הברקה שחותרת תחת עצמה

במקביל לתערוכה הגדולה של יהושע בורקובסקי המוצגת כעת במוזיאון ישראל ("ירוק ורונזה – יהושע בורקובסקי: ציורים, 2012-1987", אוצרים: משה ניניו ואיה מירון), שולבה אחת מעבודותיו של האמן גם בתערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון (אוצרים: יגאל צלמונה ואמיתי מנדלסון). תערוכת האמנות הישראלית במוזיאון היא תערוכה דינמית שבה מתחלפות חלק מהעבודות מידי פעם. כך מזדמנות למבקר – זה שמכיר את התצוגה –  שוב ושוב הפתעות חדשות ומעוררות מחשבה.

שילוב העבודה של בורקובסקי במקום הוא הברקה אוצרותית הנובעת בעיקר ממיקום העבודה בחלל התצוגה. החלל הראשון של התערוכה מסודר באופן תמטי, והוא מבוסס על שלושה טריפטיכונים הפורשים שלושה צירי התייחסות – טריפטיכון של מרדכי ארדון, שקושר את האמנות הישראלית לזיקה יהודית, לנשגב ולדתי, ובלשונם של האוצרים מייצג "את החיבור של ההווה הישראלי עם עולם החוויות והמושגים, שהעבר, העומק והרצף הם יסודות מכריעים בהגדרתו". מנגד עומד טריפטיכון של ראובן רובין הפותח התייחסות לנוף ולגוף בהקשר המקומי, וטריפטיכון של יוסף זריצקי, המייצג הפשטה המבקשת לפנות לכיוונים בינלאומיים. כלומר, התערוכה נסובה על הציר שבין מקומיות "ילידית", בינלאומיות וזיכרון דתי והיסטורי. הענפים השונים נפתחים שם לפרשנויות שונות בעלי קצוות פרומים ולא מקובעים. כך למשל הקיר ה"מקומי", זה שמתעתד להציג את האופציה של זהות "ילידית" שנגזרת מההשתייכות למרחב שבו היא מתעצבת, מחבר באופן מעניין בין מה שממבט ראשון לא מתחבר כלל וכלל. לצד עבודתו היהודית, הציונית והאוריינטליסטית של ראובן רובין, מוצגת  עבודה "רזה" של רפי לביא שמקובל לראות בה  מבט חף מכל קדושה  על מקומיות ישראלית באמנות. דמות ה"חייל-שרירן" הקרקסית של עדי נס המוצגת שם לוקחת את הדברים לכיוון שונה ומחברת בין דת לצבא וכוחניות.

יהושע בורקובסקי – מתוך "מחזור הכעבה" [לבנה], 2001

העבודה של בורקובסקי נתלתה לצד עבודות שמייצגות את ההקשר היהודי של האמנות המקומית ומתאפיינות בנטייה לדתי ולנשגב. לצד אותו טריפטיכון של ארדון, מוצגות שם עבודות כמו אלה של ה"חשודים המיידיים" בתחום – משה גרשוני ("אחרי השבעה", 1995) ו"כסא אליהו" שעיצב זאב רבן (1925-1916), אבל גם ציור שולחן ועליו לשון בקר של ישראל הרשברג ("לשון פרה מס' 74", 1988-1987).

כמדומני שהעבודה של בורקובסקי שהתווספה לקיר הזה מחליפה את העבודה הטרום בצלאלית של משה שאה מזרחי שייצגה אסתטיקה טרום בצלאלית, שהודרה בעבר משיח האמנות המקומי ואף הצבתה בתערוכה גררה ביקורת. העבודה של בורקובסקי היא אחת מתוך מחזור ה"כעבה" שצייר האמן בהשראת  אבן ה"כעבה" במכה וציורי החאג' שמשפחותיהם של עולי רגל מוסלמיים למכה מציירים עבורם לקראת שובם. אלה מהווים כמובן אסתטיקה "אחרת", ועבור האמן מדובר ברפרנט לא מערבי שבהשראתו הוא מייצר דימויים מופשטים של אמנות מערבית מינימליסטית. יש שיקראו לזה "ניכוס" ואחרים יראו בזה "שוד" או אפילו "אינוס". כך או כך, השילוב של העבודה הזאת בקיר התצוגה של הדתי, הנשגב והקדוש, מכניס לשם בדלת האחורית את  עולם האסלם.

הברקה אוצרותית לא נבחנת רק בכוונתו של האוצר, אלא בעיקר באפשרות של ההצבה לפתוח את התצוגה לרעיונות ביקורתיים חדשים, לעיתים כשהיא גם חותרת תחת עצמה. בנידון דנן ההצבה חושפת את מה שנדחה מהשיח ומציעה באופן גלוי למדי את הנרטיב המקומי כסיפור ישראלי-יהודי או ככזה שהאוריינטציה האיקונוגרפית שלו היא מערבית נוצרית. ואמנם זוהי הצבה שחושפת את מה שידוע כבר – תצוגות האמנות הישראלית במוזיאונים הגדולים בישראל הן תצוגות אתנוצנטריות ואנדרוצנטריות. רובם המוחלט של האמנים שעבודותיהם מוצגות בתערוכות הללו הם גברים יהודים, אשכנזים וחילונים.

אוצר התערוכה אמיתי מנדלסון תיאר את עבודת האוצרות כך: "אפשר לחשוב על תערוכה כמו על יצירה מוזיקלית: מערכת של מפגשים בין צלילים המפיקים יחד דבר שלם. בתוך השלם הזה שוררים יחסי מתח, הרמוניה ודיסוננסים המתנקזים לכדי מכלול. כל יצירה שמשתתפת בקונצרט הזה היא עולם בפני עצמו, ולאוצר ניתנת הזכות לאסוף את היצירות האלה ולחברן […]" אלא שבהקשר המדובר הקונצרט הזה הוא קונצרט אתנוצנטרי, יהודי-ישראלי. ערכים, פואטיקה  ואסתטיקה "אחרת" רק מבליחים שם לרגעים.

משה שאה מזרחי- ירושלים, מקום המקדש. המחצית הראשונה של המאה ה-20, צבעי-שמן ונייר כסף על זכוכית, 46.5 / 63 ס"מ. אוסף פויכטונגר, נרכש ונתרם בידי ברוך ורות רפפורט, ז'נווה

לכאורה המקום המתאים ביותר לפתיחת השיח השגור המצומצם, זה שמציג את  האמנות המקומית רק במסגרת השיח השליט בחברה, הוא דווקא בהקשרים הדתיים הלא "מערביים" שנוכחים אצל יוצרים רבים בשיח. הרבה יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסיה במרחב המקומי לא שואבת את מקורות השראתה הדתיים-תרבותיים רק משיח "מערבי", והדבר מקבל ביטוי מובהק  גם בעולם האמנות.

בפתח אגף האמנויות של המוזיאון נכתב על הקיר כי אגף זה "משקף יותר מכל את אופיים הרב-תרבותי של אוספי המוזיאון". נאמר שם ש"מגוון עבודות האמנות והחפצים שבו יוצרים קשרים מפתיעים של תוכן וצורה ומוליד תובנות חדשות על יחסי הגומלין בין תרבויות ותקופות על הזיקות ביניהם"; אבל בקיר הזה שבתצוגה לא מוצג אף אמן (שלא לומר אמנית) או יצירה, שאינה מתאפיינת בתמטיקה יהודית או מערבית. בהתאמה לנרטיב השליט, כל היוצרים שעבודותיהם מוצגות שם כעת, הם יהודים אשכנזים, גברים שעוסקים בשפת ייצוג מערבית או בהתכתבות עמה, ובורקובסקי לא יוצא מכלל זה. בורקובסקי אמנם מנכס עולם אחר, אבל את העולם האחר הוא מטמיע בשפתו השואבת מאסתטיקה מערבית עכשווית.

מרדכי ארדון – בשערי ירושלים. טריפטיך; מימין לשמאל: סלע, סולמות, סימן. 1967, צבעי-שמן על בד

כאמור, הברקה אוצרותית נבחנת לא רק במה שהאוצר עושה במודע, אלא גם במה שנעשה שלא במודע וחותר תחת עצמו. הצבת העבודה של בורקובסקי שם, כאילו שואלת האם גם אסתטיקה אחרת או עולם ערכים שונה ולא יהודי יכולים להשתלב בנרטיב ההיסטורי של האמנות המקומית. הצבת ה"כעבה" של בורקובסקי כאילו זועקת מתי יוצג הנרטיב הרוחני-אסתטי הלא "מערבי" של חלק נרחב של  החברה בישראל, לא על ידי מנכסיו,  אלא דווקא על ידי מושאיו הישירים. לעת עתה האמן הפלסטיני היחיד המוצג בתערוכה עוסק  בשאלות של המבט של הישראלי על הפלסטיני (שריף ואכד בעבודתו "שיק פויינט – אופנה למחסומים ישראליים" ,2003, וידאו) – מתי  יתערערו כבר האבחנות הצרות השגורות והמקובלות ויוצג גם אמן פלסטיני כחלק מהנרטיב של האמנות המקומית, זו שעוסקת ב"מקומי" או בדת ובנשגב? הצגת "קשרי גומלין מורכבים של סתירה, חפיפה השלמה וניגוד" שמבטיח הטקסט בפתח התערוכה, משוועת להשלמה שתהיה אכן, כפי שנאמר שם, "עדות לכך שהתרבות בישראל, כמו החברה שבתוכה היא נוצרת, רבת פנים, שוקקת יצירה ורדופת שאלות של זהות".