרון לציון שנה לפטירתו הזכיר כי עצם עיסוקו בשיח בין-דתי מכיל ולא היררכי הוא סוג של שיח "נשי".

  • הפיכת שוליותן של נשים מחולשה לכוח

    "הטקסט המופתי של גליה בר-אור לא רק שם את הזרקור על אמנית מודרת ומודחקת שפעלה בקרב השדה הגברי הישראלי, אלא גם מציב באופן משכנע את השוליות הזאת ככוח בתוך המסגרת ההגמונית". דוד שפרבר על קטלוג התערוכה של חיותה בהט.

  • מבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הזיפים

    חוקר האמנות אליק מישורי מכוון לא פעם לערער על תובנות מקובלות, אולם מוותר לפעמים על הצגת התשתית התיאורטית העומדת בבסיסן. ביקורת על ספרו החדש "סביב למדורה בסלון: שדה האמנות היהודי בישראל, 1948–1949".

  • על דרך השלילה

    בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית נעשו ניסיונות רבים לבחון את האמנות הנוצרת במרחב המקומי מתוך פרספקטיבות "יהודיות". אלא שעולם היהדות הוא מרחב עצום, והוא כולל בתוכו לעיתים קרובות השקפות עולם והיפוכן.

  • המיתוג הכוזב של אבנר בר-חמא

    "חרף העובדה שהספר מודע לשוליותו של האמן בשיח ובשדה, הוא מכוון לערער על כך". דוד שפרבר על הספר "הר-שדה-בית", העוסק בעבודות של האמן אבנר בר-חמא.

  • "קאפור בברלין", מאשרר ממסדים

    הטענה בדבר ייחודיותו של השיח שמייצר אניש קאפור בתערוכתו הנוכחית בברלין דומה לטענה שרהיטי איקאה, הנמכרים בכל רחבי העולם, שונים אלה מאלה באופן מהותי.

  • הזיכרון שאחרי הזיכרון

    שתיקת ההורים במקרה של מרטן ואן דר היידן, דור שני לשואת אירופה, הותירה חלל שהאמן יכול למלא רק מכלי שלישי, במקרה זה דרך תצלומי הזוועה המתעדים את הקורבנות.

  • הצייר המרגל

    שיחה בין דוד שפרבר לאריק בוקובזה בעקבות תערוכתו "צבאות".

  • רה-אוריינט אקספרס

    היעדר מורכבות כלשהי ביחס שבין המקום למארגני האירוע ולמבקרים, או ביחס שבין המדינה והשלטון לתושבי המקום, הופך את הביאנלה לאמנות ים תיכונית בסכנין לאירוע שמנציח סטריאוטיפים ויחסי כוח לא שיוויוניים.

  • בגאולתי אנצור דמעתי

    "אצל כהן-גן הגבולות אינם רק מושא לניפוץ, אלא גם נושא התופס מקום חשוב בפני עצמו". דוד שפרבר ונטעלי חמיאל על תערוכתו הרטרוספקטיבית של פנחס כהן-גן במוזיאון תל-אביב, שאצרה גליה בר-אור.

  • לפרק את השיטה הבינארית

    גם בתערוכה החדשה שלו, "שִּפְלוּת למַלְכוּת", מציע איציק בדש אלטרנטיבה לדיכוטומיות האירופוצנטריות המקובלות, ומעמיד כנגדן עולם מורכב יותר שבו דתיוּת וחילוניוּת, קודש וחול וגוף ורוח אינם הופכיים זה לזה.

  • מטווח עילי

    התערוכה "בשם ודם" מבקשת להציג אמנות המצביעה על תעשיית גידול בעלי החיים כשיטה ה"חושפת את הדמיון החולני של האדם לתועלתו ובשירות עצמו", אולם כמעט דבר מקריאת כיוון אתית זו אינו בא לידי ביטוי בתערוכה.

  • הברקה שחותרת תחת עצמה

    שילוב עבודתו של יהושע בורקובסקי בקיר התצוגה הדתי בתערוכת האמנות הישראלית במוזיאון ישראל, מכניס למוזיאון את האסלאם דרך הדלת האחורית ושואל האם גם אסתטיקה אחרת ולא יהודית יכולה להשתלב בנרטיב ההיסטורי של האמנות המקומית.

  • מה רואות מבעד לרעלה?

    שימוש מודע במבט: על רעלות ומטפחות, שטיחים ופרוכות, בשיח הפמיניסטי-פוסטקולוניאלי באמנות.

  • קוסטא דחיותא

    פרויקט "סטודיו משלך" מהווה ביטוי לאקטיביזם פמיניסטי החותר לשדה אמנות פתוח, בין-תרבותי ושוויוני יותר.

  • שימוש מודע במבט

    עבודותיה של פטמה אבו רומי המוצגות במוזיאון האסלאם בירושלים מייצרות פרשנויות שונות החותרות אלה תחת אלה, אך הן עוסקות בנושאים שחוקים ושגורים ורובן לא מפתיעות או חדשניות.

  • ז'רגון רדיקלי בהשאלה

    הרוח הביקורתית שעולה ממאמרֵי הגיליון הראשון של כתב העת לאמנות של מכללת אמונה "ציפורה", יכולה ליצר שיח חשוב ופורה בעולם האמנות המתפתח בחברה הדתית והכללית, אלא שעולם ביקורתי שכזה חייב להסתמך על מצע של כתיבה עמוקה, מורכבת, רצינית ובעיקר מדויקת יותר.