רה-אוריינט אקספרס

היעדר מורכבות כלשהי ביחס שבין המקום למארגני האירוע ולמבקרים, או ביחס שבין המדינה והשלטון לתושבי המקום, הופך את הביאנלה לאמנות ים תיכונית בסכנין לאירוע שמנציח סטריאוטיפים ויחסי כוח לא שיוויוניים.

הכותרת "הביאנלה הים תיכונית" היא שם יומרני לאירוע אמנותי מרשים אך גם לוקה בחסר. האירוע הראשון במסגרת זו, שהתקיים לפני יותר משנתיים, היה תערוכה שהוצגה במכולות של אוניות של חברת צים בחיפה. התערוכה היתה מרשימה ומעניינת אך כשלה ביומרה להיות "ים תיכונית", והעבודות הבולטות בה היו של אמנים ממזרח אירופה ומישראל. גם התצוגה העכשווית בסכנין אינה מתאפיינת בהכרח ב"ים-תיכוניות", וגם בה מציגים מעט מאוד אמנים ערבים מהסביבה. רוב המשתתפים מתגוררים ויוצרים היום במערב. מבחינה זו הצהרתו של יוזם, מנהל ואוצר האירוע האמן בלו סימיון פיינרו, הקובל על האימוץ המקומי של תפיסות מרכזי האמנות החזקים במערב שפגעו כביכול "ביכולת להבחין בעשייה אמנותית במדינות השכנות, החיות בתנאי אקלים דומים וחולקות מאפיינים תרבותיים קרובים [לאלה שבארץ, ד.ש.]", נשאר כאמירה בעלמא שהביאנלה לא מציעה לה אלטרנטיבה של ממש.

ציורים של משה גרשוני תלויים באיטליז מקומי

ציורים של משה גרשוני תלויים באיטליז מקומי

יצירות האמנות המוצגות בביאנלה הנוכחית מפוזרות באתרים שונים בעיר סכנין. אמנם אין כאן עבודת אוצרות הנסמכת על תיאוריה מעמיקה או מורכבת המנסה להציג טענה, תופעה, כיוון מוגדר, או רגע משמעותי של צורה או תוכן, ובכל זאת מדובר במקבץ משובח של עבודות וגם הטקסטים הפרשניים שלצידן, שנכתבו על ידי האמן דניאל וימן, מצודדים. הצירוף בין סיור בעיר לצפייה באמנות מזמן חוויה מעניינת. את הטקסטים בעברית, בערבית ובאנגלית כדאי מאוד לאגד בקטלוג שייתן למאורע הזה, שהוא בטבעו תזזיתי ופרגמנטרי, מבט-על אחדותי רחב יותר.

שפי בלייר

שפי בלייר

"רה-אוריינטציה", השם שניתן לכלל התערוכות שמקבץ האירוע, מוסבר על ידי פיינרו כמחבר בין המושגים "אוריינט" ו"כיוון חדש", במטרה לקיים דיון במושג "המזרח" תוך התייחסות לניגוד התרבותי עם "המערב", בהקשר של השינויים המתרחשים היום במזרח התיכון. הטקסט הקצר של האוצר כללי מידי ומתאפיין בחוסר פרטיקולאריות. לכך מתווספת התחושה של פרויקט של אדם אחד שהוא גם היוזם, גם המנהל האמנותי, גם האוצר וגם מציג. פרויקטים לא מבוזרים מעין אלה, גם אם הם מונהגים על ידי אמן בעל שאר רוח, כמעט תמיד יהיו חסרים.

התערוכה מציגה בעיקר עבודות ציור, צילום, ווידאו. בולט במיעוטו תחום המיצב, שמעצם טבעו יכול היה ליצור אינטראקציות מעניינות יותר בין החללים הלא שגרתיים לעבודות. רגעי החולשה של הביאנאלה מופיעים בעיקר בתצוגות שחלקן מזכירות פרויקטים ויוזמות ללא מימון ואוצרות ראויה, וזאת למרות השימוש המעניין בחללים לא שגרתיים. כזו היא התצוגה בבניין העירייה – מרכז תרבות פיס. ההצבות שם לא מייצרות דיאלוג משמעותי בינן לבין  החלל בו הן מוצגות, ובפועל התערוכה נדמית כתערוכת מתנ"ס שכונתי. אבל גם לכך יש יתרונות, כמו למשל ההצבה המשעשעת בחדר מועצת העיר שהוקף בציורי הכבשים המפורסמים של מנשה קדישמן. ההצבה של מקבץ רב של עבודות דומות על הצבעוניות העזה שלהן היא אקט מלא הומור –  קדישמן הרי יצר "אינסוף" כבשים כאלה. המיקום שנבחר מעורר מחשבה על כבשים ורועה כדימוי שמאפיין את מועצת העיר – הן בתפקידה כמושלת בחיים המוניצפליים והן בפוטנציאל של חברי המועצה לתפקד ככבשים מול ראש עיר דומיננטי.

אלמגול מנליבייבה

אלמגול מנליבייבה

בקצביה אחת (איטליז-מעדניית מחמוד טבעוני) נתלו צילומיה של שפי בלייר (ילידת תל אביב, 1964) המצלמת איברים פנימיים של בעלי חיים שנשחטו בבתי מטבחיים, ומתכתבים עם מסורת קלאסית של ציורי טבע דומם. בחלל האחורי של האיטליז מציגה אלמגול מנליביבה (נולדה בשנת 1969 בקזחסטאן, חיה ועובדת בברלין ובקזחסטאן) בין השאר, תצלום של  ילדים מקזחסטאן בסצנת הפשטת עז מעורה. בבניין עמותת אלזהרא – עמותת נשים, מציגה האמנית דמויות מבוימות של ילדים המחזיקים באופן הנראה כטבעי למדי ראשי עיזים כרותים. גם כאן העבודות אמנם לא מעוררות דיון משמעותי ביחס למקום בו הן מוצגות, אך ללא ספק התצוגה בקצביה מייצרת התכתבות עם המקום שנוסך בעבודות את "השראתו" המבעיתה.

במסעדת שווארמה-פלאפל בדר אל שאם מציג מהדי-ז'ורז' לאלו (יליד צרפת, 1983; חי ויוצר בפריס ובבריסל) סדרה מצויינת של צילומים מבויימים בו הוא עצמו נראה מכוסה ברעלה. גם כאן קשה למצוא את הקשר הישיר בין החלל לעבודות, אבל העבודות כשלעצמן טובות, מעניינות וגם עוסקות בנושא מקומי מאוד.

מבין החלקים שראיתי, התצוגה הטובה והמרשימה  ביותר היא ללא ספק זו המוצגת במרכז "איגוד ערים לאיכות הסביבה בית נטופה". בקומה העליונה בולטים ציורי הנוף עם שטיחים מוסלמיים של פאטמה שינאן, אמנית צעירה בוגרת המכון לאמנות של מכללת אורנים, והרלבנטיות שלהם לתצוגה מוחרפת מול העבודות הסמוכות של מיכה אולמן, שנידמות כמיותרות בקונסטלציה הנוכחית. למטה, לאורך המסדרון הסובב חצר, ובחדרים היוצאים ממנו, מציגים אמנים בינלאומיים רבים. בולטת שם סדרת תצלומי הענק  של מימונה פטריציה גוארסי (איטלקייה הפעילה משנות השמונים), שכוללת  תצלומי נשים וגברים המשולבים בגלימה או בגד והופכים למעין מבנה או מעטפת חלולה בה נפער פתח מאיים.

מימונה פטריציה גוארסי

מימונה פטריציה גוארסי

דווקא מקבץ השמות הגדולים והחמים המציגים בתערוכה (קבוצת AES+F, מרינה אברמוביץ, שירין נשאט, צ'פריאן מורישאן, ברוס נאומן), מאכזב.  פחות בגלל העבודות עצמן ויותר אלא בשל ההקשר החלש בינן לבין התמה וה"מקומיות" שעומדת בלב הביאנלה. בדומה, יאניס קונליס (נולד בשנת 1936 בפיראוס, יוון), אמן שהתפרסם בהקשר לפעילותו בזרם האמנות "ארטה פוברה" באיטליה בשנות השישים והשבעים, מציג מיצב במוזיאון למורשת הערבית, שהוא חלל מקסים, מרופט ומתפורר. אבל העבודה שלו נדמית בהקשר הכולל של הביאנלה  כלא הכרחית עד מיותרת.

כשיצאתי מאחד מהחללים המשמשים לתצוגה בעיר התריס בפני אחד מתושבי המקום והציע שכשאסיים את סיור האמנות האקזוטי והבורגני שלי בסכנין, אבקר גם בכרמיאל, העיירה היהודית הסמוכה. כששאלתי לפשר דבריו הסביר שתספיק לי דקה אחת בכרמיאל בשביל להבין את גודל האפליה והקיפוח של סכנין. בדרך הביתה אמרה לי פיגורה בולטת בעולם האמנות: "יש להם [לערבים] מזל, בלעדינו הם היו נשארים בימי הביניים". אין ספק שלא זו הייתה כוונת המארגנים, ופיינרו עצמו אף טען שחלק מאנשי המקום התנגדו לכל סממן ביקורתי בתצוגות. בנוסף אין ספק שבניסיון לקיים דיאלוג לפחות בשלביו הראשוניים כדאי להתמקד בנקודות השיתוף ולא בהכרח במחלוקות, או להרחיק עדות למקומות אחרים; ובכל זאת מכיוון שהביאנלה לא מציגה מורכבות כלשהי ביחס שבין המקום למארגני האירוע ולמבקרים הבאים מהחוץ, או ביחס שבין המדינה והשלטון לתושבי המקום, מסקנתה של אותה אושיית אמנות היא בהחלט תוצר אפשרי של הביקור שם. כך הפכו הצהרותיו של האוצר בדבר: "התייחסות ביקורתית בהקשר המקום"; "פלטפורמה אלטרנטיבית, המדגישה את התהליכים המקומיים הנוצרים באזור והשפעותיהם התרבותיות"; "יצירת מערכת חדשה של קשרים, שבהם אמנים מהאזור הקרוב יוכלו לשתף, ליזום פעולות ולהחליף דעות ללא התבניות המקובעות של המערכות הממוסדות" וכדומה, לריקות מתוכן. בקונסטלציה הנוכחית המושגים "מרחב משותף", "דו-קיום" ו"דו-שיח באמצעות העשייה האמנותית" שפיינרו עושה בהם שימוש הם מצג שווא לפסטיבל שגבולות גזרתו אינם שוויוניים, אלא מושתתים על יחסי כוחות ברורים – בין השאר בחסות משרד התרבות והספורט.

מהדי-ז'ורז' לאלו

מהדי-ז'ורז' לאלו

"הביאנלה הים תיכונית" בשיתוף מפעל הפיס היא ללא ספק פרויקט ראוי שנוצר מתוך כוונות טובות, ועם זאת לעת עתה היא מתחוורת כפרויקט בוסרי מעט שעוד צריך להבשיל ולהתפתח. בהקשר הספציפי שבו הוצגה השנה הביאנלה  –  העיר סכנין –  בגלל המשמעותיות הפוליטיות שיש בעצם הבחירה לקיים במקום את האירוע, ובגלל ההעדר הבולט של אמנות פוליטית ביקורתית ישירה בתצוגות, יש בבוסריות  הלא מודעת הזו משהו מקומם. בסופו של דבר תרומה משמעותית של הביאנלה הנוכחית היא בעצם העלאת השאלות תוך כדי דיון רפלקטיבי בהן.  אכן, אם יתפתח סביב הביאנלה דיון ער ומושכל,  אין ספק שהדבר יתרום לפרויקט המבורך הזה, במגמה שיתפתח ויתבסס בעתיד.

הביאנלה הים תיכונית בסכנין
13.7.2013-13.5.2013 
אוצרים: אביטל בר-שי ובלו-סימיון פיינרו

9 תגובות על רה-אוריינט אקספרס

    אני תושב סחנין עובד עיריה. אני הייתי שותף ועזרתי לבניה של עבודות האמנות בתערוכה. אנחנו שמחים מאוד לארח אנשים שבאים לתערוכה וגאים שהעיר שלנו היא מלאה באמנות. בשבוע האחרון ביקרו הרבה אורחים מכל רחבי הארץ ותל אביב וגם שכנים שלנו ממשגב. אנחנו מאוד גאים לארח את כולכם להראות את העיר, העיריה ולארח את האמנים. זה אירוע יפה שמביא לנו כבוד ומחזק את הדו קיום. קראתי עם הרבה עיניין את הכתבה שלכם כאב לי מאוד הכותרת של הכתבה. תדעו שזה מאוד פוגע באנו שאחרי שעבדנו קשה והיה לנו רצון טוב רואים שנותנים כזאת כותרת גזענית שממנה אני מבין שאתם משלמים לנו דמי חסות כדי שאנחנו בני סכנין האנשים הרעים קונים אותנו בכסף נקבל את הכסף כדי נהיה ילדים טובים.על מה שכתוב פה גם שאנחנו הערבים שותפים לאירוע יפה איתכם אתם רואים בנו לא שותפים אמיתיים. אני מבקש למחוק את הכותרת דמי חסות. התערוכה בסחנין מחזקת את הדו קיום והכתבה הזו שאנחנו מקבלים דמי חסות היא יחס גזעני ומבייש בשבילינו.
    קאסם

    שלום קאסם, הכותרת "דמי חסות" נגעה ליחס בין תנאי המימון של התערוכה (המדינה ומפעל הפיס), לתכניה. לא היתה פה כוונה לומר שתושבי העיר נקנים בכסף, אך לבקשתך וכדי שלא לפגוע במי שאינם מושאי הביקורת החלפנו את הכותרת (המערכת).

    לכבוד המערכת. אני מודה לכם.
    כואב לי עדיין מהכתבה שאתם רואים אותנו כערבים מסחנין רק תחת הפליה. ככה אתם אוהבים לראות אותנו רק מהזוית הזאת. השקענו ועשינו תערוכה בכל סחנין. אנחנו גאים בעיר שלנו ויש לנו עיר יפה עם אנשים טובים ופותחים את העיר שלנו שתבואו לראות את האמנות.אנחנו שונים מכרמיאל וגאים בזה. אני מזמין את המערכת לבוא לביקור ולהכיר אותנו לראות את האמנות ולשנות את הכיוון שלכם איך שאתם רואים אותנו שתמיד אנחנו מקופכים ותמיד אתם אלה שמגדירים אותנואנחנו רוצים לחיות ביחד אבל לא אוהבים תמיד שערבי זה קיפוח ואתם כותביןם את כל הכתבה הזו ולא גאים במה שעשינו בסחנין ורוצים להגיד שאנחנו תמיד ככה. היום לא רק לכם יש אמנות גם לנו יש אמנות.מזמין אותכם לעיר שתראו עבודות בכל מקום וגם תכתבו טוב עלינו. תודה קאסם.

    מגיב לקאסם ורוצה להבהיר שלביאנלה הים תיכונית אין קשר לכותרת המאמר ותוכנה. האחריות על הכותרת והתוכן הוא על המערכת בלבד.
    הביאנלה הים תיכונית בסחנין הוא אירוע של אמנות עכשווית בינלאומי בו משתתפים 50 אמנים מהטובים ביותר בארץ ובעולם. הביאנלה הים תיכונית היא יוזמה של אמנים שמאמינים שתפקיד האמנות לשרת את החברה והקהילה ולגשר בין תרבויות. אני מאמין שאמנות עכשווית איכותית יכולה להתקיים גם בפריפריה ולא רק במרכז הארץ. חייבת להיות חלוקה צודקת ושיוויונית של אירועי האמנות וגם לקהל הגר רחוק מהמרכז מגיע ליהנות ולחוות אמנות עכשווית. זו הפעם הראשונה שביאנלה בינלאומית לאמנות עכשווית מתקיימת במגזר הערבי ובגליל בפרט. למעלה משנתיים מארגני הביאנלה עם צוות מהעיריה יהודים וערבים יחד עובדים עם צוותים מהמוסדות המובילים בסחנין: מכללת סחנין, מכללת מרכז הגליל, התיאטרון המקומי, המכון לחקר הסביבה- איגוד ערים ומוזיאון המורשת כדי ליצור אירוע אמנותי איכותי שהוא תוצאה של שיתוף פעולה במטרה ליצור מרחב משותף וחינוך לשלום. אל אף הקשיים הצלחנו לפתוח את הביאנלה הים תיכונית בסחנין בה משתתפים אמנים ממקומות שישראל לא מנהלת אתם קשרי תרבות ענפים כגון אירן, אפגניסטאן, אלג'יר, תורקיה לצד מדינות כאיטליה, צרפת, גרמניה וכו'. העיר סחנין כעיר שלא ידועה כעיר של אמנות הפכה למוזיאון פתוח שפזורים בה יותר מ-300 יצירות אמנות של אמנים בולטים לצד אמנים מקומיים כאמנים מסחנין, כפר נחף, כפר ג'וליס, כפר ירכא, חיפה ועוד. לצד תצוגת האמנות מתקיימות פעילויות חינוך רבות כגון סדנאות אמן במכללת סחנין ובמכללת הגליל, פרויקטים אמנותיים בשיתוף עם עמותות הנשים במטרה להעצמת נשים, וכן ימי עיון. בשבת האחרונה היו מאות מבקרים ברחבי העיר סחנין שהגיעו מכל קצוות הארץ וכן מישובי משגב הקרובים כיובלים ורקפת שבאו לראות את יצירות האמנות ועקב כך באו במגע ישיר עם התושבים. במקרה זה האמנות היא לא אמנות לשם אמנות שמנהלת דיון פנימי אלא האמנות משמשת במה למפגש בין אנשים וקהילות שאינן מכירות מספיק אחת את השנייה. מעכשיו, קאסם צודק, יש אמנות בסחנין.
    בלו-סימיון פיינרו, מנהל הביאנלה

    בלו פיינרו – אוצר נכבד,
    ״ערב-רב״ משמש הרבה פעמים לדיון בקורתי מפרה, לכן הייתי מבקשת ממך להתייחס לשאלות שעלו כאן, זו הזדמנות ללבן נושאים חשובים, כמו שהציע הכותב בסוף מאמרו. נהנתי מאוד מהבקור בסכנין ואת הקרדיט לכך אף אחד לא יכול לקחת ממך. אבל גם אני שמעתי שם קולות אחרים, קולות שאתה לא נותן להם ביטוי משום מה, ואני גם מסכימה עם הכותב שהטקסט של הביאנלה עושה רושם של גיבוב "פוסט-קולוניאליסטי" ללא כל אמירה מחודשת וללא הבנה של הדברים כשלעצמן ולאשורם.
    הייתי שמחה לשמוע על:
    1 מדוע מציגים בביאנלה מעט כל כך אמנים ערבים-מקומיים, וכמעט ורק אמנים בנ״ל שהתפרסמו ופועלים במערב?
    2. מדוע אמנים פלסטינאים וישראלים רבים סרבו להשתתף?
    3 האם במהלך העשייה עלו קולות אחרים בסכנין? יש כאן תחושה שאתה היהודי-ישראלי, מדבר בשם התושבים בקול אחד – הקול שהוא נוח לך, אבל מדיר מהדיון את הקול האחר זה שמתנגד לביאנלה – והוזכר בכתבה שהתפרסמה ב״הארץ״? מורכבות והעלאת דילמות מועילה יותר מאשר התבצרות בעמדה צרה וחלקית.
    4. האם להשתתפות של לימור לבנת שרת התרבות בתקצוב הביאנלה הייתה השפעה על תכניה, או שאתה בעצמך בחרת להמנע מדיונים פוליטיים או בקורתיים? האם במהלך העבודה במקום עלו גם קולות אחרים בהקשר זה?
    4.אם אכן מדובר באוצרות ״אחרת״ ובעשייה המתנגדת לרעיון של ״אמנות לשם אמנות״, מדוע צריך לבוא אוצר מן החוץ ולהביא ל״ילידים״ את הבחירות האמנותיות שלו (ואפילו את העבודות הבפרוש לא טובות שלך עצמך כאמן- הצבת שם), לא יכולת לקדם אוצרים מקרב האוכלוסיה המקומית ולייצר פלטפורמה מקומית פתוחה?
    5. כיצד מקבלת ״ים תיכוניות״ ביטוי בתערוכות? האם בכלל יש דבר כזה ״ים תיכוניות באמנות״ או שזו קונספציה של מי שבא ממזרח אירופה ומחפש כאן משהו אחר?
    6. האם שימוש בחלקי בעלי חיים מתים ביצירות אמנות רבות כל כך בביאנלה, הוא מוטיב מקומי ראוי?
    7. הצהרת שהביאנלה מציגה התייחסות ביקורתית ביחס למקום, היכן זה מקבל ביטוי? או שאלו סתם גיבובי מילים.
    8. ולבסוף, זה שיהודים באים עכשיו לסכנין, רואים אמנות ואוכלים חומוס – האם זה יוצר מרחב משותף של דו קיום? האין כאן רידוד של המושגים – רידוד שפוגע באפשרות ליצר דו שיח אמיתי ושיוויוני כאן בארץ?

    אדוני המעוררת.
    היהודים ממזרח אירופה דברו ביניהם באידיש ולמדו שחיים ללא הומור אין להם טעם.
    לפי השאלות שלך נראה לי שהצלחתי להרגיז אותך.
    למה אתה כועס כל כך?
    לא נראה לי שאתה אוהב אותי.
    האם הכל צריך להיות כל כך אישי?
    כל כך הרבה ססמאות ב8 שאלות.
    שמעתי את המילה פוסט-קולוניאליסטי ופתאום התעוררתי משינה…
    ואז עלתה בי מחשבה חשוכה:
    מה היתה עושה אם אתה תתעורר מחר בבוקר ותגלה שעברת טרנספורמציה בלתי מוסברת תסתכל במראה ותגלה לתדהמתך שהפכתה ללימור לבנת?
    מתעוררת משינה (מזרח אירופאית)

    הביאנלה הים-תיכונית, "רה-אוריינטציה" / ד"ר שושי סֶרֶבְּרוֹ
    הביאנלה הים-תיכונית בסח'נין היא תוצאה של מהלך מרתק של האמנים בלו-סימיון פיינרו ואביטל בר-שי – שהניעו וחיפשו ואיתרו, הביאו, הציבו והפיחו חיים – אך לא רק שלהם אלא של אלה שהם תושבי העיר סח'נין אשר פתחו את לבם ואת החללים שברשותם לקבל ולהכיל בחללים העירוניים והפרטיים את יצירות האמנות. בראיה דיאלקטית, זהו מהלך שחוו גם אותם אנשים בני-המקום שמנעו עצמם מלהשתתף בארוע ולנטול בו חלק מסיבות כאלו ואחרות – סיבות שיש לעיין בהן בהתבוננות מעמיקה, כזו שאינה שופטת דווקא אלא נוגעת ומנסה להבין – אך על כך בבמה אחרת.
    כל אחת מן היצירות עשתה מסע מרקע מדיני, תרבותי וחברתי השונה מזה של אחותה – 'אחותה' אמרתי שהרי מדובר במפעל שכל מגמתו אחווה שיתוף וקיום-יחד במקום אחד.
    אתה מעיין ביצירה ופוגש את עינו ולבו של האמן – רחוק ככל שיהיה. התבוננות ביצירה – תלוי בעיני-הרוח של המתבונן, במרחק קו האופק הנפרש לפניו ובגובה המראתו – מעלָה את ריח הים, את הבל הבית המצולם, את ריח הגוף המצויר, את חיי הילדים הניצבים דוממים וכבר ידך כמו נעה לקראתם ללטף את ראשיהם; אתה שומע את השקט האצור, כבוש בגוף הצעיר או בזה של הדמות הגדולה, אתה מרגיש את חדוות היצירה וההומור של הנשים ואת המחנק והסגירות מתחת למעטפת הבגדים. כמובן, שישנן יצירות שעינִי האישית דחתה אותן. ועם זאת, אף הן לימדוני על עולמו לעתו של האמן ועל גבולותי-שלי.
    החללים שבהם מוצגות היצירות שונים זה מזה בייעודם והריהם כמו גדלים ומרחיבים את מידותיהם ומתמלאים בתנועה, בצבע, בצורה – באמירה חדשה. החללים שונים גם במידת זמינותם לעיניהם של צופים. שילוט בולט בצהוב, התלוי ברחובות העיר, מוביל את האנשים ומכוונם למקום התצוגה. שילוט זה יש בו לעורר גם את האדם ההולך בעיר והוא אדיש כביכול אל האמנות – והנה אף בו מתעוררת סקרנות-מה והוא נכנס ומתבונן ומתרשם בדרכו-שלו, והנה – נוצר מפגש עם משהו חדש ואחר שטרם נראה לפני הביאנלה והנה גם המקום מעלה סיפור שונה מזה שסיפר עד כה, שהרי לא רק העין הקולטת נתחדש בה דבר אלא גם האוזן כמו נתחדדה שמיעתה.
    במעמד הפתיחה נישאו במבנה היפהפה של איגוד ערים אגן נטופה נאומים רבי-רבדים. ויש רק להקשיב ולהבין ולהניע את הנפש, כדי לדעת במידת-מה את השותפים, כמו גם אל השירה היפה שהוקראה באותו ערב. לזכור שעבד אלהאדי, משירו של טהאה מוחמד עלי, בוחר להגיש "לצוות ביצים מטֻגנות ולַבּנה טריה, ישר מן השקית" ורוני סומק בשירו 'אלג'יר' מבקש לצבוע "את קיר המזרח במברשת השֶּמש".
    אחרי למעלה משנתיים של עבודה אמיצה ונחושה – נעמדה הביאנלה הים תיכונית – והיא מרגשת ומבורכת כפי שכתב דוד שפרבר, בעצם קיומה, בכוונה העומדת ביסוד המפעל הזה, בתכניה ובצבעוניותה, בממד שהעירה בעיר סח'נין, שאנשיה אפשרו במה לקיומה.

    בתור התחלהZIVH הצלחה אמיתית. קשה לצפות לביקורת חתרנית מביאנלה ראשונית (תרבותית וגיאוגרפית). לכן, נדמה לי שהגזימו פה עם הביקורת. בשלב זה, עצם הפעילות היא החתרנות, גם אם היא ממומנת ע"י המממסד ואולי דווקא בגלל זה.
    אפשר לצפות שבשנה הבאה המצב ישתנה. יותר אמנים פלסטינים, יותר שאלות נוקבות ואפשרות לבטאן דרך האמנות

    סמדר שפי כותבת:
    "המספר המצומצם של אמנים ישראלים, וההעדר הבולט של כמה שמות שהיה מתבקש שיהיו בתערוכה הוסבר על ידי פיינרו כתוצאה של חוסר ההיענות של אמנים להזמנה להציג. לחלק היה, כך אמר, גם טיעון אידיאולוגי תמוהה: התמיכה (הצנועה) של משרד התרבות באירוע. המשך הגיוני של הטיעון יהיה סירוב להציג בכל מוזיאון בארץ הנתמך על ידי המשרד ולקבל פרסים במימונו. אי אפשר שלא להרים גבה אם אנשי תרבות יוצאים נגד תמיכה הניתנת לעשייה תרבותית שחורגת מהמרכז ההגמוני, הגאוגרפי והחברתי".

    ההשוואה הזאת בין תמיכה ממשלתית במוזיאונים ובמוסדות תרבות אחרים – שאמורה לא להשפיע על ההכרעות האמנותיות או האידאולוגיות של המוסדות הנתמכים (מה שקורה באופן מובהק בתחום הקולנוע הפלסטיני הנוצר בישראל), לבין תמיכה ממשלתית באירוע שסופו מעיד על תחילתו – כל כולו מתיישר עם אג'נדה אחת, ומוחק בכוח כל דיון מורכב, היא תמוהה.
    מיד אחרי שכתבתי את ביקורתי על התערוכה, קבלתי מאילים כוחניים, זועמים, מחרפים, מלאי עלבונות, מהאוצר. בעוד אני הצעתי שהביאנאלה תהווה מצע לדיון ביחס לעשייה האוצרותית שם, ושפיינרו יחשוף גם את הצדדים הביקורתיים שעלו בקרב תושבי סכנין, הוא בקש לייצר דיון שכל כולו מסתגר בד' האמות של האג'נדה שלו עצמו. אין ספק שפיינרו מצא בסכנין שותפים וטוב שכך. אין גם ספק שתמיכה באמנות בפריפריה היא חשובה. אבל את הקולות של אלה שלא היו מעוניינים בשותפות הזאת מבקש האוצר להשתיק. כך הופך אוצר לייחצן (של עצמו), במקום להיות מי שמבקש להציע הצעה תרבותית לדיון פתוח לפני הקהל.
    ביחס לדברי המבקרת (לשעבר) אומר: אי אפשר שלא להרים גבה אם אנשי תרבות בוחרים לוותר על המימד הביקורתי כשהם בוחנים תערוכות. לצטט את האוצר בלא לחשוד במניעיו הוא עיקור של המוסד וההוויה הביקורתית ובנדון דנן נוצר כאן סוג של מצג שאו המייתר את הדרישה (קודם כל מהאוצרים) לדיון רפלקטיבי, ביקורתי, פתוח ומאתגר.

    הביאנלה בסחנין הוא אירוע של אמנות עכשווית בינלאומית שאחת המטרות שלו לצור מפגש בלתי אמצעי בין אנשים וקהילות שונות. אנו חושבים שהאמנות מתפקדת בתוך הקהילה וצריכה לחזור אל המקום הטבעי שלה. חשוב לצור שינוי- רה-אוריאנטציה- ולהביא אמנות איכותית גם לאזורים כמו סחנין והגליל אזורים שלא מתברכים באירועי אמנות בניגוד למרכז הארץ ונמצאים במצב לא שיויוני.
    בנוסף בשונה מהמאה העשרים בה האמן היה מסתגר בסטודיו מיצר אובייקטים אמנותיים שמוצגים בגלריות ומוזיאונים והמפגש שלו היה עם אוצרים, אספנים ובעלי גלריות שמטרתם רכישת יצירות בעלות ערך, במאה העשרים ואחת האמן צריך לחשוב אחרת ולצאת מההסתגרות בסטודיו וממעגל ההתקשרות המצומצם ולהפוך ליוזם תרבות שמארגן אירועים המשפיעים ישירות על החברה והקהילה ויוצרים מפגש בין קב' אנשים וצורות חיים תוך שינוי תפיסות.
    הביאנלה הים תיכונית הוא אירוע שהוא חלק מתהליך עבודה משותף של קב חשיבה של יהודים וערבים בתחום האמנות, החברה והסביבה כאשר תחום החינוך הוא חלק בלתי נפרד ממנו. מטרתו של תהליך זה הוא יצירת מרחב משותף לחיים ליצירת תרבות עשירה ומגוונת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.