מאמץ הגמוני לא מודע

"טענתו של עפרת אמנם אינה ממאנת להכיר ב'מזרחיות' כפריזמה פרשנית לאמנות, אבל היא מרדדת את המושג 'זהות מזרחית' לכדי מאפיינים 'אותנטיים' שהכותב אינו מוצא ביצירות אמנות". דוד שפרבר עונה לגדעון עפרת.

גדעון עפרת מפגיז אותנו שוב באמירות גרנדיוזית מהסוג שרק חוקר בעל ידע אנציקלופדי כמו שלו יכול להרשות לעצמו, והפעם עולה הטענה שאין אמנות מזרחית.

ראשית יש להבהיר: השאלה אם יש אמנות מזרחית או אין היא שאלה שנוגעת לשיח, לא שאלה מהותנית. האמנות עצמה אינה "אשכנזית", "מזרחית" או כל דבר אחר. המושגים הללו אינם יכולים להגדיר את האמנות, אלא רק את נקודת המבט של הצופה בה. לכן כששואלים שאלות מעין אלו צריך לשאול אותן מתוך מודעות לעובדה שמדובר בשאלות פרשניות. פרשנות, באופן מובהק, היא תמיד גם שדה פוליטי. המודעות לכך, או למצער הצהרה בדבר מודעות מעין זו, חסרה במאמרו של עפרת.

"אמנות מזרחית", כמו כל אפיון אחר של אמנות, היא פיקציה – מעשה פרשני בשדה סמנטי של שיח. אפשר להדגים את הדברים דרך הדיון בשאלת מאפייניה של ה"אמנות היהודית". הדיון הקלאסי בתחום עסק בשאלות כגון האם אמנות יהודית היא כל אמנות שנוצרת על-ידי אמנים יהודים או שמא מדובר באמנות שעוסקת דווקא בתכנים יהודיים. גדעון עפרת פתר בעבר את הסוגיה הזאת בכך שהדגיש שמה שיוצר אמנות יהודית הוא השיח סביב האמנות – לא האמנות עצמה. לשיטתו, כדי להיעשות אמנות יהודית, האמנות צריכה טקסט פרשני שימקם אותה בהקשר זה. הנה תמצית דבריו:

"מהי אמנות יהודית? לא תיאורו של הווי יהודי, לא זיקה שימושית לטקס יהודי, לא טמפרמנט יהודי, לא תימטיקה יהודית – שום דבר מכל אלה כשלעצמו לא יגדיר וייחד באורח חד ונחרץ את המושא המסוים כ'יצירה יהודית'. רק דרך אחת תגדירו בתור שכזה: מסמכים. מסמכים גנאלוגיים […] מסמכי האמנות היהודית הם מאמרים בכתבי-עת, קטלוגים, אמצעי תקשורת למיניהם וכו' […] על מה יעידו ה'מסמכים' בכתב או בעל-פה של היסטוריון האמנות? הם יעידו או על הימנות היצירה הנדונה על מסורת איקונוגרפית יהודית (לדורותיה ולמרחביה במערב ובמזרח), או שיעידו על הימנות היצירה הנדונה על סוגיה יהודית בעלת עומק פרספקטיבי-היסטורי, או שיעידו על הימנות היצירה על מסורת אנתרופולוגית יהודית (טקסית-דתית או חילונית), או שיעידו על הימנות היצירה על מסורת לשונית יהודית. בעצם, תעודתן של התעודות הנכתבות או נאמרות בידי ובפי היסטוריון האמנות לכונן בעבור היצירה פרספקטיבה היסטוריה יהודית-תרבותית, להדביק לה 'זנב' של גנאלוגיה תרבותית-יהודית. בהתאם, יהדותה של יצירת אמנות מותנית בבניית הקשר יהודי-היסטורי ליצירה".

אם כן, במה שונה שאלת "האמנות המזרחית"? האם אי-אפשר להציב ליצירות רבות "זנב" של גנאלוגיה מזרחית? (וכאן, בדומה לאמנות היהודית, תעלה השאלה, האם אמן אשכנזי יכול ליצור אמנות מזרחית). אין לי אלא להסיק שכשעפרת טוען שאין אמנות מזרחית הוא למעשה אומר, אני איני מעוניין בשיח המזרחיות. זהו, כדבריו, "שד עדתי […] שאיני מצליח למוצאו".

טענתו של עפרת אמנם אינה ממאנת להכיר ב"מזרחיות" כפריזמה פרשנית לאמנות, אבל היא מרדדת את המושג "זהות מזרחית" לכדי מאפיינים "אותנטיים" שהכותב אינו מוצא ביצירות אמנות. עפרת מסכם את מאמרו כך:

"יש אמנים מזרחים בישראל, יש עבודות אמנות ישראליות היונקות מהמזרח. ישנן אף עבודות אמנות המאשרות תכונות של זרות ואחרוּת […] ואולם, לא, אין 'אמנות מזרחית' בישראל. כי אמנותם של יוצאי עדות המזרח בישראל היא אמנות מערבית ביסודה, ובתור שכזו, היא אינה חורגת מהמהלך המערבי הגדול של האמנות הישראלית".

הטענה של עפרת מבוססת על כך שהאמנות הישראלית היא מערבית מיסודה. האם לא יהיה נכון לטעון בהקבלה שהתרבות הישראלית מערבית מיסודה? אם כן, ניתן להמשיך את המהלך הזה ולטעון שיש מזרחים בישראל ויש כאן גם אנשים ששואבים את תרבותם מהמזרח וכו', אבל אין זהות מזרחית כי התרבות ה"מזרחית" כאן (ואולי בכלל) אינה חורגת ממהלך מערבי בעולם של כפר גלובלי.

אלא שהאבחנה הזאת נובעת מתפיסה מרדדת ביחס לזהויות בכלל, וביחס לזהות מזרחית בפרט. הסכנה שביצירת "סיפור אחד" כבר נדונה רבות במחקר, והשיח של הפוליטיקה של הזהויות רווי בה. באותו האופן אבחנתו של עפרת נסמכת על "סיפור אחד" בלי להכיר בעובדה שזהות מעצם טבעה היא עניין מורכב, הממזג בתוכו עולמות שונים.

הטענה ש"אמנותם של יוצאי עדות המזרח בישראל היא אמנות מערבית ביסודה" נובעת מתפיסה שלפיה יש "סיפור מזרחי אותנטי אחד", והיא דומה מאוד לתפיסה המובילה בתחום אחר למחשבה שאפריקאי הוא מי שגר בבקתת בוץ או עץ. מזרחיות מעצם טבעה מקיימת יחסי גומלין עם ההיסטוריה המורכבת וההשפעות ההדדיות בין מזרח למערב. לכן הציפייה לאיכות "אותנטית" מובחנת ומוגדרת של אמנות מזרחית היא בעצמה סוג של הכחשה אלימה של זהות.

ג׳וזף דדון - עולמים (פרט)

ג׳וזף דדון – עולמים (פרט)

למעשה מאמרו של עפרת, על הדוגמאות המובאות בו, מוכיח עד כמה אמנות יכולה לשקף את המורכבות שבזהויות. עבודת הווידיאו של יוסף ז'וזף דדון, "עולמים", שעפרת מביא כדוגמה לעבודה של אמן מזרחי המתנגד לרעיון "המוזיקה המזרחית" בשלבו יחדיו קטעי מוזיקה קלאסית עם שירה ים-תיכונית, מדגימה בדיוק את העניין. זהות מזרחית וכמוה אמנות מזרחית יכולה לבטא את הסיפור המורכב של יחסי גומלין בין תרבויות – יחסים שעל בסיסם הזהות הזאת מתכוננת.

בעצם, המסקנה של עפרת אינה מתבקשת כלל מהנתונים שהוא מציג. המסקנה יכולה להיות בדיוק הפוכה מזו שהוא מציע – יש אמנות מזרחית והיא מבטאת את המורכבות שבזהות זו, המשלבת בין מזרח למערב. אלא שדומה שעפרת הגדיר מראש איך צריכה להיראות אמנות מזרחית ומהי זהות מזרחית. ואז, כשהוא בא לבחון את עולם האמנות מתוך הנחות אלה, הוא מוצא מציאות אחרת מזו שהוא הגדיר מראש. אין פלא אפוא שהמסקנה שלו היא שאין אמנות מזרחית.

בעולמו של עפרת לא רק שאין אמנות מזרחית, אלא שכפי שעולה ממאמריו בעבר, גם דתיים לא עושים אמנות טובה, ימנים מעצם הגדרתם לא יכולים ליצור אמנות ראויה, ולפי ההיגיון הזה אפשר אולי גם לטעון למשל שנשים דתיות לא יכולות ליצור אמנות יהודית-דתית-פמיניסטית, כי העולם הדתי מורכב מרשתות משמעות שונות שהדתי והחילוני משמשים בהן בערבוביה. מתוך השקפה שמוחקת את המורכבות שתרבויות, זהויות ותפיסות עולם שונות טומנות בחובן, מה הפלא שעפרת חושב ש"פערים עדתיים נעצרים אצלנו בשערי בתי-הספר לאמנות".

למעשה מדובר במאמץ הגמוני לא מודע שמרדד את שיח ה"אחרות" וה"בין-תרבותיות" ובכך הופך אותו ל"פגר קלישאתי חבוט" (כדברי עפרת בעבר). לא את האחרות עצמה מכחיש עופרת, אלא את האחרות כשדה מורכב שבו האני והאחר אחוזים זה בזה ומקיימים ביניהם יחסי גומלין. הפרקטיקה כאן היא פשוטה: כששיח של "אחרות" מופיע בשדה, הוא מוכחש ככזה שאין לו מאפיינים ייחודיים. בהשאלה, ואם להשתמש בדוגמת האפריקאי שהזכרתי לעיל, עפרת כאילו אומר: "את האפריקאי הדר בבית בוץ אני מוכן לקבל כבעל זהות מובחנת, ואמנות אפריקאית היא אמנות שבטית, אבל אפריקאי החי בעולם מודרני ויוצר מתוך עולמו ההיברידי הוא פשוט לא אפריקאי".

בכנס שהתקיים לאחרונה במסגרת "בית לאמנות ישראלית" טענתי להטיות ואפליות בשיח האמנות המקומי. מספיק למנות את מספר הנשים, המזרחים, הדתיים וכו' שמוצגים בתערוכות הקבע של האמנות הישראלית במוזיאונים המרכזיים בארץ כדי להבין שיש כאן הטיות הנסתרות מן העין. ד"ר אליק מישורי לא הכחיש את טענותי, אבל העיר שהוא חולק על הרוח שעלתה מדברי. מישורי הצהיר שבעיניו יש לנו הרבה מה להתגאות בשדה האמנות שלנו, ועפרת הצטרף אליו בלהט.

כשלעצמי ארגיש גאה בשדה ובשיח שלנו כאשר אלה יהיו מרחבים שבהם קולות שונים ועמדות שונות מקבלים ביטוי ולא מוכחשים. כרגע עולם האמנות שלנו הוא אחד השדות המתוחכמים ביותר בהעלמת הבעיות שמוטמעות בקרבו. העלמה שכזאת משרתת ומחזקת את בעלי הכוח והעמדות ההגמוניות בשדה. המאמץ התיאורטי הלולייני הזה מקבל ביטוי חזור ושנה בשיח ההגמוני המכחיש. לזכותו של עפרת ייאמר שעצם העלאת הנושא, גם אם תוך כדי הכחשתו, מאפשרת לדיון החשוב הזה להתקיים, וטוב שכך.

גם אלברט סוויסה ענה לגדעון עפרת. כאן. להרחבת היריעה כדאי להאזין להרצאה ב-Ted העוסקת בסכנה הטמונה ב"סיפור אחד".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.